בעוון דייסה: פרשת השבוע
לאחר שהחוטא השלומיאלי מובא אל משה, מתחיל משפטו. השלב הראשון הוא להגדיר את הסעיף אשר בהפרתו הוא מואשם. "בעוון דייסה" נשמע קצת מביך. אז במה נאשם בוחש הדייסה? פרשת שלח
הפרשה פוצחת בקול תרועת חטא – מהגדולים והנועזים שהיו, מהרי הגורל, אשר הטביעו את רשמם הן על העם קשה העורף, והן על האב המקפיד. לחטא הזה, חטא המרגלים המוציאים דיבה רעה על הארץ המובטחת, יש המשך: חטא המעפילים המזנב בעקבותיו. וכמובן לא רק הוא. בתודעה היהודית נקשרות אליו גם רעות חולות אחרות: ארבעים שנות נדודים, מוות במדבר של דור היוצאים, חורבן שני בתי המקדש, תשעה באב מדי שנה, מסעות הצלב והפוגרומים למיניהם.
הפרשה גם מסתיימת בחטא. אבל נדמה שאין לו ולא כלום עם החוצפה הגרנדיוזית של העם מוסת המרגלים. החטא הזה, חטא המקושש, הוא מהקוריוזיים והמביכים שיש לנו בתנ"ך כולו:
(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
ומסביר לנו רש"י כי לא היה המעשה אלא בשבת שנייה אחרי שנצטוו ישראל על שמירת השבת. יוצא שיש כאן מעשה באיש אחד שהחליט לעשות דייסה. והוא שכח שבאולפן הגיור של משה רבנו כבר למדו לפני שבוע או שבועיים על שבת. ממש מקרה לבתי הדין הרבניים. והנה הוא נתפס ומובא אל משה.
כנראה, הסיפור הפך בינתיים לבדיחה, והוא מתגלגל בכל המחנה, והמבוכה רבה. המקרה המגוחך משכיח מכולם שחילול שבת עונשו מוות, וכולם משחקים אותה כאילו "לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". כי מבחינת האדם הסביר לא מדובר בחילול שבת (חילול – זוהי מילה גדולה, מהשדה הסמנטי של חטא המרגלים), אלא בניסיון דייסה כושל.
אבל חוק הוא חוק, וכמה טרחנים מביאים את מכין הדייסה שלנו אל משה. הם "מוצאים" אותו במדבר. וכי מה יש ליהודי הגון לחפש במדבר בעיצומה של שבת? כנראה אותם מחפשים, השבת שלהם לא תהא שבת אם לא ימצאו איזה מחלל או מפר בכוח או בפעול.
לאחר שהחוטא השלומיאלי מובא אל משה, מתחיל משפטו. השלב הראשון הוא להגדיר את הסעיף אשר בהפרתו הוא מואשם. "בעוון דייסה" נשמע קצת מביך. לשם כך נרתמים טובי המוחות דאז, ואנו שומעים אותם בביצוע מאוחר יותר – ממסכת שבת דף צ"ו ע"ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היה; במשנה למדו: תולש היה; רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר היה".
בעיני, כשיש לנו שלוש גרסאות שונות להסביר מה היה החטא, כנראה שלושתן חלשות מאד. ואכן, לא ברור מה היה פשעו. הטקסט כמעט זועק לנפשות הפועלות בתוכו: תיזכרו במה שקראתם לפני שנייה! ואכן, ממש לפני סיפור המקושש שמענו כיצד מתגברים על חטא בשגגה וממשיכים הלאה:
(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה:
(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה:
הכתוב כאילו מזמין את משה ואת העם ליישם כאן את העיקרון הזה ולומר: כנראה הוא עשה זאת בשגגה...
אך משה עושה טעות גורלית: במקום לשחררו מאחר ולא הוכח כי חטא, הוא מחליט לברר את העניין מול הקב"ה. הוא מקבל תשובה רשמית- ביורוקרטית:
"מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
ללא רגשות מיוחדים, ללא נאום המנמק את גודל עוונו, נמחק האיש ואיננו, אפילו את הדייסה שלו לא הספיק לאכול. ומיד אחר כך – פרשת ציצית, כאילו סיימנו עניין משני, ועתה חוזרים לדברים החשובים:
(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:
אלא שדווקא ציווי לעשות פתילים עם חוט תכלת על קצוות בגד עשוי להאיר באור שונה את הפרשה העגומה הזאת. הרי פתיל התכלת נועד להזכיר לנו דבר מה, ואם נאמין למסכת סוטה י"ז ע"א, נתוודע כי התזכורת היא שרשרת של אסוציאציות:
... התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...
תכלת זו של ציצית באה למנוע זנות אחר עיניים, להסב את המבט הפיזי ובמיוחד הרוחני אל הרקיע התכול. ואז לא יחפשו יותר איש את עוון רעהו, ולא אל המדבר יהיה לבם ומבטם, אלא אל השמים. העיניים הזונות והלב שנרגע רק כשהוא מוצא פסול אצל מישהו אחר – הם המדאיגים כאן, ואליהם מכוונת מצוות ציצית.
לאחר אירוע מביך, שבו אות החוק, קטנוניות ביורוקרטית, ניצחו את רוח התורה, באה מצוות ציצית על מנת למנוע בעתיד היקרויות כמו זו. הביטו בשמיים ותיזכרו במצוות, מתחנן האל, אל תסתכלו במדבר. אל תחפשו בשממה מישהו לדרוך עליו. תהיו קדושים - נבדלים מהכשלה ומקנאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
