שירת השיאצו: כשהמטופל מבריא אבל לא מרוצה
בתחילת דרכי נהגתי להשתמש בתותחים הכבדים שלי החל מהטיפול הראשון, מתעלמת לחלוטין מהצרכים ומהצרחות של המטופלים. בהדרגה הבנתי שגישה זו מגבירה את השפעותיה של תגובת מנקן, הגורמת בתחילה ייסורים רבים למטופל שלאחריהם הוא נולד מחדש
אנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להרגיש טוב, זאת כמעט אכסיומה. בין אם מדובר בצורך להחלים ממחלה ספציפית או ברצון להגיע לידי איזון יחסי באזורי הגוף והנפש - המטרה העיקרית של הטיפול תמיד תסתכם בשאיפה של המטופל לשפר את מצבו ולהרגיש טוב יותר.
אך מה קורה כאשר מבחינה אובייקטיבית מצבו של המטופל אכן משתפר, אך תחושתו הסובייקטיבית מצביעה על הרעה במצב? כיצד ניתן להתייחס לתופעה שבה המחלה מדברת בסימנים של ריפוי, ובו זמנית החולה עצמו צועק לעזרה? - מבלבל? בהחלט!
בעולם השיאצו והרפואה הסינית, התופעה הזאת ידועה בשם "תגובת מנקן". תגובת מנקן מראה על הופעתם של סימפטומים, שבאופן גס ניתן לכנות אותם "תופעות הלוואי" של התהליך הטיפולי. מדובר במקרים בהם עולה וצפה על פני השטח שרשרת של בעיות פיסיות ורגשיות, שמתבטאת בסימפטומים שונים.
זה יכול לנוע מהחמרה זמנית של כאב קיים, עייפות מוגברת, סחרחורות, שלשול וחום גבוה, ועד למצבים של עצבנות יתר, תחושת ריקנות ועצבות פתאומית. כמו כן, במקרים נדירים יותר עלולים להופיע סימפטומים מוחלשים של מחלה שהמטופל סבל ממנה בעבר.
כל הסימפטומים הללו הם ביטוי ישיר של שחרור הגוף מרעלים, היכולים להימשך מכמה שעות ועד לכמה שבועות, כאשר עוצמתם פוחתת בהדרגה עד שהיא נעלמת. בשלב זה מומלץ להימנע מפעילות פיסית מאומצת ומהתערבות כלשהי בתהליך - דוגמת שתיית קפה על מנת להתעורר או נטילת תרופות מתוך ההנחה שמדובר במחלה אמיתית, שכן התנהלות מהסוג הזה מדכאת את פעולת הפרשת הרעלים ומעכבת את תהליך הריפוי.
בשיאצו ובפעולת הדיקור נעשית עבודה על המרידיאנים - אותם ערוצים הפרושים בגופנו הפיסי והאנרגטי, מכילים את תמצית כוח החיים, ומאחסנים בתוכם את כל חוויות העבר שלנו, הפיסיות והרגשיות. פעולת הגירוי שלהם שולחת
פעולה זו של ניקוי המרתפים יוצרת בהכרח שינוי, כך שתגובת מנקן איננה רק ביטוי של עניינים רדומים הנקראים עכשיו להתנקות, היא מייצגת גם את התנגדותו הלא מודעת של המטופל לאותו שינוי המתרגש עליו ומאיים לערער את עולמו הכל כך מוכר.
פעם קראתי איפשהו שטיפול הוא כמו נגינה בפסנתר: יד אחת מנגנת את המנגינה העיקרית – הרצון לשנות כדי להרגיש טוב יותר, והיד האחרת מנגנת את צלילי הליווי – ההתנגדות לשינוי. לעיתים ההתנגדות הזאת היא חזקה יותר, לעיתים היא נחלשת, אך היא תמיד קיימת.
