המחבוא הקטן של האור הגדול
האגדה מספרת על תולעת משי קטנה שעזרה פעם לאלוהים לאחד את כל הבריאה בעזרת חוטי המשי הדקיקים שלה. וכשאלוהים שאל אותה איפה היא מציעה להחביא את האור הגנוז היא אמרה: בלב. התיאוסופיה מלמדת כי מציאתו היא הייעוד האמיתי של החיים
אגדה יפה מספרת על האור הגנוז המיועד רק לצדיקים, שאלוהים רצה להחביאו מיתר בני-האדם. לפי האגדה, זימן אליו אלוהים את כל היצורים להתייעצות ושאל אותם היכן להחביא את האור הגנוז, כדי שהאדם לא יוכל למוצאו. בא הנשר והציע להחביאו במרומי הצוקים, בא הלוויתן והציע להחביאו בקרקעית הימים, באה החפרפרת והציעה להחביאו במעמקי האדמה, ומפינה מרוחקת של האולם נשמע קול דקיק: "אני יודעת".
זו היתה תולעת משי קטנה, שעזרה פעם לאלוהים לאחד את כל הבריאה באמצעות חוטי-המשי הדקיקים שלה. ומה את מציעה? שאל אלוהים. אני חושבת, שהמקום שבו הבלתי ראויים לא יחפשו הוא בתוך לבם שלהם. חייך אלוהים ואמר: אכן צדקת, וזהו המקום שבו אחביא את האור הגנוז.
התיאוסופיה מלמדת שמטרת החיים היא התעוררות של כל יחידת תודעה לעצמה, לטבעה האמיתי, לאור שבתוכה. מבלי להיות מודעים לכך, כולנו מחפשים את עצמנו, את זהותנו, ובעצם כולנו שואלים ללא מילים את השאלה: "מי אני?"
היות והתודעה שלנו היא ניצוץ מהתודעה האלוהית, היא מסוגלת לברוא לעצמה את המציאות שבה היא מתמקדת, והיא מסוגלת גם ליצור לעצמה זהויות ודימויים עצמיים עמם אנו מזדהים ושבזמנים שונים בחיינו אנו רואים בהם את עצמנו. כל זה קורה היות ואיננו ערים לעצמנו כתודעה וכאור, השוכנים בגוף ובנפש ופועלים ומתנסים באמצעותם.
המורים המוארים של האנושות ניסו שוב ושוב לעורר את האדם לדעת את עצמו, להתעורר למה שהוא באמת, באומרם:
אתה הנך האור (הרמס)
הייה האור לעצמך (בודהא)
שהרי ודאי האדם אינו אלא נשמה (הזוהר)
אתה הוא תודעה טהורה... מהותך היא אושר, ואורך הוא ללא רבב (שנקארה, עמ' 66)
אכן אלוהים אתם ובני עליון כולכם (תהילים)
אתה הנך העולם (קרישנמורטי)
האדם הנו מיקרוקוסמוס (הלנה בלוואצקי)
זוהר מהשמש, טהור מהשלג... (תיאוסופיה)
כך לימדו המורים המוארים, אך רוב בני האדם לא האמינו להם והמשיכו ליצור לעצמם צלמים ודימויים, להם קראו "אני" ולהם המשיכו להקריב את נשמתם ואת אורם.
אך ישנה מהות אחת אינסופית, בלתי נראית, המתקיימת מעצמה והיא החיים הנסתרים הרוטטים בכל אטום. היא האור הגנוז הזוהר בכל יצור, היא האהבה הנסתרת החובקת ומאחדת את כל היצורים. על הממשות הזאת, השוכנת בכל, כותב החכם ההודי שנקאראצ'אריה:
"ממשות זו רואה הכל באורה היא, ואותה אין רואים. היא מעניקה בינה להכרה ולשכל, אך לא יוכל דבר זולתה להאירה. ממשות זו שורה על היקום, אך אין דבר בעולם שיוכל לחדור אליה. היא מקור האורה, היקום מואר באורה. בשל נוכחותה הגוף, החושים, ההכרה והשכל נרתמים לפעולותיהם
רבי שלמה איבן גבירול כותב על המהות הזו:
אתה אחד – ובסוד אחדותך חכמי לב יתמהו / כי לא ידעו מהו.
