ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

רוח'ני מן המניין: מכיפה סרוגה לאושו ובחזרה

רבים מסיימים את המסע הניו-אייג'י עם כיפה על הראש. המסלול ההפוך נדיר יותר: אתה מתבגר עם כיפה אבל מחפש את החופש ומסיר אותה אצל אושו, נולד מחדש כרוח'ני, ולבסוף מגלה בעצמך תחושת אמון חזקה. וירן בוגנים סורג מעגל

 

לסיפור הזה אי אפשר להגדיר נקודות של התחלה וסוף. אפשר יהיה לדמות אותו למספר שעומד מול נהר גדול, אבל רוצה לספר לכם רק על זרם מים תת קרקעי אחד קטן, היכול להעיד משהו על הנהר הגדול. אני תיכף בן 34 שנים. 25 מתוכן גדלתי בבית דתי (כיפה סרוגה). להיוולד לתוך חברה דתית זו חוויה עוטפת ומכילה מבחינות רבות: אתה אינך נולד לתוך ריק רעיוני ואמוני, אלא מקבל הכול כשהוא מוכן על מגש; אתה לא צריך לחפש את עצמך ולא מרגיש מובדל מהאחרים, כשבכל שבת וחג לובשים לבן והולכים לבית הכנסת השכונתי, שם אתה פוגש את אותם האנשים שוב ושוב לאורך כל חייך.

אתה רואה את חבריך מתבגרים מולך, רואה את הוריהם מזדקנים מול עינייך, מלווה משפחות שלמות בקהילתך ברגעים השמחים והקשים. כולם מתמודדים בדיוק כמוך עם חיים של אמונה, קדושה, תפילה, יחס לאלוהים, פיתויי החילוניות וחיפוש אחר בועת אינדיבידואליות שתתמוך בתחושה שלא מרפה, לפיה בכל זאת יש בך משהו ייחודי ואינך עוד שה בעדר.

להיות מוצלח בחברה הדתית אינו קשור לפיתוח אינדיבידואליות, לגילוי חדש או להתעוררות מכל סוג. הכול כבר נמצא ומוטבע בך מגיל אפס דרך שלל רעיונות רוחניים וחברתיים: הדת ליוותה אותי מהרגע שקמתי בברכת "מודה אני לאלוהי שהחזיר לי נשמתי" ועד שנעצמו עיני בתפילת "שמע ישראל" ומלאכי השרת זומנו להשגיח על לילי.

יוצא מכך שאתה מוצלח בדיוק במידה שהצלחת לסגל לעצמך מהר ככל שיכולת את הרעיונות שהונחלו לנו לפני 3,500 שנה, במהלכן עובדו ופותחו בידי אינספור רבנים גדולים בתורה לאורך כל חיי היהדות. מגיל אפס אתה נחשף לציווי להאמין באלוהים, במשה עבדו ובכל נביאיו; מגיל צעיר אתה מוכרח למצוא את בסיס האמונה הזה בתוכך, כי חיי הדת ריקים מתוכן כל עוד הם לא נוגעים באותו מקום שמקבל את אלוהים כאבי הכול.

אתה נדרש לקבל את הקדושה אל חייך. עוזרים לכך הטקסים והמנהגים השונים: הדלקת נרות בערב שבת בשיא הכוונה; תפילת קידוש הלבנה מול הירח המתחדש; פתיחת ההיכל המכוסה בבית הכנסת רק בזמנים המיוחדים והחשובים לאורך השנה; נישוק ספר התורה והבעת רגישות רבה בכל הקשור בהתעסקות איתו. אפילו הפעולות הבסיסיות של הגוף, כגון אכילה והתרוקנות, מלוות בהודיה ובברכה.

היהדות עוטפת אותך לאורך כל חייך. אין מעבר בחיים שלא מקודש, החל מהביאה לעולם בטקס ברית המילה, דרך קידוש יציאתך לעצמאות רוחנית בגיל 13 וקידוש אהבתך ביום חתונתך ועד לתפילת הקדיש, שאומרים האבלים בבית הכנסת בכל יום ויום במהלך השנה שלאחר מות יקירם – והיא מכריחה את כולנו לתת מקום וכבוד למוות ולמתים כדבר שבשגרה.

