ניסים ונפלאות: ביקור בטרייבל-זן של ניסים אמון
אם ריקוד היה יכול לשנות את החיים במידה שטענו לה מארגני האירוע, יותר אנשים היו חווים הארה בקרנבל בריו דה ז'ניירו מאשר במנזרים בקיוטו. אבל הערב הזכיר לי שפה רגשית שלמה ששכחנו, והוא מומלץ לאלו מבינינו שבילו עד היום זמן רב מדי בניסיון להגיע לאמת רק דרך הראש. ארז שמיר רוקד על הטרייבל זן של ניסים אמון
טרייבל זן. חוויה סוחפת מירי שמעונוביץ
האמת? מאוד התלבטתי אם ללכת לאירוע טרייבל זן ,המשלב יחד שיחת זן מאת ניסים אמון וריקודים שבטיים קצביים מאת אמיר יעקובי. מצד אחד, שיחת זן עם ניסים אמון היא אירוע שלא הייתי רוצה להחמיץ, מצד שני הפעם האחרונה שבאמת רקדתי הייתה בחתונה, אי שם בשלהי שנות השמונים, לצלילי השיר "Hands Up, Baby hands up, Give me your heart, Give me, Give me your heart, Give me". אלא מה? רצה הגורל ומספר ימים לפני האירוע יצא לי לפגוש את ניסים אמון, והוא הזמין אותי להגיע לאירוע, כך שלסרב לא באמת יכולתי. בעיה.
ואכן, ככל שהתקרב מועד האירוע, התחלתי לחשוב עליו פחות כעל אירוע של Tribal-Zen, ויותר כעל אירוע של Trouble-Zen. אני? לרקוד? ומה אם מישהו יסתכל עלי? ומה אם אני לא אדע איך לזוז? ומה בכלל הקשר לרוחניות? ככל שחשבתי על זה יותר, כך רציתי ללכת פחות. מה שהכי מצחיק הוא שביום האירוע, שעה לפני שהייתי אמור לצאת מהבית, שעון היד שלי הפסיק לעבוד, ורק אחרי ארבעים וחמש דקות במהלכן היתה השעה רבע לשבע, נפל לי האסימון והבנתי שאני הולך לאחר. זה היה מצחיק מכיוון שלרגע היה נדמה לי שאפילו השעון שלי מנסה להתחמק מהצורך לרקוד.
המטאטא שנפל לנו על הראש
ניסים אמון באירוע. ניסים ונפלאות מירי שמעונוביץ
האירוע נערך במתחם סטואה בגעש. בכניסה קידמה את פני הבאים מדורה גדולה, בהתאם להבטחה של המארגנים "להחזיר לנו מוסיקת טראנס שבטית נשכחת מהעבר האנושי שלנו". לאחר המתנה של כרבע שעה נפתחו השערים והוכנסו לתוך חצר גן האירועים, ואם אני עוד ניסיתי להדחיק את האסוציאציות לאותה חתונה משנות השמונים, בשלב הזה ההדחקה כבר נהפכה לבלתי אפשרית, מכיוון שהתחושה הייתה ממש של אירוע קבלת פנים לקראת חופה.
לאחר המתנה ממושכת מדי בחצר גן האירועים הוכנסנו לתוך זירת האירוע עצמה, וכמי שמבקר במקום בפעם הראשונה התחושה הראשונית אכן מרשימה למדי. מדובר באולם ענק, צבוע כולו לבן ומכוסה בווילונות לבנים, כאשר באוויר מרחפים ענני מכונת עשן עדינים, ועל הקירות מוקרנים סרטי וידאו מרשימים. תחושה מרשימה, אם כי היא לא לגמרי הסתדרה לי עם החוויה הבראשיתית שמארגני האירוע ביקשו להעניק לו.
