הנשמה היא חלק מה' ולכן בצאתה מהגוף היא מתאחדת עם בוראה. נשמת צדיק נתפסת כטהורה וזכה, ולכן עליתה לשמים אינה מלווה בצער על דברים לא מתוקנים או לא גמורים בעולם הזה, ולא חשש כי מגיע לו עונש בעולם הבא. לכן הסתלקות צדיק זה הילולא עבורו, כמו חתונה שלו עם ה', וגם עבורנו.
לרעיון שאחרי הסתלקות הצדיק הוא דוקא יותר מאיר בעולם הזה יש משל יפה בספר הזהר עצמו: הצדיק משול לשמש שכאשר הוא מאיר הוא מעניק חיים, אור וחום, אך מצד שני הוא מסנוור ושורף ואי אפשר להישיר בו מבט. כשהשמש שוקעת היא לא מתה אלא רק מסתתרת (הצדיק נעלם מעין). במצב זה העולם אמנם מחשיך ומתקרר, אך מצד שני כעת ניתן לחזות באור השמש דרך הירח המקבלת ממנה. הירח במשל זה הוא כמו הספרים, התלמידים והמורשת של הצדיק.
בפשטות ובלי משלים, כאשר צדיק חי משהו בנוכחות שלו כה מהפנט ומסנוור שבמובן מסוים אי אפשר להתחבר אליו. כאשר הוא חולף מן העולם, ונשארים עם ספרים, תלמידים, ניגונים, מנהגים – דרכם אפשר פתאום להבין באופן שקול יותר מי הוא היה, מה היתה רוחו, מה היתה שליחותו בעולם, מה הוא רצה מאתנו וכו'.