דו-פרצופין: מה עומד מאחורי סיפור יצירת האישה?
היצור שנקרא "אדם" לא היה זכר ולא נקבה, אלא "דו-פרצופין" המורכב מצד זכרי ומצד נקבי שהיו דבוקים זה לזה בגבם. אך אפשר גם לפרש כי היצור היה בעל זנב, שממנו התפתחה האישה, המייצגת את החייתי והלא נודע. ניר מנוסי מפענח את תעלומת המינים
העובדות המובנות ביותר מאליהן הן לעתים קרובות גם המופלאות ביותר. עובדה אחת כזו היא היותנו מחולקים לשני מינים, זכר ונקבה. האנושות נחלקת לעמים, למדינות, למעמדות, לאגפים פוליטיים, לקבוצות עניין, לאסכולות מחשבתיות ולקהילות וירטואליות באינטרנט - אך החלוקה לגברים ונשים מפלחת את כל האחרות, חוצה לשתיים כמעט את כל הקבוצות האנושיות. מה משמעותה הפנימית של חלוקתנו לשני מינים?
דרך מתבקשת אחת לפתוח נושא זה היא להתבונן בסיפור בריאת האיש והאישה. לרשותנו עומדים לא רק פשט הסיפור אלא גם המדרשים וביאורי הסוד - המוסיפים לו היבטים. מה שמעניין אותנו כרגע אינו פשט הסיפור, מה בדיוק התרחש בגן עדן ממבט גשמי; ברצוננו להתבונן בו כמשל על אודות יסודותיהם הרוחניים של הגבריות והנשיות.
הסיפור מוכר לכולנו: ה' יוצר את האדם עפר מן האדמה, מפיח בו נשמת חיים ושם אותו בגן עדן; לאחר מכן מחליט ה' כי "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". הוא מציג בפניו את כל החיות בזו אחר זו, אך האדם לא מוצא מביניהן בת זוג; לבסוף מפיל ה' תרדמה על האדם, לוקח את אחת מצלעותיו ובונה אותה לאישה עבורו.
מהי הצלע ממנה נבנתה חוה? בדרך כלל אנו מדמיינים אחת מצלעות החזה, ואכן כך תורגמה המלה במהדורת המלך ג'יימס של התנ"ך (rib) וכך נתפסת אצל רוב העולם. אך אם נבדוק נגלה, שבכל שאר המקרים בהם מופיעה המלה "צלע" בתנ"ך הכוונה היא לצלע גיאומטרית, כלומר צד (כבביטוי "צלע המשכן").
למעשה, ישנו דיון שלם בתלמוד (במסכת ברכות) בו מוסכם על כל המתדיינים שהביטוי "אחת מצלעֹתיו" פירושו אחד מצדדיו
לאור זאת, הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" פירושו שבדידותו של "אדם" היתה ניכור מעצמו, נתק בין הצד הזכרי לצד הנקבי שלו; ונטילת הצלע מ"אדם" פירושה פעולת נסירתו באמצע לכדי שתי ישויות, איש ואישה, על מנת שיוכלו להיפגש מחדש פנים אל פנים – לעבור מניכור להיכרות (שתי מלים הנובעות, דרך אגב, מהשורש האחד נ.כ.ר, המתגלה בעצמו כדו-פרצופין!).
כעת נשאלת שאלה: אם היצור המקורי "אדם" היה חציו זכר וחציו נקבה, מדוע זה רק הפלג הזכרי שלו, האיש אדם, מתואר כהמשך ישיר שלו, בעוד חציו הנקבי מוצג כאבר שלו ההופך למישהו שונה? בין אדם האיש ו"אדם" המקורי שוררת רציפות של שם ומודעוּת עצמית, ואילו האישה נתפסת כמישהו אחר ולעת עתה חסר שם פרטי (היא מקבלת את השם חוה רק מאוחר יותר). מה פירוש הדבר?
