חטא הגאווה: מה בין אהבה חד מינית ורוחניות?
פאפאג'י, שלמה קאלו, הרב לייטמן ואושו הם רק דוגמא לאנשי רוח מן השורה הראשונה שהתבוננו בעין ביקורתית בלהטב"ים. אריאלה רוזנברג מציעה להפגין לרגע תעוזה ולהתבונן בחד מיניות בעין לא כאילו-רוחנית, כי אם רוחנית ממש
גאווה באל-סלבדור. מבט עולז ובוטח צילום: רויטרס
השנה החלטתי לקחת חלק במצעד הגאווה. כן כן, להתערטל על זהותי המינית הסוררת תחת השמש המקרננת את חומו הבלתי נסבל של חודש יוני, ולהזיע את עצמי לדעת. אין ברירה: דומה שהשמש הטובה, זו שיועדה להזריע קרניים מעודנות של אור באזורים חשוכים, שכחה את ייעודה, והיא מלהטת בחוסר אחריות את דעתנו. מן ההכרח לעמוד מולה בגאווה ענווה, להישיר מבט עולז ובוטח לעומתה, וכן, גם אם זה אומר להגיר אגלים של זיעה.
עניין מוזר, מה שנקבע על ידי הטבע
השבוע פורסמה במדור שיחה בין ניסים אמון לרב לייטמן, שעיקרה, למיטב הבנתי, הוא ההכרח הבוער לכבוש לעצמנו מצב של קיום בעל משמעות וחסד, חופש ופתיחות, או כפי שמנסח זאת אמון: "מצב של ערנות שבאה מתוך שקט פנימי, כשאין בתוך הראש 'רדיו' שלילי, מלחיץ וביקורתי... גם כלפי עצמך וגם כלפי אחרים".
נהדר. אלא שבין כל המילים היפות והגבוהות הללו בצבצו להן מילים אחרות שהותירו אותי, איך לומר, נבוכה ומבולבלת: "ניסים אמון: אבל לי כמורה למדיטציה אין את הלוקסוס הזה, לפנות רק לאנשים שיש להם רצון לרוחניות. על כל מאה אנשים ברחוב, ל-30% יש בעיות בזוגיות, 6% סובלים מהפרעות
בזהות המינית, 20% סובלים מדיכאון, 5% סובלים מסרטן... רק ל-2% יש עניין בחיפוש רוחני".
מה זה אומר, סובלים מהפרעות בזהות המינית? מה פירושה של המילה "הפרעות" בתוך ההקשר הזה, ומיהם הסובלים? וכמה הם סובלים? האם יותר או פחות מאלו שסובלים מדיכאון ומסרטן? ומדוע, בעצם, הם אינם נמנים עם שני האחוזים שיש להם עניין בחיפוש רוחני?
כדי למצוא מזור למבוכתי המשכתי אל דבריו של לייטמן. אולם, הואיל וגם שם לא באתי על סיפוקי, נתתי לרוחי השואלת להוביל אותי, ומצאתי את עצמי בתוך הבלוג האישי של האיש, מה שהותיר אותי מבולבלת ונבוכה אף יותר. כאן מביא הרב לייטמן קטע מהעיתונות שמספר שההומוסקסואליות אינה מחלה, ולבסוף מציין: "התייחסותי: ההחלטה הזו מראה שהאנשים הבינו, לפחות חלקית, שאסור להתערב במה שנקבע על ידי הטבע, אפילו אם לפעמים לדעתנו זה נראה 'מוזר'..."
מוזר, חשבתי לעצמי, השימוש הזה במילה "מוזר", ועל כן המשכתי אל הקטע הזה שהבהיר לי סופית את עמדתו של הרב המקובל בנושא: כאן שואל "בחור שקיימת בו משיכה אל בני מינו (ואפילו שלא מממש אותה)", מה הוא צריך להרגיש ולעשות עכשיו, לאחר שנאסר עליו להיות בקבוצת הלימוד. הרב השיב לו כך וכך וסיכם הכול באלו המילים: "הכול יתוקן על ידי תיקון הנשמה, אבל דרך התיקון בינתיים - מחוץ לקבוצה". במילים אחרות: בחורצ'יק, תהיה הומו כמה שאתה רוצה, לא מתערב לבורא עולם בעניינים שלו, רק מה - לא בבית ספרנו!
