ראשי » סגנון » ניו אייג' » קבלה וחסידות

שניים: השלמות שמייצרים האיש והאשה

האיש הוא בעל חוש לשלמות, אך זוהי שלמות נשגבת המנותקת מהמציאות; לאשה חוש לאי-שלמות, אך דבר זה הוא המקנה לה שלמות בשלה וממשית. ניר מנוסי על שני חצאי השלם

ניר מנוסי | 11/6/2009 9:37

שני חלקי השלם. איש ואשה sxc

אחד הכלים היסודיים ביותר שהיהדות מציעה על מנת להתעמק בנושא כלשהו הוא להתבונן במלה העברית שלו. עיון בשורש המלה, מבניה, אותיותיה והקשריה בכתובים השונים מניב שפע תובנות ואיכויות, המלמדות על הדבר שהמלה מסמנת אותו. אכן, עצם ההפרדה בין מלים לבין "דברים" אינה כה חדה לפי התורה, שכן המלה "דבר" עצמה פירושה גם thing וגם word - השנים מאוחדים בה.

הנחת העבודה כאן היא שהעברית אינה פרי קונבנציה אנושית כשאר השפות, אלא הינה "לשון הקֹדש" – שפה אלוהית ונצחית שבאמצעותה נברא העולם וכל אשר בו (כתבתי "הנחת עבודה" כי גם מי שאינו מאמין באמירה זו כרגע יכול לאמצה כאקסיומה ולבחון מה היא מניבה). כדי להבין את מהות הגבריות והנשיות (לטור קודם בנושא) צריך להתבונן במלים שנאמרו בהקשר לבריאת אדם וחוה - המלים איש ואשה.

תלוש מהמציאות

כל אחת מהמלים איש ואשה כוללת שלוש אותיות; מתוך אותיות אלו, שתים משותפות לשתי המלים, האותיות א' ו-ש', ואחת ייחודית לכל מלה – י' אצל האיש ו-ה' אצל האשה; שתי האותיות המשותפות יוצרות את המלה אש, ושתי האותיות הייחודיות מצטרפות למלה י-ה, שהיא אחת משמות הקב"ה וכן החצי הראשון של שמו המפורש והעיקרי. כלומר, האיש והאשה בנויים שניהם מאש, שאות אלוקית הצטרפה אליה ונתנה לה את צורתה.

המפתח לניתוח נתונים אלו טמון בממרה המיוחסת לרבי עקיבא: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהן; לא זכו – אש אוכלתן" (בבלי סוטה יז, א). החסידות מפרשת את המונח החז"לי 'זכו' במובן של זיכוך. לפי זה משמעות המימרה היא שאם איש ואשה עובדים על זיכוכם העצמי, על מציאת הנקודה האלוהית שבהם, אזי הם מרכיבים ביחד את השם הקדוש י-ה והשכינה שורה ביניהם. אם לעומת זאת הם לא מזדככים והנקודה האלוהית אובדת, מה שנותר הוא רק אש ואש – מלחמת אש באש של קנאה, תאווה וכעס האוכלת ומכלה אותם.

מקריאה ראשונה של המימרה נראה שהיא יוצרת הנגדה מוחלטת בין השכינה לבין יסוד האש – כאילו צריך לזקק את הנקודה האלוהית ולכבות את האש. אך המלים איש ואשה מציעות כי השלמות האמיתית של "שכינה ביניהם" כוללת גם שכינה וגם אש. אחרי הכול, איננו רוצים שהאיש והאשה יהפכו לנשמות מופשטות, אלא שיהיה להם גוף ושבגוף תבער אש.

