החברים של רוברטו
חוה לוי, תמרה יובל ג'ונס, ויוי בלאיש ומורן אטיאס הם רק חלק מהידידים הישראלים של המעצב רוברטו קוואלי, שנוהג להעסיק מעצבים כחול-לבן על בסיס קבוע. עכשיו, כשחלק מבית האופנה שלו עומד למכירה, הם מספרים על האגוצנטריות והנובורישיות שלו ועל הקשר הישראלי
"נולדנו באותו היום, בהפרש של חודש ועשור", מספרת לוי, מי שהייתה בת זוגו של קוואלי בתחילת שנות ה-70. הרומן בן ארבע השנים בין השניים התנהל על קו פריז-פירנצה-תל אביב, ובעקבותיו פצח המעצב האיטלקי בקשרי ידידות הדוקים עם קולגות ישראלים. תמרה יובל ג'ונס, ויוי בלאיש, ליאורה טרגן ואלון ליבנה הצעיר הם רק חלק מרשימה מכובדת של מעצבי אופנה שעבדו או השתלמו בסטודיו של המעצב בפירנצה.
במקביל הפכה הדוגמנית-שחקנית מורן אטיאס לבוניטה החביבה על קוואלי, וחוץ מלדגמן לו מדי פעם, השניים נהיו ידידים קרובים. במונחים בינלאומיים מדובר בהערת שוליים קטנה, אך בהקשר מקומי זהו לא פחות מרומן מתמשך.
למרות הטון הפרובינציאלי שאפשר לשייך לדברים - וכי מה, אנו צריכים להתרגש מכל נוכרי שזורק לעברנו יריעת בד בהדפס זברה - זוהי מערכת יחסים צמודה ומפרה לשני הצדדים, כזו שאף בית אופנה בינלאומי אחר לא מקיים עם כוחות הסטייל המקומיים.
נכון להיום, קוואלי הוא אחד משלושת עמודי התווך הכלכליים של האופנה האיטלקית, לצד "פראדה" ו"גוצ'י", כשהוא משאיר מאחור את ג'ורג'יו ארמאני ודולצ'ה וגבאנה. עם זאת, החודש פורסם כי קוואלי מוכר את בית האופנה שלו. בשיחה עם מקורבים אליו הובהר כי הוצעו למכירה כ-30 אחוז מהחברה "ג'אסט קוואלי", הקו השני של המעצב, שהושק בשנת 1998.
בימים בהם בתי אופנה גדולים מצמצמים היקפים, תמריץ המזומנים שיקבל קוואלי הוא כמו אוויר לנשימה.
הדפסי הזברה והליאופרד של קוואלי עדיין נמכרים היטב בבוטיקים מלוס אנג'לס ועד תל אביב, בעיקר בקרב נשים בעלות טעם נובורישי וארנק מצויד בכרטיס זהב. אולם מי שעקב אחר הקולקציות ודאי הבחין כי המותג עבר תהפוכות, שגרמו לו לאבד את הפרסטיז'.
בפועל מתפקדת יובל ג'ונס כיד ימינו של קוואלי. כמי שמכירה את העסק על בוריו, היא נותנת כתף במחלקת הגברים, מייעצת ב"ג'אסט קוואלי", מפתחת רעיונות לקולקציות ועוזרת לסטייליסטים בתצוגות האופנה. אל פירנצה הגיעה מחוזקת בארבעה מעצבים, כולם סטודנטים שלה לשעבר מ"שנקר": ז'אן פרחי, אלון ליבנה, טטיאנה פוגרבניאק ומירי לביגינייה. אלו עזבו לאחר כשלושה חודשים, בשל בעיות באישורי עבודה.
"הרעיון המקורי שלי לא יצא אל הפועל", מסבירה יובל ג'ונס בשיחת טלפון מביתה שבפירנצה. "לא הייתי פה תשע שנים ולא ידעתי עד כמה הבלגן חוגג. שרר בסטודיו כאוס מוחלט. כל מה שפיתחנו נותר ברמת הסקיצה, כי לא הייתה יכולת לבצע את הדברים. זה היה נאיבי מצדם ומצדי. היום אני מבינה את המערכת. אם הייתי מגיעה היום, הדברים היו מתפתחים אחרת".
מעצבת האופנה בוגרת "שנקר", ליאורה טרגן, הייתה בין המעצבים שהוזמנו לעבוד עם יובל ג'ונס. לאחר חזרתה לארץ, היא החלה עובדת בצמוד למעצב ויוי בלאיש, אצלו היא מגבשת טכניקות ורעיונות פיתוח.
אל קוואלי הגיעה עם אנרגיות רבות ומשיכה לסגנונו, שבמידה מסוימת מזכיר את כתב ידה: שימוש בחומרים יקרים כמו עורות ופרוות, לצד קיטש משולב בפאייטים ונצנצים. בדומה ליובל ג'ונס, גם טרגן מצביעה על כאוס בבית האופנה: "זה מקום ענק עם החומרים הכי מדהימים והאפשרויות הכי גדולות, אבל אנשים לא יודעים מה לעשות עם זה.
