פרשה חמורה מאד: פרשת השבוע עם אביגיל גרץ
אתון סוררת שנתברכה בחוש שישי, איש נחמד שיצא לו שם של רשע, שרק, מורה לוויפאסאנה, רבי שכונה "אור החיים" ומחשבות מתרוצצות – כולם התגלגלו לפתחה של פרשת בלק של אביגיל גרץ
קראתי שוב ושוב את פרשת בלק (סיפור פנטזיה במיטבו- במדבר כ"ב-כ"ד) ולא מצאתי הד לזיכרון שהונצח בתודעתי, כלומר שבלעם הוא רשע. חיכיתי שתבוא איזו אתון מהשמיים ותצביע לי כמו מג'יק סטיק על איזו מילת מפתח, אבל כלום. להפך. חוץ מלהכות את האתון הסוררת שלו שנתברכה בחוש שישי, בלק יוצא חכם ונאמן לאל, אולי אפילו יותר מדי, בהתחשב בזה שהוא לא יהודי. כשחיפשתי סימנים בהפטרה ראיתי שהנביא מיכה אף הוא משבח את בלעם, שנוהג כחסיד אמיתי ולא מוכן בשום פנים (או כסף וזהב) לומר מילה ללא הסכמת אלוהים.
בירור זריז העלה שבהמשך ספר במדבר יש פסוק שמסביר את אשמתו של בלעם, ושם נמצא כביכול הצידוק לאלפי טקסטים של חז"ל המתארים את בלעם כרשע גמור, אחד מארבעה שאפילו אין להם חלק בעולם הבא.
מכיוון שאני לא מאמינה ברֵשע קיומי אלא שבכולנו יש טוּב, חוכמה וחמלה רק מעצם העובדה שכולנו מתהלכים על אותה האדמה ומעל כולנו מאיר אותו הרקיע, אני רוצה להניח לכל הספקולציות על רשעותו של בלעם ולהתמקד רק במה שפרשה זו מספרת עליו. פרשה שנושאת את שמו של בלק מלך מואב, אבל הגיבור המשמעותי בה, שגם עובר תהליך נפשי - הוא בלעם.
בלעם היה נביא זר שהוזמן על ידי בלק לקלל את בני ישראל, כך שייחלשו ויסתלקו מהאזור. בלעם שומע את הבקשה ואומר לזקנים השלוחים שעליו להתייעץ עם אלוהים לפני שישיב להם דבר. אלוהים כמובן אומר לו לא ללכת: לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.
בבוקר בלעם מסביר שאלוהים מיאן לתת לו ללכת עמם, והם עוזבים. המלך בלק לא שמע שלא זה לא, והוא שוב שולח שרים נכבדים ומבקש מבלעם לקלל את עם ישראל. בלעם מסביר שהוא לא יעבור את פי אלוהים, אבל מנחה את השליחים להישאר לילה נוסף והולך שוב לשאול את אלוהים. אלוהים אומר לו כך: אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.
על פניו אלוהים מאפשר לו ללכת, אבל למעשה הוא מציב בפניו אתגר. הוא רוצה לראות עד כמה בלעם באמת נאמן לו, אבל בעצם נאמן לעצמו. כלומר, האם הוא מבין מהותית (מאחר שהוא נביא וזה המקצוע שלו) מה זה אומר לדבר דברי אמת, דברי ברכה, כמה חשוב שהוא יהיה מחובר לעצמו ולידיעה פנימית בשביל להיות מסוגל לברך.
רמז לעובדה שזה ניסיון אלוהי שולח לנו הכותב של הטקסט, כי מכל המשפטים בעולם הוא בוחר במשפט הזה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ", שמיד מזכיר לכל קורא תורה מצוי את הפסוק מסיפור עקדת יצחק שמגיע מיד אחרי שאלוהים שולח את אברהם
התהליך שאותו רוצה אלוהים שבלעם יעבור הוא לקיחת אחריות, קבלה של תפקידו כנביא נאמן לאלוהים, כשליח אמת. שבפעם הבאה שיבואו לבקש ממנו לקלל הוא לא יצטרך לפנות אל אלוהים ולשאול את דעתו, הוא יגיד להם "לא", ויעמוד מאחורי זה. הוא יקבל את הסתירה הפנימית שלו, שלמרות שהוא מכשף מפורסם יש לו אלוהים.