אתה אחד – ולא כאחד הקנוי והמנוי / כי לא ישיגך ריבוי ושינוי, לא תואר ולא כינוי.
אתה נמצא – ולא ישיגך שמע אוזן ולא ראות עין / ולא ישלוט בך איך, למה ואין.
ושנקארה, המקודש ההודי, ממשיך וכותב על מהות זו: "כאן בתוך גוף זה, בהכרה הטהורה, במדור התבונה הנסתר, בתוך היקום האינסופי שבלב, מאירה היא בהדר תפארתה, כשמש העולה. לאורה מתגלה היקום".
המהות האינסופית והבלתי נראית הזאת מצויה בתוכנו, אך איננו מודעים לה. היא הלב שלנו, רוחנו ונשמתנו, אך איננו מאמינים בקיומה. היא קרובה אלינו יותר מנשימתנו, אך אנחנו מחפשים אותה כל חיינו.
במהלך חיינו חווינו כולנו תקופות של קלילות, צלילות, שלווה ושמחת חיים, תקופות שבהן חשנו באור. כולנו גם חווינו ועדיין חווים תקופות של בלבול, חוסר שלווה, חוסר חיוניות וחוסר שמחת חיים, שבהן חשנו בחושך.
ומה עם התקופות שבהן היינו מנותקים לחלוטין מן האור שלנו, שהיינו לגמרי בחושך, שלא רצינו להמשיך לחיות? היכן היה אז האור, בתקופות החשוכות הללו?
מעבר לעננים זורחת תמיד השמש. מעבר לענני הפחד והייאוש מצוי תמיד האור הפנימי, אור הנשמה, אור התודעה הטהורה שבלב. איך מוצאים את האור הזה? איך נוכל להיעזר בו כדי להנחות את חיינו, להפחית את הסבל שבחיינו ולהגביר את האושר? ישנם שני פסוקים מהמקורות של היהדות שיכולים להנחות אותנו:
הפסוק הראשון : "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". משמעותו: סור מרע ועשה טוב. בכל עת תמיד בחר בטוב. והפסוק השני :"קרוב ה' (האור) לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", רומז לנו לחפש ולרצות את האור בכל לבנו , לשאול את עצמנו אם אנו רוצים את האור או אולי רק את התועלת שאפשר להפיק ממנו.
ובאופן תכליתי, מה נותנת לנו ההתעוררות לאור שבנו? איך האור הזה עוזר לנו בחיים? – כשאנחנו מחוברים לאור שבנו אנו רואים. אנו מבחינים בבורות שכבר נפלנו לתוכם עשרות פעמים. אנחנו מבחינים בפגמי אופי, בצללים הדורשים תיקון - מבלי להיבהל מהם או לשנוא אותם. אנחנו גם מבחינים בטוב וביופי שבנו, מבלי שתזוח עלינו דעתנו, וגם בטוב שברענו מבלי שנקנא. ובכלל, העולם והחיים נראים יפים יותר כשאנחנו באור. למוארים העולם נראה מואר, ואפילו כשההארה אינה שלמה.
להיות האור שבתוכי זה להיות סוף סוף עצמי, להפסיק להיות בגלות ולחזור הביתה, אל עצמי. זה נותן לנו אמונה בעצמנו. כל ההתמודדויות שלנו בחיים נעשות פשוטות יותר כשיש בנו יותר אור, כי האור הפנימי הוא במהותו הן מודעות והן ידע, וכשהוא קיים אז ישנה הראייה הנכונה של הבעיה ושל הפתרון. ויתרה מזאת, מן האור אנו מקבלים את הכוח ואת המוטיבציה ללכת עם הפתרון וליישם אותו.
צוואתו של הבודהא לתלמידיו היתה: "היו האור לעצמכם". הוא התכוון לכך שעלינו להאיר את עצמנו, לתרגל מודעות בעצמנו ולהשתחרר מן הראייה השגויה, לפיה יכול מישהו אחר להאיר אותנו. המשפט הזה מפנה אותנו פנימה, לחפש את האור בתוכנו ולהפסיק להשלות את עצמנו שנוכל למצוא אותו מחוצה לנו, אך ניתן לראות בו הפנייה להעמיק את ההבנה שלנו בנוגע למשמעות החיים.
מתוך: הרצאה שניתנה בכנס האגודה התיאוסופית
נא להמתין לטעינת התגובות
