זהירות, אקס מהבהב
פעם, בתום מערכת יחסים היה האקס מסתלק מחייך. היום, למרבה הזוועה, הוא ממשיך להתקיים במרחב הווירטואלי, ושניכם עוקבים זה אחרי זה באובססיביות. סיפור שלא נגמר
אחת המתנות הנפלאות של העידן שלנו היא האפשרות ללקות בכל מיני מיחושים שלא היו מוכרים להורינו, ואחת הבעיות הנפוצות בקרב בני דורי, יושבי הברים ומגרגרי הציפראלקסים, הלא הם יורשי הפרוזאקים, היא מחשבות טורדניות. קודם כל, מן המפורסמות הוא שברוח הריאליטי והטמבלוויזיה, יכולת החשיבה היא מטרד כשלעצמה. אבל שנית, כמובן שהכוונה למחשבות טורדניות בנוסח למה-הוא-עזב'תי-למה-הוא-עזב'תי-למה-הוא-עזב'תי-למה-הוא-עזב'תי-למה-הוא-עזב'תי-באמא'שכם וכך עד אינסוף. את חג העצמאות שלי, כלומר, את היפטרותי מהמחשבות הטורדניות הללו, חגגתי, לכן - כמקובל בעדה שלי - בעזרת הכדורים הרלוונטיים.
כמו לכל אשה שמכבדת את עצמה, גם לי יש אקס מיתולוגי. הפציינט (בגיל שלו כל אחד הוא פציינט) גר בקו אווירי של כחמישה קילומטר ממני בתל-אביב סיטי, ולמזלי הנפלא לא נתקלתי בו מעולם מאז שיחסינו הסתיימו ברעש וצלצולים. את חייו המרתקים, המשלבים רביצה בבתי קפה בצפון העיר תוך כדי שיחה על תהפוכות הבורסה עם חבריו הבטלנים, יחד עם אימונים כפייתיים במכון הכושר, שחייה בבריכה, שיזוף במכונה ואכילת דייסת בריאות מגעילה למראה ולטעם, הוא מנהל לשמחתי על ציר גיאוגרפי שרחוק ממני כרחוק צפון ממרכז. וכך ממשיכים חיי להתנהל כסדרם - אמנם לא כנהר ארוך ורוגע, את זה אי אפשר להגיד על חיי המבולגנים וההזויים, אבל לפחות בלי שברון הלב שאפיין אותם בימי האקס הגריאטרי.
אלא שתרחיש שליו ומרגיע זה עשוי היה להתקיים רק טרום עידן האינטרנט. היום, כשרוב ההיכרויות מתרחשות ברשת, אין דבר כזה להיפטר ממחשבות טורדניות. וכי איך אפשר להיפטר מהמחשבות על האקס, כשהאקס עצמו תקוע לך מול הפרצוף יום-יום שעה-שעה? מי שמחוברים לרשתות חברתיות - כמו פייסבוק, מייספייס, דה מרקר קפה, מקושרים, בשותף, טוויטר או בונה - וכמובן לאתרי ההיכרויות למיניהם, מוצאים לזוועתם את האקסים שלהם מהבהבים מולם להכעיס.
וכך, אם במודל המפורסם של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, המונה את שלבי האבל, יש חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה, הרי בפרידה בעידן האינטרנט האבל כלל אינו יכול לצאת לדרך.
ההכחשה נמשכת לנצח נצחים, כשהחבר לשעבר מחייך אלייך במלוא מסך, פרצופו הקפוא-אך-זחוח מלווה אותך, וכניסותיו לרשת משאירות אותך פחות או יותר מעודכנת בסדר יומו, שעד אתמול היית חלק ממנו.
וואלה, היחסים נגמרו. הדפקט לא התקשר. וגם סינן אותך. ועוד לפני יום ההולדת שלך, הקמצן - שקוף. אבל גם אם את זו שגמרת איתו, עם הזוועתון, או סתם החלטת שהוא לא לרמתך - קמצן, שתקן, דברן, קלפן, תפרן, שמרן, טיפש מדי, מצ'עמם מדי, נודניק מדי, טוב מדי במיטה (סתם, נו), ממש לא מתאים לך לראות אותו מפרסם בעאלק-בלוג שלו (גם כן בלוג. עקרב המדבר, אמא'לה! ממש מפחיד! בחיים שלך לא ראית כזה חנון מעורר רחמים. פאתט) את שיריו הדלוחים ומקבל מיליון תגובות נלהבות מבנות.