התשובה מקופלת בפסוק "אחור וקדם צרתני". מפסוק זה משתמע שאף של"אדם" הראשון היו פנים משני צדדיו, עדיין היו לו אחור וקדם. הציור של פנים קדמיים ופנים אחוריים קצת מערער על מושגי הקדימה-אחורה שלנו, ולכן אנו צריכים לחפש הסבר נפשי שלהם.
מה זה אחור וקדם בנפש? בפשטות, יש לומר כי "קדם" זה החלק המודע של הנפש ואילו "אחור" זה החלק הלא-מודע: חווית המודעות העצמית, האני החושב והפעיל שלנו, נחווית עבורנו כשוכנת בצד הקדמי של ראשינו, מאחורי המצח והעיניים; את הלא-מודע שלנו, לעומת זאת, אנו נוטים למקם בחשכת ירכתי התודעה שלנו (כבביטוי האנגלי "the back of my mind").
כעת, מי מבין האיש והאישה היה הקדם/המודע של "אדם" הראשון ומי היה האחור/הלא-מודע? לאור העובדה שהאיש זיהה עצמו כהמשך ישיר שלו, בעוד האישה נתפסה כמישהו חדש - נראה כי הוא היה החלק המודע של "אדם" ואילו היא היתה החלק הלא-מודע שלו. דבר זה מסביר מדוע האישה נראתה ממבט ראשון כמישהו זר: מכיוון שה'אחור' שלנו אינו נודע לנו, הוא נחווה עבורנו כ'אחר' (כניכר בתגובותינו הטיפוסיות לחלומות ולפליטות הפה שלנו: אני חושב את זה?! אני אמרתי את זה?!).
לפני הכול, התגלה לנו כאן פירוש חדש, פסיכולוגי, לסיפור לקיחת הצלע. אנו יכולים להבינו מעתה כמבטא, בין השאר, תהליך נפשי המתרחש בתוככי האדם, של איחוי בין חלקי תודעתנו השונים: הבחנה בין המודע ללא-מודע, ואז הפנייתם זה לזה עד שהם נפגשים ומתחברים.
שנית, עולה מפירוש זה כי בדברנו על גבריות ונשיות אנו לא מדברים רק על גברים ונשים, אלא גם על חלקים הנמצאים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו: הן אצל גברים והן אצל נשים חווית האני המודע והיוזם היא גברית, ואילו חווית הרגשות הלא מודעים היא נשית. מה, אפוא, מבדיל גברים מנשים? - שאצל גברים שוררת בדרך כלל זיקה חזקה יותר לחלק המודע והפעיל, בעוד נשים נוטות להיות מחוברות יותר לחלק הלא-מודע. במובן מסוים, דבר זה משתקף גם ברובד הגופני ביחס בין אברי ההולדה: זכריותו של האיש מופנית החוצה וניכרת, ואילו נקביותה של האישה מתבטאת בחלל סמוי ונסתר.
אלא מה? שכל התיאור הנ"ל לגבי הדו-פרצופין אינו אלא חצי מהסיפור, דעה אחת בְמחלוקת חכמים. הדעה השנייה מסכימה שהיו ל"אדם" שני צלעות-צדדים, אך חולקת לגבי אופי הצלע הנשי. לשיטתה, לא היה מדובר ב"פרצוף", כלומר בדמות שלמה של אישה, כי אם ב..."זנב". אדם הראשון לא היה יצור דו-פני אלא גבר עם זנב, ולקיחת הצלע היתה הסרת הזנב ובניית האישה ממנו.
המממם... מה אנחנו אמורים להבין מזה? למקרה שהרעיון מרגיז מישהו, בואו נירגע ונחשוב על הדברים בכובד ראש. עלינו לזכור שמחלוקת חכמים היא דבר רציני מאד וכל אחת מבין הדעות עמוקה ובעלת ערך. יתרה מכך, גישת פנימיות התורה היא לנקוט לגבי כל מחלוקת בתורה גישה מאחדת (אינטגרלית, אם תרצו) של "אלו ואלו דברי אלקים חיים". האר"י אומר זאת מפורשות לגבי מחלוקת זו ממש: יש בחינה של אמת בדעה שהצלע הנשית היתה דמות מפותחת, ובחינה של אמת בדעה שהיא היתה זנב המתפתח בהדרגה. חייבים להבין את הסיפור הזה לעומק.
