מסיבת הגירושין של רבי שמעון בר יוחאי
ניר מנוסי עם משל בניחוח פמניסטי לל"ג בעומר, המדגים כיצד על האישה לאהוב את בעלה וכיצד על האדם לאהוב את אלוהיו
ביום שלישי הקרוב חל ל"ג בעמר, המציין, בין השאר, את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. רשב"י היה אחד מגדולי התנאים (חכמי המשנה) וחי בסביבות המאה השנייה לספירה. מיוחסים לו חידושי ספר הזֹהר – הלא הוא פירוש הסוד לחומש המהווה את החיבור הקבלי המקיף הראשון.
יום פטירתו של צדיק מכונה במסורת יום ההילולא שלו, משום שרגע התאחדותה של נשמת צדיק עם בוראה הוא עבורה שמחה; וכי במובן מסוים, דווקא אחרי הסתלקותו מאירה נשמתו של צדיק בעוצמה גדולה יותר מבחייו, דרך תורתו ומורשתו המקבלים חיים משל עצמם.
הילולת רשב"י נחשבת לשמחה במיוחד משום ששמורה לו זכות פתיחת שערי תורת הנסתר (בחב"ד מכונה ל"ג בעומר חג מתן תורה של פנימיות התורה). בעוד תורת הנגלה מלמדת אותנו לעבוד את השם בעיקר מתוך רגש יראה, תורת הנסתר מאפשרת לנו לבוא אליו מאהבה – מתוך עצם השמחה והמתיקות שבחיים של קרבה אליו. משום כך, ל"ג בעומר הוא יום של שמחה יהודית רבה מדורי דורות.
סיפור מופלא במיוחד נכתב על אודותיו של רשב"י, והוא מתחיל כך: "מעשה באשה אחת ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל ר' שמעון בן יוחאי, בקשו להיפרד זה מזו".
הרקע לסיפור הוא הלכה במשנה, הקובעת כי אם במשך עשר שנים זוג אינו מביא ילדים, הגבר, המחויב במצוות פריה ורביה, צריך לגרש את האשה ולשאת אשה אחרת (בניגוד למה שטועים לחשוב, ההלכה מכירה באפשרות שהגבר הוא שעקר, ולכן האשה מותרת להתחתן עם אחר ולנסות להביא עמו ילדים).
ההלכה מנסחת את הדברים ביובש ובפסקנות, אך ברור שמאחורי מציאות זו מסתתרת מציאות אנושית טעונה ברגשות רבים.
החיוב להתגרש מפני שלא מצליחים להביא ילדים, כאשר יתכן בהחלט כי מדובר בנישואין מאושרים ומלאי אהבה, עשוי להיות קשה מנשוא. למעשה, בדורות האחרונים נהגו הצדיקים הגדולים שלא לקיים הלכה זו. המקרה המפורסם ביותר הוא אולי זה של הרבי מליובאוויטש, שהיה נשוי לאשתו במשך 60 שנה, עד יום מותה, מבלי שנולדו להם ילדים.
הסיפור מבקש אף הוא להציץ אל מאחורי הקלעים של הלכה זו, אל דרמה אנושית המתחוללת בין שורות ההלכה. יתרה מכך, הסיפור כולו מלמד על יכולת פלאית לפרוץ אל מעבר לגבולות המציאות שההלכה מכירה בהם, עד למצב שאין צורך לקיימה.
אף שהחיוב לפרות ולרבות הוא על האיש, הסיפור מציג את האשה כגיבורה שלו: "מעשה באשה אחת". עשר שנים היא נשואה לבעלה באושר מבלי שנולדו להם ילדים. אך מכיוון שהזוג ירא שמים ומבקש לקיים את דברי ההלכה, הם באים לרשב"י בכאב לב, כדי שיתיר להם להתגרש.
רשב"י מביט בזוג שלפניו ורואה את האהבה שלהם. הוא רואה שאין לפניו מקרה פשוט שאפשר לסיימו בקור רוח.
בני הזוג שומעים בקולו של התנא הקדוש ועושים סעודת גירושין שמחה. במהלך הערב, מביטה האשה בבעלה היקר מזה עשר שנים. עם ילדים או בלי ילדים, איך היא יכולה בלעדיו? לפתע פתאום – ואין לדעת אם מדעתה הגתה זאת, או שמא רוח השטות הקדושה של רשב"י השורה על האירוע – עולה בלבה רעיון. היא מושיטה לבעלה כוסית, ועוד כוסית, ולאחר זמן לא רב הוא שתוי כהוגן. ואז, ברגע של פיכחון וגילוי אהבה גדול, הוא פונה לאשתו ואומר לה: בתי, כמזכרת לנישואינו אני מתיר לך לבחור את החפץ שהכי מוצא חן בעיניך בביתי הגדול, היהלום או האוצר שישמח אותך יותר מכל, ולקחת אותו עמך לבית אביך.
חיוך מתפשט על פני האשה. היא מחכה שבעלה יירדם, ואז רומזת למשרתיה לשאת אותו לבית אביה. מגיע חצות הליל והבעל מתפכח ומתעורר. מה קרה? רגע אחד הוא בביתו חוגג את רגעי נישואיו האחרונים, וברגע השני הוא מתעורר בבית זר ואשתו לפניו! היכן אני נמצא, הוא שואל. בבית אבי, היא משיבה לו. מה לי בבית אביך, הוא משתומם. עונה האשה בחיוך: אינך זוכר שנתת לי רשות לקחת את החפץ הטוב ביותר בבית? אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך! (הוא באמת נראה די כמו חפץ כשהיא לקחה אותו...).