זאת הפואמה הנשגבת שפרסם למחרת היום, שבו בישר לך שזה לא זה:
תועה בין הצללים, ללא מילים
רצתי ממך אל הרוח
לא מוכן יותר
להיתפשר (ה-י' המפגרת במקור)
את גופי לא אתן
לך
לא, לא היית מספיק
בישבילי (ה-י' המפגרת במקור)
אינני פר הרבעה,
או
שק חבתות (באמת, חביתה שכמותך. אומלט)
רק הרוח מכה,
השמש שקעה.
ועכשיו
שתיקה.
טוב, כמובן שהוא היה צריך להכניס לך. פר הרבעה. נו, אפשר לחשוב שהוא היה שווה יותר מזה. שעמום מוות, כל יום הוא רצה לראות את "המשחק" בטלוויזיה. עד היום עוד לא הבנת איזה משחק זה היה. ועכשיו שתיקה? מה פתאום? המון תגובות מנחמות מבנות - "חמודי, אל תתפשר, מגיע לך הטוב ביותר"... בלה-בלה.
את הפשרה, כן? וכמובן שהטוב ביותר זה הן, הצבועות העטות על הפגר. ומיליון ביקורים בכרטיס שלך.
היכוני לבאות. כולן יציעו לו סקס-ניחומים ויעברו בסך בכרטיסך כדי לעצבן אותך... ואם את חושבת שזה ייפסק - את טועה, כי הרי אחרי המפגש הראשון עם הצבועה מהגיהנום הוא יחזור אלייך על ארבע, הפר, והכל יתחיל מחדש - כל האקסיאדה הזאת.
לי היה, בחיים האמיתיים, חבר, שברוב טמטומטומטומי (בחזקת מיליון) הכנסתי אותו לרשת החברתית שבה אני נמצאת. כמובן שאחרי שנפרדנו, לא היה לי מנוח. האקס פרח שם והוצף בחיזורי נשים בכל הגילים כאילו היה זה הגבר הראשון שנתקלו בו מעודן. נזר הבריאה. התגובות ל"יצירות" שפרסם היו כולן בנוסח - קסם שכמוך, ריגשת, יקירי (יקירי? יקירי???), מהמם אחד, אתה כותב נפלא, מצלם שחבל"ז, מדהים, עצום, אדיר, נשגב וכביר! לא הייתה לי אפילו הנחת הרגעית מהמחשבה שהבנאדם מתאבל על לכתי, בודד וגלמוד - אף לא לשנייה!
ואז, אחרי שחשבתי באמת שראיתי הכל, אבל ה-כ-ל, וליקקתי את פצעי, והתרגלתי למחשבה שכנראה תירש אותי בלבו של האקס הפוגעני איזו מציאה הורסת בנוסח סגנית שנייה למלכת החן של אוקראינה - סתומה אמנם אך בת 18 וטובת מראה ולב - קרתה התפתחות נוספת שלא חזיתי.
באותה רשת חברתית מעצבנת, שלא יכולתי להינתק ממנה, כפי שיעצו לי חברותי המגוננות - כי פסיכו אלוהי-האובססיות הרים את אצבעותי הסקסיות ופרט בהן עלי מקלדת - התאהבה בנ"ל איזו גיברת גדולה מהחיים, דמות אזמרלדה-חוזליטה טלנובלית, מהסוג שקורעת את עיניה בפוך הדרמטי, מציירת פס תוחם בשפתיים עד שזה כואב ממש להסתכל, ומקפידה על פרנץ' מניקור גם בציפורני הרגליים. וההיא נדלקה עליו קשות, וכיוון שבחיים האזרחיים אחזה בג'וב משמים, התמחתה למרבה הזוועה בכתיבת שירים אירוטיים בנט.
ככה זה נראה:
בוא אלי
פתחתי רגליים
בין ארץ ושמים
ומי לא בא?
אתה,
אתה, אתה.
צלול אלי
חדור נקיקי
תעל שוועתי:
הרווה אדמתי
קח הכל, גאל אותי
כנס בי עד עמקי נשמתי
משהו כזה. אל תתפסו אותי במילה. טוב, עכשיו זה נראה לי מצחיק. אז - בא לי למות, כאילו? היא הייתה מנפיקה כל יום שיר מנוקד חדש לקהל קוראיה החשקני, והוא, שמחפש כידוע את ה"אחת" ואין בלתה, נשבה בקסמיה המזוויעים של משוררת הג'יפה, וכך נאלצתי לחזות ברומן האינטרנטי שלבלב לו בתשוקה פואטית בוערת לנגד עיני הכלות.