ואכן, ישנו פסוק מפורש ומפורסם הרומז כי ה"שכינה ביניהם" המתוארת כאן היא בצורת אש: "עזה כַמוֶת אהבה, קשה כשאול קנאה, רְשָפֶיהָ רִשפֵּי אש שַלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו). המלה "שלהבתיה" מורכבת מ"שלהבת" ו"י-ה" – איחוד האש ושכינת האיש והאשה. כלומר, משמעותה השלמה של המימרה שלנו היא שאם הנקודה האלוהית שם, אזי האש ההדדית היא בונה וחיובית. ובאמת, גילוי השכינה הראשון לו זכה

משה רבנו כלל בדיוק אש כזו, הבוערת מבלי לאכול: "והנה הסְנֶה בֹּער באש והסנה איננו אֻכָּל" (שמות ג, ב).

נעמיק עוד יותר: מה בין האות י' לאות ה'? מה משמעות העובדה שהאות האלוהית שבאיש היא דווקא י' וזו שבאשה דווקא ה'? ואם כבר הגענו לזה, אז מה בכלל משמעות העובדה שאלו הן שתי אותיות השם י-ה? ישנם שני צירים בסיסיים להשוואה בין צמד האותיות, שכל אחד מהם חושף בהן מעלות אחרות ומשלימות. ביחד, שתי ההשוואות בשני הצירים יוצרות תמונה שלמה של האיכויות האלוהיות הייחודיות של האיש והאשה.

ציר ההשוואה הראשון הוא צורת האותיות. מבין 22 אותיות הא"ב העברי, רובן המוחלט של האותיות תופסות שטח דו-ממדי דמוי ריבוע. שתי אותיות יוצאות מכלל זה: הראשונה היא האות ו' שהיא בבחינת קו חד-ממדי, והשנייה היא האות י' שהיא בבחינת נקודה נטולת ממדים. והנה, שמו המפורש של הקב"ה, שם הוי'ה, בנוי משלוש אותיות המשקפות בדיוק את הצורות נקודה, קו ושטח: האות י', האות ו', ובתור נציגת אותיות השטח, האות ה'.

י' ו-ה' מגלמות אפוא נקודה ושטח. נקודה היא כמו גרעין ראשוני הכולל בתוכו את כל תכונות האורגניזם העתיד לצאת ממנו, אולם לעת עתה במצב גולמי בלבד. אכן, י' היא גם האות היחידה המרחפת באוויר, כמו "נקודה למחשבה" שטרם מומשה. שטח, לעומת זאת, הוא כבר התפשטות מלאה של הנקודה, נביטה שלמה של הגרעין לכדי אורגניזם שלם. אם י' היא זרע, הרי ש-ה' היא הרחם הבונה אותו לכדי עובר שלם ומולידו למציאות.

מהשוואה זו עולה, שרוח האיש (באופן כללי, כמובן, שיתכנו לו יוצאים מן הכלל) נוטה להיות תיאורטית ותמציתית מדי, תלושה מהמציאות. אצל האשה לעומת זאת רעיונות מבשילים, מתגבשים ומקבלים נפח וצורה מוגדרת. בכוח האשה לקחת את גרעיני המחשבה של האיש ולהוריד אותם למציאות.

לא יין יאנג

יין-יאנג. לא ממחיש הצד הזכרי והצד הנקבי של ההוויה sxc

ציר ההשוואה השני הוא הערך המספרי. הערך המספרי של י' הוא 10 והערך המספרי של ה' הוא 5. מה זה אומר? ובכן, 10 הוא ביטוי לשלמות (מערכת שלמה לפי התורה כוללת תמיד עשרה מרכיבים), ו-5 ביטוי להֱיות חצי, או בהרחבה – חלקיוּת. האותיות י' ו-ה' מסמלות אפוא שלמות וחלקיות. התבוננות זו מסבירה את קביעת חז"ל, העשויה להראות מעט סתומה, כי העולם הזה נברא באות ה' והעולם הבא נברא באות י'.