לא מעט מטופלים נוטשים את הטיפול כבר בשלביו הראשונים ואם נציץ שוב בנאמר עד כה, לא יהיה קשה להבין מדוע: מישהו פונה לטיפול כשהוא מונע בידי הצורך להרגיש טוב, ועכשיו, לא רק שהוא איננו מרגיש טוב יותר מכפי שהגיע, אלא שסימפטומים שונים ומשונים מפליאים בו מכותיהם, מדירים שינה מעיניו, או לחילופין – כופים עליו תקופת נמנום מתמשכת. מעבר לכך, הופעתם של סימפטומים אלו עלולה להעלות אצל המטופל סימני שאלה לגבי איכות הטיפול ומיומנותו של המטפל, ומשם לא רחוקה הדרך עד להסקת המסקנה כי מדובר בטיפול שגוי.
אז מה עושים עם כל זה? וכיצד ניתן ליצור מצב שבו המטופל לא יימלט על נפשו, כשבסה"כ, למרבה הפרדוקס, מדובר בהתנהלות תקינה שמצביעה על טיפול שמצליח?
אני מאמינה שיש להתריע מראש מפני האפשרות להתרחשותה של תגובת מנקן: הענקת הסבר מקיף הנוגע לסיבות ולגורמים של אותה תופעה תוכל למנוע מהמטופל את תחושות האימה וחוסר האונים של זה שנזרק לגוב אריות. כשהמטופל יודע לעומק את מקור הדברים, נפרש לפניו עולם פנימי של משמעויות, ובמקרים רבים העובדה הזאת כשלעצמה מובילה אותו לפתח סבלנות גדולה יותר כלפי התהליך ואמון במתרחש. חשוב להגיד גם שברוב המקרים, תגובת מנקן לא תתרחש כלל או שתתרחש באופן מינורי, אולם בכל מקרה, היא אף פעם לא תחרוג מגבולות כוח החיים הטבעי של המטופל.
בספרו "טאו שיאצו – רפואת החיים של המאה עשרים ואחת," אומר ריוקיו אנדו, מפתח שיטת הטאו שיאצו: "ככל שההפרעה חמורה יותר, וככל ששיטת הטיפול מהירה יותר, כך יהיו הסימפטומים של תגובת מנקן חריפים יותר". כפי הנראה, שיטת טיפול מהירה, על אף היותה מבורכת לעיתים, עלולה להיות בעייתית במצבים מסוימים, לרבות בכל הקשור לתגובת מנקן.
בתחילת דרכי כמטפלת נהגתי, מה שנקרא, להציג את "התותחים הכבדים" שלי החל מהטיפול הראשון. הסתערתי על המטופלים כאילו אין טיפול שני, חדורת מוטיבציה לטלטל את המערכת וליצור שינוי מהותי כאן ועכשיו. מונחים כמו קצב נכון וזמן רחוקים היו מלהעסיק אותי. השתמשתי נחרצות בחדות כליי המשתוקקים להתבטא, ופניתי ישירות אל ליבת המחלה, מתעלמת לחלוטין מהצרכים והצרחות של המטופלים (הם צריכים את זה לאט ובהדרגה, וכן, תגובת מנקן עלולה להיות עסק מכאיב).
מיותר לציין שאת כל מטופלי אז, נשא הרוח וסחף האור. שכן, אם קודם מנינו את ההתנגדות לשינוי כאחד הגורמים לתגובת מנקן, הרי ששינויים שמתרחשים מהר מדי מעצימים את ההתנגדות, וכאמור – מחריפים את התגובה. כדאי לתת כבוד לזמן - אם נאיץ בדברים הם לא יקרו מהר יותר, הם רק יברחו לנו לבלי שוב.
ונסיים במשהו אופטימי, גם מתוך ספרו של ריוקיו אנדו: "תגובת מנקן היא סוג של זיכוך... ואולם מרגע שחלפה, החולה מרגיש כי נולד מחדש, כאילו השיל מעליו שכבה אחת של עור... הוא משחרר בהדרגה מחסומים של הגוף והנפש... ויגלה בסופו של דבר את ישותו הטבעית, משוחרר לחלוטין מהפרעות".
אריאלה רוזנברגהיא מטפלת בשיאצו ומטופלת בשחזור גלגולים.
נא להמתין לטעינת התגובות
