בשינוי מתמיד: למה העולם זז ואנחנו נשארים במקום?
בעוד התופעות עצמן משתנות ללא הרף, התוויות המייצגות אותן בתודעתנו נותרות ללא שינוי. ומכיוון שאנו מתקשרים עם התוויות עצמן ולא עם התופעות עצמן, אנו נמצאים תחת הרושם ששום שינוי לא התרחש. ארז שמיר דן בתובנת הארעיות בפרק מספרו החדש
תובנת הארעיות גורסת שמכיוון שכל התופעות בעולמנו חבות את קיומן לשורה ארוכה של תנאים ונסיבות, ומכיוון שגם אותם תנאים ונסיבות חייבים את קיומם לשורה ארוכה נוספת של תנאים ונסיבות, די שיתרחש שינוי אחד קטנטן בקצה השני של היקום על מנת שכל התופעות הקיימות יעברו שינוי. יתר על כן, מכיוון שבכל רגע נתון מתרחשים ביקום אינספור שינויים, קטנים כגדולים, משמעות הדבר היא שכל התופעות הקיימות נמצאות כל העת בתהליך של שינוי מתמיד.
הפילוסוף היווני הרקליטוס ניסח תובנה זו במילים "לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים", וכוונתו הייתה שכאשר ניכנס לנהר בפעם השנייה הוא כבר לא יהיה אותו נהר. תלמידו של הרקליטוס, קראטילוס, דייק אף יותר כאשר טען כי "לא ניתן להיכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת", מכיוון שכבר ברגע שבו ניכנס לנהר הוא צפוי להשתנות. מובן שלאחר שזכינו ללמוד על תובנת הריקות, אנו כבר יודעים שאפשר גם לטעון כי "כלל לא ניתן להיכנס לנהר", מכיוון שהנהר עצמו אינו קיים אלא כתווית קונספטואלית.
גם הטענה לפיה כל התופעות בעולמנו נמצאות כל העת בתהליך של שינוי מתמיד עשויה להישמע לנו קצת מוזרה, מכיוון שבחיי היומיום העולם הסובב אותנו נדמה לנו כמקום די יציב. הרי בכל בוקר נדמה לנו שאנו מתעוררים באותה מיטה, יוצאים אל אותו רחוב ונוהגים באותה מכונית, ולכן די קשה לנו לקבל את העובדה שכל מה שקיים, קיים רק לשבריר של שנייה לפני שהוא שב ומשתנה.
אחת הסיבות לקושי שלנו להכיר בקיומו של תהליך השינוי היא שבמקרים רבים אין מערכות הקליטה החושיות שלנו חדות דיין על מנת לקלוט את עצם התרחשותו של השינוי. כידוע, כל תופעה חומרית עוברת שינוי מתמיד ברמה המולקולרית בכל רגע נתון, אולם ללא הסיוע של עזרים טכניים, דוגמת מיקרוסקופ, אין לנו יכולת לצפות בהתרחשותו של אותו שינוי.
סיבה נוספת לקושי שלנו להכיר בקיומו של אותו תהליך שינוי נובעת מכך שפעמים רבות אנו פשוט לא רוצים להיות מודעים להתרחשותו של תהליך השינוי. מעטים מאיתנו ששים הרי להודות שמשנה לשנה אנו הולכים ומזדקנים ונהיים פחות מושכים מבחינה חיצונית.
עם זאת, הסיבה המרכזית לכך שאנו לא מודעים להתרחשותו של תהליך השינוי היא שבמרבית המקרים אנו נוטים לתקשר עם תופעות רק דרך מסגרת התיווך הקונספטואלית של התוויות המשמשות אותנו לייצג אותן. כך, בעוד התופעות עצמן משתנות ללא הרף, התוויות המייצגות אותן נותרות כפי שהן וללא שינוי, ומכיוון שאנו מתקשרים עם התוויות עצמן, במקום עם התופעות עצמן, אנו נמצאים תחת הרושם ששום שינוי לא התרחש. לדוגמה, אנו יכולים לכנות את הורינו "אמא" ו"אבא" במשך עשורים,
יתר על כן, תופעות אינן נוטות להשתנות עוד ועוד עד בלי סוף, אלא דווקא כאמצעי בדרך אל הסוף. כך, כל תופעה שאנו מכירים צפויה להשתנות ולהשתנות, עד שבסופו של דבר היא גם צפויה להיכחד, אולם כאשר אנו עסוקים בתקשור עם תוויות, במקום בתקשור עם תופעות, כל הכחדה מפתיעה אותנו מחדש. אחרי הכל, תוויות לא צפויות לחטוף התקפי לב או למות מסרטן, אולם בני האדם שמאחוריהן דווקא כן. מבחינה זו זה קצת אירוני שכל מה שנותר אחרינו כאשר אנו מתים הוא תווית חקוקה באבן.
