ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מישהי מהכוכב שלי: מיומנו של אוטיסט

באחד הימים אומר לי אחד מעמיתיי לעבודה: "חן גרשוני, האדם הדומם... מה קרה? כשהיית קטן החלטת להפסיק לדבר?" בהמשכו של אותו יום אני מרגיש כאילו לאחר חיים שלמים במחיצת חייזרים, פגשתי סוף סוף מישהי שהגיעה מהכוכב שלי

 

שנת 2001, חורף. ארבע שנים קודם לכן אני קורא את ספרה האוטוביוגרפי של האוטיסטית האוסטרלית דונה ויליאמס, "אף אחד בשום מקום – האוטוביוגרפיה יוצאת הדופן של בחורה אוטיסטית",  והגעתי להכרה שאני אוטיסט.

במהלך ארבע השנים שחולפות מאז, אני שומר את עובדת היותי אוטיסט כסוד כמעט מוחלט. האדם היחידי שאני מגלה לו את הסוד הוא אמי, שהיכרותה אותי משחר ילדותי, דרך ייסורי נעוריי ועד לבדידות בגרותי, גורמת לה להבין שיש גרעין של אמת בדבריי.

בבקרים, אני הולך לעבודה כרגיל. עמיתיי לעבודה מורגלים כבר בכך שאני בקושי מסוגל להגיד שלום בבקרים, בכך שכל פנייה ספונטנית אליי גורמת לי לנתר ממקומי בבהלה, בכך שאת ארוחות הצהריים שלי אני נוהג לאכול לבדי, ובכך שבסוף יום העבודה אני חומק החוצה מהבניין מבלי לומר שלום לאף אדם.

בערבים, אני מתחבר לאינטרנט ומחפש מידע על אוטיזם. רוב המידע שאני מוצא נכתב על ידי אנשי מקצוע ועל ידי הורים, ורובו ככולו עוסק בילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך. כמבוגר אוטיסטי בתפקוד גבוה, אני חש שהעולם זנח אותי. אפילו באינטרנט אינני מוצא מידע על אודות אנשים שכמותי.

באחד הימים אומר לי אחד מעמיתיי לעבודה: "חן גרשוני, האדם הדומם... מה קרה? כשהיית קטן החלטת להפסיק לדבר?" אני עונה לו: "לא בחרתי בזה. זה ככה מאז שנולדתי". בהמשכו של אותו יום אני מתוודע אל ד', בחורה מסתורית שהחלה לעבוד במקום זמן קצר לפניי.

במספר הזדמנויות אני שומע אנשים מדברים על כך ש-ד' היא "אחרת", "שונה", "מוזרה". הם מייחסים את המוזרות שלה לעובדת היותה אמריקאית ולכך שהיא מתעקשת לדבר אנגלית בלבד.
מכיוון שאני מכיר אינספור אמריקאים, בריטים, אוסטרלים ואזרחי מדינות נוספות בעולם, אני מזהה שהמוזרות של ד' אינה קשורה לאמריקאיות שלה. למעשה, היא מזכירה לי את עצמי. מיום ליום אני מזהה בה עוד ועוד מאפיינים אוטיסטיים.

בהתחלה, אני מזהה את העקמת בעמוד השדרה שלה – תופעה נפוצה יותר בקרב אנשי המגוון הנוירולוגי, כולל אוטיסטים - מאשר בציבור הרחב. אחר כך אני מזהה שהיא כמעט אינה מדברת, ושבמקרים הנדירים בהם היא כן מדברת, היא משתמשת במשפטים קצרצרים בלבד. עם זאת, כנהוג אצל אוטיסטים, לעתים היא פותחת במונולוגים אינסופיים המתמקדים בתחומי העניין שלה, בין אם מקשיבים לה ובין אם לאו.