היחיד עומד מול כל החוויה העוטפת הזאת, ובין אם הוא רוצה או לא - משהו ממנה נטמע בתוכו. האם הוא בחר בזה? האם זה יושב לו נכון בחייו? האם לא היה מעדיף להתחיל מאפס ולגלות ולבחור בעצמו?
הניסיון הראשון שלי להוריד את הכיפה היה בגיל 21, בטיול הראשון להודו. הרי להיות "כיפה סרוגה" אין משמעו שאני בחברה מבודדת. אנשי הכיפות הסרוגות נשענים פחות על הרבנים הגדולים כמנחים בדרכם, והרבה יותר מעורים בחברה החילונית. אך עם זאת, הם לא רואים עצמם כפחות "דתיים" מהחרדים. מבחינה אמונית הם חדורי מוטיבציה בוערת, ורק אל אורח החיים הדתי הם מתייחסים בפחות נוקשות.

רעיון החופש המוחלט שהודו ייצגה, עם פלורליזם רעיוני רוחני נרחב, היה פיתוי חזק מדי עבור החלק שבי שהכול הוגש לו תמיד מוכן ומוחלט על המגש בצירוף פירוש רש"י. הודו חלק א' הצליחה לזעזע  רעיונות מוצקים רבים שהיו בתוכי, אבל המסקנה בסוף הטיול היתה שגם כשהכיפה ירדה, היא עדיין נשארה סרוגה לראש. תחושה לא קלה עבור זה שיצא לחוות לראשונה את החופש.

שנים חולפות ושני צרכים בסיסיים פותחים במלחמת עולם בתוכי. מחד, תחושת שליחות של ממש, שבבסיסה הרצון להפריד את המוץ מן התבן. לנסות לנפות את כל ההתניות החברתיות הדתיות ולזכך את גרעין האלוהים שבתוכי: למצוא את הדתי האמיתי שבתוכי; להצליח לזהות מה אמיתי ומה חינוך; מה ערכי ומה שטיפת מח; מה שלי ומה סתם נדבק.

מהצד השני נשמעת קריאה בלתי פוסקת לחופש. רק חופש. לא למצוא אלא לנקות. לא לתפוס אלא לשחרר. להרפות. לזרוק הכול, לפרוק עול ולהתחיל מחדש. נקי.

היה זה אבי הדתי, שבצעירותו למד פילוסופיה. הוא שהכיר לי את הספר "הגיונות" של דקארט. קראתי אותו בשקיקה והתמלאתי הערכה על המודל הכה טריוויאלי אך כה מורכב שהציע דקארט בדיוק בשבילי: פירוק כל המבנים הרעיוניים שכלאו אותנו, רגרסיה של כל מה שאינו אמת. פירוק כל המבנים הנפשיים, הרגשיים והרוחניים עד עפר – בשביל לגלות את מה שנשאר.

זה בדיוק מה שהיה נחוץ לי באותה תקופה, אולם רעיונות פילוסופיים אין בכוחם להניע דברים כאשר אין מתלווה אליהם חוויה. בגיל 25 פגשתי את אושו. פגשתי אותו בספרים. פגשתי אותו במיינד. כשהגעתי לפונה נפגשנו גם בלב, ושם ידעתי שזו היד שתלווה את לידתי מחדש. אושו נתן לי את החוויה שליוותה את פירוק הישן ונתן לי את השם וירן - "אומץ לאהוב", בשביל לא לשכוח מהו הצינור שיוביל אותי לשם.

הוא כמו פרט על לבי את המילים הנכונות בשביל לפרק את כל המבנים הנוקשים של עברי: במקום ב"מה להאמין" הוא שאל אותי "מי המאמין" - ובכך רוקן את כל הגדרת הדתיות מתוכן. הוא חשף אותי לראשונה לכך שאלוהים חי וקיים ומתגלם בתוכי. הוא פטר אותי מהצורך לפנות אל החוץ הלא ברור (אל בשמיים, היכל ספרי התורה) מתוך מרכז פסיכולוגי פנימי לא ברור, והוא איחד בין המתפלל לבין מושא התפילה, בין הקדוש לקדושה ובין המאמין לאמונה.

אושו בעצם שבר את תחושת השניות וההפרדה מול רעיון של אל, וחשף אינסוף חופש לראות, לחוות, להיות ולאהוב. אושו נתן לי אוויר. הייתי חופשי. לא היה עוד צורך לייצר קדושה, לחולל אמונה, להתפלל, להיות נכון. הדתיות היתה ממני והלאה. אין לי אל מעליי ופוטנציאל החופש הוא חסר גבולות. הכול בתוכי. אני לא צריך עוד למצוא את מקומי. אושו שלח אותי לעולם בדיוק כמו בקלף הראשון בטארוט שלו: השוטה המרקד על הגבעות בשמחה שלמה של חופש קיומי.