לא יודעת מה איתכם, אבל אני יודעת על עצמי שהרבה פעמים האויב הכי גדול שלי הוא אני והמחשבות שלי. הן מופיעות גם כשאני עושה משהו שאני רוצה ומאמינה בו. תמיד מתרוצצות בי אלפי מחשבות ספק, וכמו בלעם אני תמיד מחפשת אישור חיצוני למה שאני כבר יודעת.
הליכה בדרך מסוימת תמיד מעוררת בנו ספקות, פחדים, כעסים ולפעמים קנאה, ואנחנו לא מבינים למה המחשבות לא מתיישרות כרצוננו. נדמה לנו שהמחשבות שייכות לנו, ושאם רק נשלוט בהן אז הכול יהיה בסדר. זה כמובן לא עובד כך. אם המחשבות היו שלנו ואם הייתה להן מהות משל עצמן היינו יכולים לצוות עליהן לנהוג כרצוננו. ואנחנו לא יכולים. קחו דקה של שקט ותגלו בעצמכם, או נסו לא לחשוב על אתון מדברת ותיווכחו שאתם לא מצליחים שלא לחשוב על החמור משְרֵק.
מה כן? אנחנו צריכים לסמוך על קול פנימי, איזה מין הגיון פרטי ומשוחרר שמקבל את כל הקולות שבתוכנו.
נחזור לפרשה. אפשר לדמיין את בלעם יוצא לדרך וחושב לעצמו למה הוא צריך לעשות את מה שהוא לא רוצה. הרי כבר פעמיים הוא סירב לסיפור הזה ואיך הוא מוצא את עצמו בכל זאת הולך לבצע את המשימה. ואם לא די בזה, באמצע הדרך אלוהים מתחרט. כך כתוב: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא.
בשלב הזה אלוהים שולח מלאך בלתי נראה לעין אנושית. רק האתון רואה אותו ונוטה מהדרך בפתאומיות, שכּן הוא ניצב וחרב שלופה בידו. בלעם לא מבין מה קורה לאתון שלו ומכה אותה כדי שתחזור לדרך. בסופו של דבר לאתון שנלחצת לקיר נמאס מהמכות והיא מתיישבת. בלעם כועס ושוב מרים עליה מקל, אבל אז אלוהים פותח את פיה.
היא שואלת אותו למה היכה אותה, למה הוא לא מבין שאם היא מעולם לא התנהגה כך, בכל השנים שהוא רוכב עליה, אז אולי יש לזה סיבה. האתון מייצגת את הקול הפנימי שלו, יסוד פרטי ונאמן שמשמש כמצפן אימננטי. לאחר מכן אלוהים מגולל את האבק מעיניי בלעם והוא רואה את המלאך ושומע שוב את משימתו. לדבר ולסמוך על אלוהים ועל עצמו שייצאו דברי אמת.
רק אחרי שבלעם שומע את הקול הפנימי, כשהוא מבין שאפילו האתון שלו מבינה עניין, יש לו את האומץ ללכת ולסמוך על עצמו. להיות מי שהוא באמת, זר אשר משתף פעולה מכל הלב עם הקול האלוהי. ולראייה, כשהוא מתחיל בברכה הראשונה נכתב: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ. רבי חיים בן משה אִבְּן עטר (1696-1743) שכונה "אור החיים" פירש את הפסוק כך: המשל שהוא ממנו ומדעתו.
פעם לימדה אחת המורות שלי לוויפאסאנה את הסיפור על המלך מידאס, שהיו לו אוזני חמור. המלך התבייש בזה וחש איום תדיר על חייו, למרות שרק הספּר שלו ידע את הסוד הנורא. ההקבלה היא אלינו: אנחנו מתאמצים להסתיר משהו שיש לנו, ומתביישים בו. משקיעים כל כך הרבה אנרגיה כדי לא להראות את אוזני החמור המטפוריות שלנו, במקום לשאוב את האומץ ופשוט להיות מי שאנחנו.
אני תמיד סבלתי מזה שהייתי מבולבלת. עשיתי לעצמי טבלאות וארגונים ושיטות כיצד להחליט. היום אני מבינה שגם הבלבול שלי הוא חלק ממי שאני. במקום להרגיש לא בסדר, שמשהו צריך להשתנות, יכול לבוא רגע של חסד, סוג של קבלה עצמית בה אנחנו רואים את נקודות החוזק שלנו וגם את החולשות ואנחנו מסכימים להיות כל מי שאנחנו, עם כל המכלול הגדול שלנו. גם אם אנחנו מבולבלים, או אומרים עלינו שאנחנו רשעים גמורים.
שבת של ברכות ושל שלום.
אביגיל גרץ היא מחזאית ומורה בישיבה החילונית "בינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