וזה המשיך והמשיך, השירים והערגה, הכיסופים והתשוקה, והכימהון, הו הכימהון הכימהוני... תכפו וזרמו כמעיין הנובע, והוא כתב לה תגובות צפיחיות בדבש שבא להקיא או מוטב לגרגר איזה שמונה קלונקסים ברצף ולעבור לעולם שכולו שלוותא. בקיצור, החגיגה הזאת נמשכה עד המפגש הראשון שלהם, שמטעמים גיאוגרפיים נדחה קצת, ואז פסקה. ותשקוט הארץ שתי דקות וחצי, עד הפרק הבא בטלנובלה.
והוא הגיע, הפרק הבא. איך לא? ככה זה היום, כשאין לך עצמאות מהאקס. הפעם זו הייתי אני שהתחלתי עם עלילותי רבות העוללים. כן, גיליתי את העולם המופלא של בני העשרים וכתבתי על כך בבלוגי (דיסקרטיות זה לא אני, אולי כבר חשדתם בכך), והאקס בן גיל הזהב, שניהל כמובן מעקב מקביל (הלו, אני פסיכית, אבל לא היחידה!) ונטרף, העלה בתגובה לכרטיסו סדרת תמונות שלו שבהן הוא מחובק (במסגרת עבודתו, כאילו) עם כל מיני דוגמניות של הלבשה תחתונה שלא הותירה דבר לדמיון. המטרה הייתה ברורה: הוא ביקש להטריפני. והצליח!
כך נעמדנו, מצולקי קרבות ועצבניים כחתולי רחוב נטולי מים בחמסין, ונערכנו זה מול זה כשני צבאות קדומים בשדה המערכה, עוטי שריון ואוחזי רמחים, כשפעם זה תוקף ופעם זו תוקעת.
מלחמת מאה השנים באנגליה, שנודעה בשם מלחמת השושנים, בין בית לנקסטר (השושנה הלבנה) לבין בית יורק (השושנה האדומה), הגיעה לסיומה בקרב טאוטון בניצחונו של בית יורק שגבה 30,000 הרוגים (!) מבית לנקסטר. האקס שלי ואני לא הגענו, למזלנו, לסיום עקוב הדם הזה. האמת, זה עבר לי בראש. מתישהו ממש התחשק לי לומר לו: או אתה, או אני. פנה את האתר. סגור את הכרטיס. היכנע ועזוב את שדה המערכה. תן לי לנעוץ את חרבי באדמה הזאת, רוויית הפיקסלים והדם, ולהניף את דגלי על שרידיה של מצודת יורק! אבל זה לא קרה.
במקום זה למדנו להסתדר. בהתחלה להתעלם זה מכרטיסו של זה. הוא חשק שיניים, ואני, שחסתי על שיני היפות, פניתי לפסיכיאטר היוקרתי שלי. מה לעשות? ללנקסטרים המסכנים לא היו העזרים הטקטיים של היום.
רק כמה סוסים עייפים, איל נוגח וגלונים של שמן רותח. אני, לעומת זאת, נעזרתי בחידושי הפרמקולוגיה לקנות את עצמאותי מאובססיית האקס.
בינתיים החלו להגיע דיווחים משדות קרב אחרים. חברות וירטואליות, שצפו בייסורי המתמשכים, וגם סתם בחורות זרות לגמרי, חלקו איתי חוויות דומות. כבלוגרית די ידועה, החלו להתנקז אלי חוויות הזוועה.
אחת סיפרה שהחבר לשעבר שעזבה החל לפרסם שירים אירוטיים על חברתו החדשה, שכללו תיאורי סקס ביזאר וטריקים שהיא, האקסית, לימדה אותו (!). השנייה הגיעה עד תלונה במשטרה, כי הגשש-בלש שלה לא הרפה ונטפל לכל גבר אינטרנטי שחשד בו שיש לו איזשהו קשר איתה, תוך שהוא מזהיר אותם מפני שריטותיה הדמיוניות, כולל מחלות מין מומצאות. וכמובן, היה האקס היחיד והמיוחד של ההיא, השלישית, שרק אחרי חצי שנה גילתה שהיה גם האקס היחיד והמיוחד של כל שאר הנשים באותה ביצה וירטואלית.
חמושה בתובנות מאירות עיניים על אפסותו של האדם, ובגלגולי החדש כפוליאנה המאוזנת, הצלחנו אפילו להתיידד, אני ואינזוגי. כן, כן. זה כמובן נבע מכך שאני ואני בלבד פשוט גיליתי גדלות נפש - לאחר שהבנתי שרק אדם מוגבל לא עלה על זה שאני האשה הכי מאממת בעולם, וכידוע, אין לשפוט לחומרה אנשים עם מוגבלויות!
נא להמתין לטעינת התגובות