השוואה זו אומרת שהאיש (שוב, באופן כללי) קשור באופן כלשהו בחוויה של שלמות, בעוד האשה בחוויה של אי-שלמות. את זיקת האיש לרעיון השלמות ניתן להגדיר כחוש לכך שיש מעבר לעולם הזה הבלתי מושלם, עולם נוסף שהינו מושלם בתכלית. זיקה זו באה לידי ביטוי בשאיפה למציאות אוטופית, בתביעה למושגים מוחלטים, באי נכונות להתפשר - כולן נטיות גבריות באופיין. אכן, את עצם הרעיון הפילוסופי של משהו מושלם ללא רבב, שאין לראות כדוגמתו בעולם הזה, ניתן לראות כנובע מהלך חשיבה גברי.

חווית אי-השלמות היא הפוכה, וקשורה בנקודת הסתכלות של העולם הזה. חוויה זו ערה דוקא להיותנו תמיד חצויים, לכך שדבר לעולם אינו גמור, לכך שלדברים יש חן גם כאשר אינם מושלמים. מתוקף הסתכלות זו נשים ניחנות ביותר יכולת להתפשר, להודות במגבלות, לקבל את הקיים ולאשר אותו. היא אינה מספקת שלמות אלא חוויה תמידית של השתלמות - תנועה מהחלק אל השלם.

מהעובדה ששמו של הקב"ה הוא י-ה עולה חידוש: שהשלמות האמיתית היא בעצם שילוב של שלמות ואי-שלמות. אם משהו הוא "עשר", לכאורה שלם לגמרי, הוא בעצם גם חסר - חסר את חווית החיסרון, השבר והכמיהה לשלמות. השלם האמיתי הוא אפוא "חמש-עשרה", י-ה, שלמות ואי-שלמות גם יחד. מסיבה זו הגדיר ספר הזוהר את הלב השלם כמכיל "בכייה וחדווה" בו-זמנית, המקובל רבי אברהם אבולעפיה הגדיר שלמות כמצב של "שלם וחצי", ועל הקב"ה מסבירה הקבלה כי אף שהיה מושלם ברא עולם כדי לטעום גם את טעם החסרות.

מכך שהשלמות האמיתית היא "שלם וחצי" יוצא דבר מפתיע: אף כי האיש הוא לכאורה השלם והאשה היא החצי, ביחס לשלמות הגבוהה יותר מסתבר ששניהם חצאים. ההבדל הוא, שהאיש הוא חצי שעד שהוא מתחתן חושב שהוא שלם, והאשה היא חצי שיודע מהתחלה שהוא חצי!

לפנינו גם ציור חדש של האופן בו האיש והאשה משלימים. כמו בכל הקלישאות מרחבי תבל, הם שני חצאים היוצרים שלם אחד. אך זהו שלם שונה מהמוכר, וגם חלקיו שונים: השלם כאן הוא "שלם וחצי", וחלקיו הם מרקחת מעניינת של חצי 'חצאי' וחצי 'שלם'. הציור הסיני המוכר של היין והיאנג, למשל, המתאר את הפן הזכרי והפן הנקבי של ההוויה כשני חצאים שווים ההופכים לשלם, אינו ממחיש דבר זה. יש משהו הרמוני מדי בהרמוניה שלו. צריך כביכול להוסיף עוד איזה יִין בצד כדי להראות שאי-השלמות היא חלק מהותי מהשלמות האמיתית. האותיות י-ה מבטאות שלמות מסדר גבוה יותר, המאזנת בין השלמות ההרמונית לדיסהרמוניה שחייבת להשלים אותו.

אם נשווה בין שני הצירים, הרי שלפי ציר צורת האות, מגלם האיש חלקיות והאשה שלמות, ואילו לפי ציר הערך המספרי התמונה הפוכה - האיש מגלם שלמות והאשה חלקיות. אם נחבר את שני הצירים יחדיו, נקבל את התמונה הבאה: האיש הוא בעל חוש לשלמות, אך זוהי שלמות נשגבת המנותקת מהמציאות; האשה היא בעלת חוש לאי-שלמות, אך דבר זה הוא בדיוק המקנה לה שלמות בשלה וממשית.

המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני