כאשר הכותב הסתפק בלצטט מגדולי חשיבה את המושג אור ואיך הם מבינים ובעיקר חווים את היות כל אחד אור של עצמו (במובן העמוק שאינו בהכרח אושר ושימחה אלא אחריות וחירות,)
יכולנו לקרוא ולעקוב.
ברגע שמן התובנה הבסיסית שאין מלמדים את דרך האור הוא התחיל לומר לנו מה הוא האור ואיך משיגים אותו נפלנו שוב לרדידות ליומרנות ולטיפוח אגו המלמד.
כי זאת חייבים לחזור ולומר אין דרך להגיע לאור כי האור היא מהות מהות שאין דרך ללמדה או להעבירה.
כל אלה שמנסים או מתיימרים מרחיקים את ה''מחפשים'' מן היכולת לעבור מתודעה יוצרת משמעויות מזדמנות מותנות נרכשות על מנת להיות למשמעות היחידה שהיא בהישיג כל אדם משמעות החיים.
כי החיים הם הם המשמעות ואותם חיים הם הם החיבור לעצמנו.
כל אלה המציעים משמעויות אחרות המביאות אותנו כביכול לאור שבתוכנו עושים בדיוק את מה שמרחיק אותנו מן המהות היחידה שלנו מנסים לתת משמעויות מנחות אור ואושר.
גם התנהגויות כביכול מקרבות לאור הן באותה סתירה מובנת לחיבור למהות ומשמעות האין תנאי של אור האחריות החופש והבחירה החופשית..
איך אפשר להדריך תודעות לחיבור לאור פנימי.האין סתירה גדולה מזאת?
כשאלוהים טמן את האור עמוק בתוך נפש האדם הוא התכוון שהאדם הוא הוא שאחראי לחיבורו לאותה מהות אלוהית לאותה מהות קיומית שמעבר לה אין אחרת.
האור אינו שימחה טהורה האור אינו בא משירה וריקודים,כמו שחושבים הנחנחים רחמנות עליהם , האור הוא תובנת האדם שלא דת לא דעה לא לאום לא השקפה לא דרך יקרבוהו למקורו אלא זיכוך ההוויה לחיים עצמם.