בהמשך אני מזהה שכמו מרבית האוטיסטים היא נוטה לפרש את הנאמר לה כפשוטו, מבלי להבחין במשמעויות המשתמעות מהדברים. בחלוף הימים, אני מבחין בכך שגם היא נוהגת לאכול את ארוחות הצהריים שלה לבדה, בכך שהתקהלויות של יותר משלושה אנשים גורמות לה

לברוח בבהלה, ובכך שאינטראקציות יומיומיות בסיסיות גורמות לה לתגובות של חרדה ושל זעם. התכונות הללו אופייניות מאוד לאנשי המגוון הנוירולוגי בכלל, ולאוטיסטים בפרט.

ככל שחולף הזמן, אני מבחין בכך שאפילו שפת הגוף של ד' מזכירה לי את עצמי. האיטיות שלה, מסורבלת, קלילה ומרחפת בעת ובעונה אחת, מעוררת בי תחושות של גיחוך משולב בהערצה. פעם אחת, כשהיא חולפת מולי במסדרון, מתעוררת בי ההכרה עד כמה מגוחכים שנינו, כל אחד לפי דרכו. אני נתקף בפרץ צחוק כה עז, עד שאני כמעט נשמט אל הרצפה. רק ברגע האחרון אני מצליח להתייצב שוב על רגליי.

עם חלוף החודשים, אני מגלה עובדה מדהימה – ד' מסוגלת לשמוע אותי! בעוד כל האנשים שהכרתי אי פעם מתקשים מאוד לשמוע אותי, אפילו כאשר אני ניצב ממש בסמוך אליהם, ד' אינה מתקשה בכך כלל וכלל. אפילו כאשר אני נמצא במרחק רב ממנה, ממלמל משפטים סתומים ביני לבין עצמי, היא שומעת אותי ואפילו עונה!

בכל פעם בה אני עובר באזור בו היא נמצאת, משתלטת עליי תחושת אופוריה מסחררת. אני מרגיש כאילו לאחר חיים שלמים במחיצת חייזרים, פגשתי סוף סוף מישהי שהגיעה מהכוכב שלי.

ואז, בעוד החורף הופך אט אט לאביב, נודע לי ש-ד' עומדת לעזוב את מקום העבודה. אני ניגש אליה בעדינות ושואל בשיא הנימוס: "אז מה, נמאס לך מהמקום הזה?" היא מגיבה בהתפרצות של זעם וצועקת עליי "לגמרי, לחלוטין, וללא כל צל של ספק!" המום מסגנון תגובתה אני נסוג לאחור, אך במהרה אני מוצא את העוז להמשיך ולשאול, שוב, בשיא הנימוס: "את חוזרת לאמריקה?" והיא שוב מגיבה בצעקות: "כן! בשביל שלכם, אנשים יקרים, יהיה איפה ללון כשאתם נוסעים לאמריקה!"

אני חושב שזה מאוד יפה מצדה שהיא מזמינה אותנו ללון אצלה באמריקה, אבל אני נחרד מהמחשבה שהיא רואה בי סתם עוד אחד מהאנשים שאינם מבינים אותה. האם היא עדיין לא מבינה שאני זר כאן, בעולם האנשים הנוירוטיפיקלים [נורמלים בשפת האוטיסטים], לפחות כמותה?

אני מספיק עוד לקבל מ-ד' את כתובת הדוא"ל שלה, ושומר אותה כאוצר יקר ערך. שבוע אחר כך, ד' כבר אינה נמצאת בארץ. אני עובר באזור בו היא נהגה לעבוד ומתמלא בתחושה מוזרה, כאילו משהו מהאנרגיות שלה, הבלתי שגרתיות כל כך, עדיין נמצא שם. מיום ליום התחושה הזו הולכת ומתפוגגת, ואט אט מחלחלת בי ההבנה שאיבדתי את נוכחותה הפיזית של אחת הנפשות התאומות היחידות שהיו לי אי פעם.  

אני מקפיד להמשיך ולהתכתב עמה עד עצם היום הזה, אך את תחושת האופוריה שבמפגש עם מישהי שהגיעה מהכוכב שלי לא חוויתי מאז.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...