בגלל הגודל, תהליך היצירה קשה מאוד. זה לא תהליך יצרי, אלא מנגנון שצריך להפעיל. ההרגשה הכללית היא שאין הנהגה. אין מישהו שמחליט, שיבוא ויגיד 'זה טוב, תפתח את זה לקולקציה'".
מבין
"זו הייתה הפתעה גמורה", מספר ליבנה, "מאוד שמחתי כשתמרה הגיעה עם ההצעה. אני חושב שהיא נאלצה להעיף אותי אז, כראש החוג לאופנה לא הייתה לה ממש ברירה. היא אמרה לי שהתחרטה. אני חושב שזה בזכות העובדה שבהמשך עבדתי עם יוסף (לקו יוסף קז'ואל, א"י) וכסטאז'ר אצל אלכסנדר מקווין". יובל ג'ונס מוסיפה כי קורס הקואוצ'ינג שעשתה גרם לה להבין דברים בצורה אחרת ולסלוח לאנשים, ביניהם ליבנה.
הקשר בין יובל ג'ונס לקוואלי החל בשנת 1973, גם בזכות חוה לוי, שהייתה חברה קרובה של יובל ג'ונס. אחרי מלחמת יום הכיפורים סגרה יובל ג'ונס את שני הבוטיקים בבעלותה והחלה מעצבת שמלות ערב בביתה שביפו. אלו היו שמלות משי בוהמייניות, פראיות למראה, שהקהל הישראלי הפנה להן עורף.
"לא היה למי למכור אותן כאן", היא נזכרת, "הייתי אז בת 23 ורציתי להגשים את החלומות שלי". אז היא ארזה שלוש מזוודות עמוסות בבגדים ונסעה ללונדון ולפריז, שם נחתה בבוטיק של קוואלי, שניהלה לוי, ברובע סן ז'רמן.
לוי, שבאותן שנים הייתה בת זוגו של קוואלי, התגוררה בפריז. את המעצב הכירה בתערוכת האופנה "פרט א-פורטה" שנה קודם לכן. "הבוטיק של קוואלי מכר אז בעיקר בגדי ספורט וג'ינס. בגדים חמודים, נאיביים, אבל נשים רצו אז בגדי עור ושמלות ערב", מספרת יובל ג'ונס. אוסף השמלות הראשון שלה נמכר תוך ימים ספורים במחיר של 4,000 פרנק לשמלה, מחיר גבוה בזמנו.
במשך שנה שלמה שלחה יובל ג'ונס שמלות לבוטיק, עד שלאחר שנה הוזמנה על ידי קוואלי לבוא לעבוד עמו בסטודיו בפירנצה. "כשהגעתי לקוואלי הוא לא היה מעצמה", היא מבהירה. תשע שנים עבדו בצמוד, שם יצרו כמה מן הפריטים והמוטיבים שיהפכו מאוחר יותר לכתב ידו של קוואלי: הג'ינס המודפס, הדפסי החיות ועוד.
בסוף שנות ה-80, כשהוא על סף פשיטת רגל, הזמין קוואלי שוב את יובל ג'ונס לסייע. במשך חמש שנים היא נסעה על קו פירנצה-תל אביב, עד שנשברה. "לא יכולתי להמשיך מכמה סיבות: האנרגיות היו קשות, וגם הייתה לי משפחה וילדים שרציתי להיות איתם. אמרתי לאווה (בת זוגו של קוואלי ומנהלת הסטודיו, א"י): 'יש לי סטודנט מוכשר בשם ויוי בלאיש. הוא מגיע לתחרות ה' מיטלמודה' באיטליה. תפגשו אותו. לפחות כרטיס טיסה אני חוסכת לכם".
"בקוואלי לא היה כלום. הכול היה משעמם", נזכר בלאיש, ששימש כמעצב ראשי בחברה בשנים 1996-1999. " היו שם בעיקר גרמנים ואמריקאים שעשו דברים מיושנים. לא היה כתב יד לחברה". אלמנטים של פיתוי וכוחניות, שבלטו בפרויקט הגמר שלו ב"שנקר", " נשיקת אשת העכביש", התאימו בול לקוואלי.
"הוא עם ההדפסים המנומרים, אני עם הכוחניות. לא סתם התחברנו", מודה בלאיש, שהגעתו הצמיחה באופן מטאורי את מחזור המכירות של בית קוואלי. לאחר שלוש שנים בחר בלאיש לפנות אל דרך עצמאית, וכיום הוא אוחז בסטודיו לעיצוב שמלות ערב וכלה ביפו.