חוזר הזוג לרשב"י, המתפלל עליהם שיזכו לפרי בטן. הפעם תפילתו נענית, האשה מתעברת ובני הזוג חיים באושר עד סוף ימיהם. סוף סיפור.
האם האיש והאשה התגרשו? מצד אחד האיש שילֵח את אשתו לבית אביה והיא הלכה לשם; מצד שני, הוא הקנה לה באופן חוקי איזה דבר שתרצה מביתו, ומכיוון שהיא לקחה אותו הוא כעת ברשותה. דומה כי התחולל כאן מין היפוך משוגע של טקס הקידושין (אליו השווה רשב"י את סעודת הגירושין מלכתחילה): במקום שהאיש יקנה את האשה ויהפוך לבעלה, האשה קנתה את האיש. הוא כעת אישהּ, והיא – בעלו!
אולי בשל כך חוזר הזוג לרשב"י. תגובתו – להתפלל על כך שיפקדו – מעוררת שאלה שנייה: אם כל מה שהיה צריך כדי שבני הזוג יזכו לילד הוא שרשב"י יתפלל עליהם, מדוע הוא לא עשה זאת מהרגע הראשון? מה היה הצורך בסעודת הגירושין על השלכותיה הנפתלות, אם מה שבסופו של דבר חילץ את הזוג ממצוקתו היתה תפילתו?
על כך צריך להשיב, שהא בהא תליא, ושתי השאלות משיבות זו על זו: לפני סעודת הגירושין תפילתו של רשב"י לא היתה מועילה. נישואיהם של בני הזוג היו אמנם תקינים ומלאי אהבה, אך משהו, איפשהו, היה חסום, והיה צורך בשינוי פנימי עמוק בתוכם כדי שתפילתו של רשב"י תבקע את השמים ותפעל. ומה שחולל שינוי זה היו הגירושין המיוחדים שהם עברו, שהיו גם נישואין מהופכים בהם האשה נשאה את האיש לביתה.
המפתח להבנת השינוי שחוללו הנישואין המחודשים בבני הזוג מסתתר בפסוק מופלא מהנביא הושע: "והיה ביום ההוא, נאֻם ה', תִקְרְאִי אישי ולא תִקְרְאִי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח). הפסוק הוא דברי השם לכנסת ישראל, המשולה לאורך כל התנ"ך לאשתו. הפסוק מנבא כי לעתיד לבוא, לא נקרא לקב"ה בכינוי "בעלי" אלא בכינוי "אישי".
אף כי שתי המלים רומזות לזיווג (הן נובעות, בהתאמה, מלשונות בעילה ואישוּת) - הן מבטאות מדרגות שונות שלו: "בעלי" מבטא התקשרות גשמית דרך כריתת ברית, ו"אישי" מבטא חיבור גבוה, רוחני ואינטימי יותר. בחסידות מוסבר שרמת הזיווג הראשונה מבטאת אהבה "בכל לבבך ובכל נפשך", והרמה השנייה מוסיפה את יסוד "ובכל מאֹדך" – אהבה לגמרי למעלה מטעם ודעת. באהבה זו אין את אלמנט הבעלות והעליונות שבאהבה הראשונה, והיא כולה קרבה והזדהות.
כאשר האשה בחרה לקחת את בעלה, היא הביעה כלפיו אהבה טהורה למי שהוא בעצמו, ללא קשר לשאלה אם זיווגם פורה או עקר. בחירתו כחפץ הטוב הוציאה ממנה את חפץ-לבה העמוק ביותר. לכן, כשלקחה אותו לבית אביה היא העלתה את היחסים ביניהם מקשר של "בעלי" לקשר של "אישי". דבר זה משתקף בכך שלאחר שהוא נוקט כלפיה ביחס אבהי ומכנה אותה "בתי", מתהפך הקשר והיא נושאת אותו אליה כאם את בנה. קשר זה ביטא דרגת חיבור גבוהה מסדר חדש ביניהם, ואפשר לתפילת רשב"י לפעול ולזכותם בזרע חי וקיים.
בשורות הבאות מיד לאחר הסיפור שקראנו נרמז שאף הוא מהווה משל ליחסי עם ישראל והקב"ה. מה פירוש דימוי הנישואין העקרים ביחסים עם אלוקים? פירושו שִגרה של עבודת השם בה החיבור עם האלוקות אינו מספיק פרה ורבה בלבנו. יכולה להיות בה אהבה גדולה, אך היא אינה מגיעה לרמת אהבת ה"בכל מאֹדך". מסיבה זו הרחיקו חז"ל לכת והסבירו שכשעובדים את השם רק בכל לבבנו ובכל נפשנו נקראים "אינם עושים רצונו של מקום".
המעבר ליחסי "אישי" עם השם פירושו לפיכך עליה לאהבה גדולה עוד יותר, המבקשת את קרבתו מתוך הודיה על הכל ובלי שום תנאים או ציפיות. מעבר זה מגולם בהחלטת האשה 'ללכת' על בעלה ויהי מה, גם אם חלילה לא יהיו ילדים, מתוך הכרה שהוא ורק הוא הנותן טעם לחייה. מעשה זה הוא גילוי של "אהבה שאיננה תלויה בדבר", וזה בדיוק מה שמאפשר להם להוליד. באותו אופן, ההחלטה להתמסר לאלוהים היא הפותחת אליו את לבנו ומאפשרת לאורו לחדור אליו.
מי שתורתו אפשרה לנו לעשות זאת הוא רבי שמעון בר יוחאי: תורתו המפעימה, הצבעונית, רוויית הרגש והטעם, חושפת את מלוא נוכחותו של השם בחיינו ומכניסה אותו ללבנו.
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