דברים פשוטים
אריאלה רוזנברג. בורות מצערת
מאז ומתמיד היו אנשי רוח מן השורה הראשונה שהתבוננו בעין ביקורתית בחבר'ה הלהטב"ים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים). לצד אמירותיהם הנשגבות בדבר נחיצותה של האהבה בעולמנו, נחו להן באין מפריע אמירות כאלו ואחרות שקיצצו בכנפיה של האהבה הגדולה הזאת וקבעו לה גבולות ברורים, הסירו מעליה את כל צבעי הקשת והעניקו לה צבע אחד ויחיד, שהוא הוא משקף נכונה את מהותה של האהבה. פאפאג'י, שלמה קאלו ואושו הם רק דוגמא לכל אותם רמי מעלה ויודעי דבר, שבניסיונם להביא לפקיחתה של העין השלישית הכלל אנושית, נראה שעצמו בדרך עין אחת מעיניהם וניטשטשה עליהם ראייתם. כיצד זה יתכן שבעולם הרוח הנאור והחומל מתקיימת בורות מצערת, שמנציחה מצבים של העדר אור וחשיבה צרה ותבניתית? מאיפה זה מגיע?
להטב"ים לא מתים, הם רק מתחלפים. הם גם הולכים ומתרבים, מקימים משפחות ומביאים ילדים. אנחנו כאן, ואין לנו תכניות לזוז לשום מקום, משום שהכדור העגול הזה הוא ביתנו, ומשמש עבורנו, כפי שהוא משמש עבור כל אחד אחר, קרקע נרחבת להתפתחות ולגדילה, שנעוצות בעיקרן בהרחבת גבולות התודעה, החופש, קבלת האחר והאהבה. מאחר שכך, אולי נפגין לרגע תעוזה ונתבונן בסיפור הזה בעין שהיא איננה פסיאודו רוחנית, כי אם רוחנית של ממש? אנחנו עשויים לגלות שהדברים הם יותר פשוטים, הרבה יותר פשוטים, מכפי שחלקנו נוטה לחשוב.
אז איך אומרים אצלנו? בראשית הייתה הנשמה. הנשמה הזאת, שרק מפאת המגבלה שבמילה, נמשיך ונכנה אותה לעת עתה נשמה, מגיעה אל העולם הזה ומתגנדרת בגוף, על מנת לבדוק נושאים שונים ומשונים דרך אינספור כיוונים והיבטים. אחד הנושאים המרכזיים שנבדקים הוא נושא האהבה, ואילו אחד הביטויים הפופולאריים לאותה אהבה הוא נושא בפני עצמו: המיניות, וזו מסתעפת למיני כיוונים בוערים ושנויים במחלוקת, לרבות עניין המשיכה המינית.
אם כך, נטיות מיניות על סוגיהן הינן לא יותר ולא פחות מבדיקה עצמית, בדיוק כפי שאנחנו בודקים את עצמנו למען התרחבותנו האישית דרך מנעד אינסופי של תכונות והעדפות, שהיריעה באמת קצרה מלהכיל. הבדיקה הזאת, כמו כל בדיקה אחרת, מציפה מגוון של התמודדויות שדרכן בחרה הנשמה שלנו לצמוח בחיים אלו, מתוך חכמתה האינסופית ומתוך מערכת "שיקולים" שבינתנו קצרה מלהשיג.
אילו התמודדויות, למשל, עשויות להיקרא אל החזית מתוך גוף שבחר להתגפף עם בני מינו? התמודדות אחת היא נושא הדחייה: איך זה מרגיש להיות דחוי ולא שייך, וכיצד אני מגיב לזה? האם אני נכנע ביגון לדוגמות חברתיות, או שאני מגייס מתוכי כוחות מופלאים ונשאר נאמן למהותי הפנימית?
התמודדות אחרת עניינה בתפיסת הגבריות והנשיות: האם להיות גבר פירושו להיות גבר גבר, או שישנן וריאציות נוספות של גבריות? ולהיות אישה? יהודה עמיחי שורר פעם: "איך זה לחוש אישה?/ וגופך חולם אותך./ איך זה לאהוב אותי?/ שאריות אישה בגופי הזכר/ וסימני זכרות בגופך..." האם אישה זקוקה לגבר, ל"סימני זכרות" בגופה על מנת לחוש את נשיותה? ובכן, חיי לימדו אותי שקיימות אופציות לא פחות מרנינות משיר האהבה הזה, שדרכן אני חיה ומקיימת את נשיותי על חמקמקות מאפייניה.
המשמעות העמוקה שנחה, בעיני, בליבת הבחירה הלהטב"ית, היא הצעת האפשרויות המגוונות בדבר קיומה של אהבה, קיומה של זוגיות, וקיומם של התא המשפחתי וגידול הילדים. אין רק דרך אחת ויחידה לחיות ולקיים את הערכים הללו, שבקדשנו אותם חיללנו את תמצית הווייתם, ובכך למעשה פספסנו את ייעודם האמיתי, זה שקורא לנו להתעורר אל תוך אינספור ההתגלמויות של העצמי האוהב.
נא להמתין לטעינת התגובות