שנים חולפות ושלל חוויות בצידם. הדרך כמו מתעצבת לה מחדש והלב הפתוח מזמן לעצמו את זו שאהבה נפשו וזו שתרקוד עימו יד ביד את הריקוד של החיים ברגע. שתי נשמות, שלמות וחופשיות, שבוחרות ומגלות שאת אלו החיים הם עוברות יחדיו.

זוגיות הופכת לחתונה, והנה אנחנו באשרם במדבר. מנסים לגלות יחדיו איך קומונה, חופש וזוגיות, עדיין יכולים לדור יחדיו תחת השקט האינסופי של המדבר הפתוח והעוצמה האיתנה של הרוחות במדבר. בתום  3 שנים בקומונה הגיע הזמן לבית: בית לזוגיות, למנוחה מהחיפוש היזום. קרקע..

אך גם כשנדמה לך שהגעת הביתה, מתברר שהבית נמצא תמיד בתנועה. אני חושב שהכול התחיל עם החומר הראשוני. "אור". אותו מושג שבילדותי התפרש כדבקות עמוקה ברעיון האל, אותו מושג שבעזרת אושו הצלחתי לשחרר מחיי, הפך פתאום לנוכח ביומיום שלי. האור התגלה כחי וכמוחשי. אם אושו פתח עבורי את משחק החיים והחופש לבחור באינסוף שבילים, בא האור ושפך נגוהות על שביל ספציפי אחד ומיוחד.

 

ופתאום יש לי מקדשים קטנים בביתי. מקדש לאהבה. מקדש לפרנסה. מקדש לתודעה הערה. מקדש ברכה בכניסה. הנר הקטן שאני מדליק בהם כשהם קוראים לתשומת לב הוא הסכמה שקטה להאיר אותם בתודעה בכל פעם שהם מתכסים במעט עלטה.

ואחרי האור, באה "אמונה": אותו מושג שתסכל אותי כה הרבה כאדם דתי. אני מאמין? אני לא מאמין? אני בטוח? מה זה לעזאזל "אני מאמין באמונה שלמה", והאם זה טוב יותר מאמונה רגילה? תחושת החופש פירקה את הצורך להתעסק בלופ שכלי זה לתמיד.

והנה היום אני מגלה בעצמי תחושת "אמון" חזקה ביותר. לא כרעיון דתי ולא כציטטה רוחנית. אמון עמוק שצומח לו מבפנים ומתחבר אל הרגע. לא "אני מאמין", אבל בכל זאת מנות גדושות של אמון. פתאום מתגלה קדושה שעוטפת את יומי. רגעי קדושה עמוקה, מנותקת מרעיונות, כמו חומר חי ומוחשי שנושמים עמוק ללב. והיא כאן, והיא קיימת, ומולה לבי כמו הופך למים של רכות, רגישות והכרת תודה אין קץ.

אך איך זה שאני מוצא את עצמי פתאום בסוג של תפילה? אלוהים מתגשם בתוכי ותוכי כמו יוצא אליו חזרה, עם לב מלא בפליאה ובהודיה. לאוטומט הברכות ביהדות בכל אכילה ושתייה מעולם לא התחברתי, והיום שוב אני מוצא את עצמי מביט בפרוסת לחם ורואה מולי את אמא אדמה בכל הדרה. אוחז בכוס עם מים וזוכר את המים האוניברסליים שמוכלים בעולמות השונים. זוכר את עצמיותם ומודה על המפגש המחודש ביני לבינם.

כשנולדתי, אמרו לי שיש אלוהים, נתנו לי ספר הוראות וזרקו אותי אל הקדושה. כשהתבגרתי, נוכחתי שאם הלב רוצה לדעת יותר, השכל צריך לדעת פחות, אז התיידדתי עם עוצמתו המטהרת של הספק.
כיום אני יכול להגיד שעם כל יום שעובר, כך אני מגלה יותר ויותר שאין ביני ובין "היודע" דבר. כל מה שיש לי להעיד הוא שקדושה, תפילה, אור ואמון חזרו לחיי והכול הנו אהבה.



וירן בוגנים – מנדאלה, פרסום ושיווק לעידן החדש

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...