האירוע עצמו נפתח בסרט וידאו מרהיב אשר למרות הגוון הקצת ניו-אייג'י קלישאתי שלו בהחלט הכניס את מאות הנוכחים לאווירה המתאימה. מייד אחריו עלה לבמה ניסים אמון, בירך את המבקרים, ופתח בסיפור על כלב אשר הלך במסדרון במרכז המדיטציה טאו'ס ביוון ובמקרה נפל לו מטאטא על הראש. מאז, כך על פי אמון, הכלב מסרב בתוקף לעבור באותו מסדרון. גם עלינו, כך הולכת הטענה, נפל מטאטא במהלך חיינו, רק שהוא לא נפל לנו על הראש – אלא על הלב, שנסגר והתכווץ. במילים אחרות, כולנו חווינו איזה שהוא אירוע במהלך חיינו אשר גרם ללב שלנו להיסגר, ומטרת הריקוד השבטי היא לשוב ולפתוח את הלב, לעקוף את הראש הסמכותי והחוסם, וכדברי ניסים אמון "לאפשר לנו לגלות גן מקסים בפנים".
לאחר
רעיונות שיווקיים מרחיקי לכת
אמיר יעקובי. מוסיקה קצבית מירי שמעונוביץ
לאחר למעלה משעה של מוזיקה קצבית וריקודים בלתי פוסקים הגיע תור המדיטציה, ומאות אנשים מותשים נשכבו על הרצפה, מאזינים לדבריו של ניסים אמון. זה היה אולי החלק האפקטיבי ביותר של הערב, מכיוון שבמצבם המותש היה ברור שרבים מבין הנוכחים נותרו חסרי ברירה והסירו מנגנוני הגנה רבים, אולם זה גם היה החלק הקצר ביותר של הערב, ולמרות שניסים היטיב לנצל את הזמן, היה ניכר כי הנוכחים היו שמחים לעוד. יפה במיוחד היה הסיכום של ניסים, אשר אמר "היום עברנו במסדרון, ואף מטאטא לא נפל עלינו".
למרות הפחדים המוקדמים, נהניתי מהאירוע, ואני בהחלט יכול להעיד כי בימים שחלפו לאחריו אכן חשתי שחרור מבורך של מתחים בגוף, וגם השינה שלי השתפרה. אין ספק כי מדובר באירוע מושקע בצורה חסרת תקדים, וגם מבחינת הקונספט של הדגש על איזון בין הראש לבין הלב מדובר באירוע, אשר לפחות מבחינתי, היה מחדש ומפתיע. הביקורת היחידה שלי נוגעת לכך שהוא הוצג במקומות שונים כאירוע רוחני היכול להוביל לטרנספורמציה אישית מרחיקת לכת, ואילו באתר האירוע דובר על היכולת לחוות "באופן ישיר ומיידי אושר ללא גבולות", כמו גם על האפשרות "לרקוד את הסרטן החוצה".
לטעמי יש טעם לפגם בהצגת האירוע בצורה כזאת, מכיוון שכמי שבילה שנים רבות בתרגול מדיטציה מפרכת במנזרים מרוחקים, ניסים אמון בוודאי יודע כי טרנספורמציה רוחנית מרחיקת לכת בדרך כלל דורשת הרבה יותר עבודה פנימית מכפי שערב אחד של ריקודים יכול לספק. אחרי הכול, אם ריקוד היה יכול לשנות את החיים של אנשים כדי כך, הרבה יותר אנשים היו מגיעים להארה בריו דה ז'ניירו מאשר בקיוטו או יאנגון.
ועם זאת, כל עוד אנו מקפידים לזכור כי אירוע דוגמת טרייבל-זן אמור להוות חלק מדרך רוחנית, ולא תחליף לה, מדובר בהחלט באירוע מומלץ, במיוחד לאלו מבינינו אשר בילו עד היום זמן רב מדי בניסיונות להגיע לאמת רק דרך הראש. לי התברר שיש שפה רגשית שלמה שחלקנו שכחנו, ושהמוזיקה הקצבית יכולה להשיב לחיים. ממש כמו אותו שיר נשכח מהחתונות בשנות השמונים, אירוע טרייבל-זן הוא אירוע שמשלב בין הראש ללב, תוך שהוא דורש מהראש להיכנע (Hands up, Baby hands up) ומהלב להיפתח (Give me your heart, Give me, Give me your heart, Give me), וככזה הוא אירוע מבורך.
לאתר של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