יש פירושים רבים לסוגיה זו בקבלה, ואנחנו ניקח אחד מרכזי. נלך עם האמור מקודם, שצד ה"קדם" הזכרי זה המודע שבנפש וצד ה"אחור" הנקבי זה הלא-מודע שבנפש. העובדה שאין מחלוקת לגבי הצד הזכרי אומרת שהחלק המודע הוא פשוט יחסית – הוא רציונלי, הוא עקבי, הוא יציב. העובדה שיש מחלוקת לגבי הצד הנקבי, לעומת זאת, אומרת שהלא-מודע מורכב: הוא בעצמו דו-פני, מרובד ורב-משמעי.
ליתר דיוק, קיומם של שני פירושים לגבי צלע ה"אחור" פירושו שיש שני חלקים בלא-מודע, אחד בבחינת זנב ושני בבחינת פרצוף. והנה, בדורנו יש לנו את המונחים להצביע על חלקים אלו:
החלק בלא-מודע שהוא בבחינת זנב הוא מה שפרויד כינה התת-מודע. זה החלק החייתי באדם, המחובר בפשטות לגוף ולטבע ומונע על ידי דחפים הישרדותיים. העובדה שאצל הכלב הזנב חושף את מצב הרוח עוזרת לדמיין גם את התת-מודע שלנו כזנב. אנחנו אוהבים להדחיק את הצד החייתי הזה – אכן, עצם האנטומיה נטולת הזנב שלנו מסייעת בידינו – אך הוא שם והוא חלק ממי שאנחנו.
החלק בלא-מודע שהוא כמו דמות אנושית מפותחת הוא מה שניתן לכנותו על-מודע. אצל פרויד מונח זה לא קיים כי הוא לא האמין בקיומו של חלק נסתר וגבוה באדם. אך לפי החסידות יש בנפש גם על-מודע, שיש לו דמות ותוכן ו'תוי פנים' – כמעין פרצוף. פנים אלו גבוהות מהאני המודע שלנו, ומכילות את שורש האישיות והרצון שלנו, את האני העליון והאמיתי שלנו.
פירוש המחלוקת בדבר היות הצלע הנשית פרצוף או זנב, אם כן, הוא שהלא מודע הנשי שלנו נחלק לשני חלקים, מעין שתי דמויות נשיות: אחת טבעית וארצית המחוברת לגוף שלה (תת-מודע), ושנייה רוחנית וגבוהה המחוברת לנשמה (על-מודע). החלק המודע ניצב ביניהן כמו גבר בין שתי נשים: זו שמתחתיו מקרקעת אותו וזו שמעליו מפתה אותו להתעלות מבחינה רוחנית.
כמו קודם, מבנה זה תקף לגבי כל אחד ואחת, עם הבדל בדגשים בין גברים ונשים: אצל גברים המודע חזק יותר ולכן הם נוטים להיות מנותקים יחסית משני אגפיו של הלא-מודע. אצל נשים הלא-מודע חזק יותר אך מצד שני קיימת אצלן נטייה לערבב בין אגפיו: לזהות רבדים ארציים כרוחניים ולהפך. מכאן אפשר ללמוד כיצד גברים ונשים משלימים: גברים יכולים לחזק אצל נשים את ההבחנה בין התת והעל מודע, ובכך לסייע להן לטפס מהרובד הרגשי אל הרובד הנשמתי; נשים יכולות להעניק לגברים חיבור ללא-מודע על שני חלקיו – הן קרקוע ארצי לרגשות והן חיבור לרובדי נשמה גבוהים ועל-שכליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