העובדה שכל התופעות הסובבות אותנו נמצאות כל העת בתהליך של שינוי מתמיד נתפסת על ידינו כבעייתית, מכיוון שהיא הופכת את העולם הסובב אותנו למקום מבלבל ולא צפוי. למעשה, אנו עשויים לגלות כי לאחר שכבר פסלנו את העבר ואת העתיד בתור אשליות חסרות ממשות, הופך גם ההווה לסוג של אשליה. אשליה זו אמנם אינה חסרת ממשות, מכיוון שהרגע הזה אכן קיים, אולם מאחר שהוא קיים רק למשך שבריר שנייה, מדובר בממשות חמקמקה ושברירית ביותר.
במובן זה, המציאות כולה יכולה להתחיל ולהידמות לנו ללא יותר מחלום, מכיוון שכאשר אנו מגלים שהעבר אינו קיים אלא בתור זיכרון, העתיד אינו קיים אלא בתור ניחוש, והווה אינו קיים אלא לשבריר שנייה – אנו בהחלט עשויים להתחיל להטיל ספק שבכלל קיימת קרקע יציבה כלשהי עליה אנו יכולים למקם את עצמנו. עם זאת, אחת המטרות שלנו בעודנו צועדים במסע הרוחני היא ללמוד כיצד לחוש בנוח עם תחושת חוסר הנוחות הזאת. אחרי הכול, כאשר הכול מסביבנו כל הזמן משתנה, אנו יכולים אמנם לחוש תחושה של פחד ורתיעה, אך באותה מידה אנו יכולים ללמוד כיצד לקחת את הכול בקלות, מכיוון שאנו כבר יודעים שגם אם יפקוד אותנו אירוע שלילי כלשהו, זאת רק שאלה של זמן עד שהוא יחלוף.
תובנה נוספת בה אנו צפויים לפגוש היא תובנת המושלמות. תובנת המושלמות גורסת כי מאחר שכל התופעות בעולמנו חבות את קיומן לשורה ארוכה של תנאים ונסיבות, ומאחר שכל התנאים והנסיבות הללו באים לידי ביטוי ברגע זה, הרגע הזה חייב להיות מושלם. חשוב להדגיש שהרגע הזה חייב להיות מושלם לא מכיוון שהוא מוצא חן בעינינו – למעשה הוא עשוי מאוד לא למצוא חן בעינינו – אלא מעצם זה שהוא קיים.
כך, אנו יכולים לבקש יום אחד לחצות את הכביש ולפתע תבוא מכונית ותפגע בנו. בעודנו שרויים על האספלט החם ורגלינו שבורות, אנו עשויים אמנם לקלל את הרגע הזה, אולם הרגע הזה עדיין יהיה מושלם. אחרי הכל, רגליים שבורות זה אמנם עניין רציני, אולם כאשר אנו מבינים שכל התופעות שאי
פעם באו לידי קיום היו צריכות לשלב ידיים על מנת לשבור לנו את הרגליים, אנו לומדים לכבד את הרגע הזה, גם אם אנו לא אוהבים אותו.
פעם נוספת, מדובר בתהליך ארוך מאוד שאנו צריכים לעבור לפני שאנו יכולים ללמוד לקבל את הרגע הזה כמושלם, גם כאשר הוא פוגע בנו קשות, אולם בסופו של דבר אנו עתידים לגלות שגם כאשר אנו בוחרים לקלל את הרגע הזה, הרי שגם הקללות שלנו עצמן הן חלק בלתי נפרד מהמושלמות שלו.
אחת הסיבות העיקריות לכך שקשה לנו לקבל את המושלמות של הרגע הזה, היא שמרגע שאנו מגלים שהוא אינו מוצא חן בעינינו, אנו לא יכולים להפסיק לחשוב על כך שהוא יכול היה להיות אחרת. לדוגמה, כאשר אנו שוכבים על הכביש ורגלינו שבורות, אנו לא יכולים שלא לחשוב שאילו רק היינו שמים קצת יותר לב, או אילו רק נהג המכונית היה נוהג קצת יותר לאט, כל התאונה לא הייתה מתרחשת. עם זאת, העובדה שהרגע הזה יכול היה להיות אחרת, אין משמעותה שהוא יכול להיות אחרת.
נכון שמיליון ואחד דברים היו יכולים להתרחש על מנת לגרום לרגע הזה להיות שונה, אולם העובדה הפשוטה היא שהם לא התרחשו. כך, אנו יכולים להשקיע את כל כוחותינו במחשבות על מה היה קורה אם, ומה היה קורה אילו, אולם על הרגע הזה מחשבות אלו לא עושות כל רושם. אגב, היכולת של מורים רוחניים מסוימים להקרין כלפי הסובבים אותם רמות גבוהות כל כך של אנרגיה, אינה נובעת מכך שיש להם חיבור לאיזה מקור אנרגיה סודי, אלא מכך שעל ידי קבלת הרגע הזה הם פשוט נוטים לבזבז הרבה פחות אנרגיה מהאדם הממוצע.
לאתר הספר להיות ולא להיות - זאת התשובה
נא להמתין לטעינת התגובות