אווה דורינגר, אשתו השנייה של קוואלי ואם שלושת ילדיו (שני ילדים נוספים יש לו מאשתו הראשונה), עומדת מאחורי ההחלטות בסטודיו. "אווה עושה שם הכול", מסביר בלאיש. "היא אישה מאוד שקטה, אבל גם מאוד דומיננטית". דברים דומים אומרת יובל ג'ונס, שנקראה שוב בשנת 1999 לעזור לקוואלי עם הקו "ג'אסט קוואלי" ועם ליין האקססוריז: "קשה לעבוד עם אווה. אחרי שנה קמתי והלכתי הביתה. גם היום זה לא קל, אבל חזרתי באטיטיוד אחר".
גם מעצב האופנה הצעיר יניב פרסי, כיום בעליה של סוכנות View לשירותי קונספט וכוח אדם לתעשיית האופנה, בילה תקופה קצרה אצל קוואלי. את ההצעה קיבל לפני כשנתיים וחצי כשעבד בסטודיו של ג'ון גליאנו בפריז.
"ניסינו להביא רוח חדשה, על ידי הכנסת נגיעות רומנטיות כמו בדי כותנה בהדפסי פרחים, או הדפסים אמורפיים של ליאופרד". בדומה לשאר המעצבים הישראלים, גם פרסי נתקל במחלקת ההגירה האיטלקית, ולאחר חודשיים וחצי של עבודה חזר ארצה.
את החיבור בין קוואלי לישראלים מקשרים כל הדוברים בכתבה לאופי הישראלי המשוחרר של המעצב. קוואלי אף ביקר בישראל מספר פעמים, והיה אורח קבוע בכפר הנופש של רפי נלסון בסיני.
"קוואלי היה חתרן ונונקונפורמיסט בשנות ה-70", מסבירה יובל ג'ונס את שורשי החיבור, "והוא גם מצא את הנשים הישראליות עצמאיות ויוצאות דופן". ובלאיש מוסיף: "משהו באווירה כאן מאוד קסם לו". "הוא מאוד ישראל פרנדלי", אומר ליבנה. "כשנפגשנו הוא זרק לעברי מספר מילים בעברית, כמו 'שלום' ו'מה שלומך'".
גורם נוסף לאישיותו הפרובלמטית הוא הפרסום הרב לו הוא זוכה בשנים האחרונות, בשילוב השופוני יא נאס: היאכטות הגדולות, הבתים המפוארים והמסיבות הנוצצות. "אני זוכרת שיום אחד הוא טלפן אליי ואמר לי: 'תמרה, אני רוצה שתעזרי לי להיות מעצב מפורסם'. שאלתי אותו: 'מה זה להיות מעצב מפורסם?', והוא ענה:'להגיע למסיבה עם שתי דוגמניות מכל צד".
זה הצליח לו.
"הוא טיפוס יוצא דופן. קריזיונר עם כריזמה מטורפת. עקרב שחור. אדם שיוצר כל הזמן, אבל אגוצנטרי ומלא בעצמו, גס רוח ולא רואה אף אחד ממטר. מצד שני, הוא מאוד חסר ביטחון. אנחנו ביחסים משפחתיים, אבל הוא לא טיפוס חברתי. הוא יודע להעמיד פנים, ובמסיבות תמיד תראה אותו מוקף אנשים, רוקד או שר, אבל האמת שהוא מאוד סובל מזה. אני חושבת שדווקא הקצוות האלו שלו הופכים אותו לאדם מעניין. עם כל הקושי-אני עדיין מעדיפה לעבוד איתו".
דברים דומים מספרת לוי: "הוא איש מאוד לא חברותי, אבל הוא צריך אנשים סביבו, בעיקר נשים. הוא מפחד להזדקן, ובשנים האחרונות הוא עושה המון ניתוחים פלסטיים. הפנים שלו אפילו השתנו חיצונית".
" הוא ערס איטלקי כזה", מוסיף בלאיש, "איש עם לב רחב, טיפוס משפחתי וחם. אבל יש לו גם פן אחר, קר. הוא מאוד מרוכז בעצמו וחשוב לו להיות מפורסם. אני זוכר שיום אחד אכלנו יחד ארוחת ערב באופן חברי, ולמחרת הוא עבר על פניי בסטודיו ולא אמר לי'בוקר טוב'. הוא תמיד ייתן לך להרגיש שהוא המלך ואתה מתחתיו".
איך היית מגדיר אותו במילה אחת?
"המילה 'שפע' מאוד מתאימה לו. הוא אוהב להעניק מעצמו ושיהיו סביבו דברים בשפע. הוא אוהב לבלות כמו נובוריש: לקנות פרארי, לטייל ביאכטה שלו, מטוסים פרטיים, ספות עשויות פרווה עם הדפסי ליאופרד חייתיים. זה לטעמי ממצה את רוברטו קוואלי: גבר שרוצה להיות צעיר לנצח ".
נא להמתין לטעינת התגובות
