והרוח תקום: הארות לשירו של אלתרמן
לפעמים נדמה שהזמן הופך את השירים העבריים ללחשים עתיקים שנמזגים מהרדיו לתוך האויר של יום הזיכרון כמו מרקחת כשפים ישראלית. שי עדן עם ניתוח רוחני של אחד שבטח תשמעו היום
נתן אלתרמן ארכיון
סידרתי קצת את הנישה עם הספרים, על המדף החדש, ופתאום נתקלתי בספר הכחול של אלתרמן, שמרכז בתוכו שלושה ספרים של המשורר התל אביבי. הספר הפותח בקובץ הוא "כוכבים בחוץ", שכולו תיאורי אהבה לבריאה, לאלוהים ולחיים - תוך התמודדות גדולה עם המוות ועם צער העולם.
לשיר הפותח בספר הזה אין שם. הוא פשוט מונח שם, כפתיחה חגיגית למה שעומד לבוא בהמשך. רובנו מכירים אותו בעיקר בזכות ברי סחרוף , שעשה לו ביצוע גדול. מעבר לחריזה ולמילים הקסומות, יש לשיר הזה משמעות עצומה ומעוררת השראה. אין דברים כאלה. הנה הפירוש הסובייקטיבי שלי, ולכו תדעו, אולי אני אפילו צודק.
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
"הניגון" הוא אותו ניגון פנימי, של הלב, שקורא לך ללכת בעקבותיו. הניגון הזה, שרובנו מנסים לשכוח בקצב המטורף של החיים; כי העולם הגשמי חזק מהלב והוא רוצה אותנו אצלו, מרוכזים בו ורק בו. בלעדיות הוא רוצה מאיתנו. מטרות, אגו, חשיבות עצמית, חשיבות ערכית, חשיבות משהו - האוייבים הגדולים ביותר של הניגון, אותו אנחנו זונחים לא אחת לטובת הצלחות חומריות. אבל כשהעגלה נוסעת אין עצור, איך אפשר למצוץ ניגון תחת איזה גשר?
אבל את הניגון הזה לא ניתן לזנוח. אדם שהתעורר, גם אם יברח מדי פעם, לעולם יתנגן בו הניגון של הלב. אחרי שנגעת בו, אין דרך חזרה. ולכן, "זנחת לשווא".
ויקיפדיה מספרת שאלתרמן, בצעירותו, עזב את הארץ לטובת לימודי אגרונומיה בחו"ל. נסע להיות חקלאי, ברוח התקופה הציונית של אז. מובן שהוא לא עסק בכך, אלא בכתיבה. הניגון ההוא, הכתיבה, הרצון ללכת עם הלב, כנראה חזר שוב.
והדרך עודנה נפקחת לאורך
אבל למרות שחשבת שמצאת את הייעוד שלך, נראה שטעית. הניגון הישן חוזר, והדרך עודנה פתוחה אל האופק עבורך, ממתינה שתלך בה. כל האפשרויות עדיין פתוחות עבורך: אתה רק צריך לבחור וללכת. הרבה פעמים אנחנו חושבים שסיימנו פרק כלשהו בחיינו. הרבה פעמים אנחנו פשוט נכנעים לזקנה, לגיל, לעייפות. חוטאים לשקר שאומר שאין עוד מקום להתחדש ("ציור? בגילי זה כבר אבוד"). אבל כולנו שוכחים שהדרך תמיד עודנה פקוחה, והאופק עוד לפנינו. בכל רגע נתון, אנחנו מוזמנים לרענן את הבחירות הישנות ולהמשיך על אם הדרך, בנתיבים חדשים. כמו שלואיס היי אוהבת לומר: "רגע העוצמה הוא עכשיו". גם אותו משורר שמנסה להיות חקלאי, כדאי שידע שדרך הלב עדיין פתוחה עבורו.
אבל מדוע הדרך עודנה "פקוחה", ולא פשוט פתוחה?
פרוש המילה "פיקח": "אדם חכם שרואה דברים לעומקם, מעבר למה שגלוי לעין" (מתוך: השפה העברית). דרך פקוחה, לא רק שהיא פתוחה עבורך - היא בדיוק הדרך שאתה אמור ללכת בה. והיא עודנה נפקחת - כלומר, עודנה הולכת ומתבהרת. אתה עדיין לא הבנת הכול, ובכל רגע אתה מתפקח יותר בנוגע לאופי הדרך שבה אתה אמור לפסוע. ובכל רגע אתה מבין אותה יותר, 'רואה' אותה יותר. אנחנו כל הזמן לומדים עוד ועוד, ומתפקחים מרגע לרגע.
וענן בשמיו, ואילן בגשמיו \ מצפים עוד לך, עובר אורח
אז מה זה העובר אורח הזה? קל ללכת על אם הדרך כשאתה יודע מהי מטרתך. רובנו מהלכים עם כוונה כלשהי, עם יעד כלשהו, ברור ומובן. ההבדל בין הליכה מתוכננת ל"הליכת אורח" היא במטרה. עובר אורח הוא מחוסר מטרה, הוא הולך לשם ההליכה, משוחרר ממטרות, פתוח לקבל את ההפתעות הטובות והפחות טובות שהדרך תזמן לו.
כמו קלף "השוטה" המפורסם מחבילת הטארוט, עובר אורח הוא זה שהתמזג עם החיים כמו שהם, עם האלוהות הפסיבית, וכל כולו מלא אמון, מוכן לקבלה. עצמאי.
"האמון שלו טהור כל כך, שאין מי שיוכל להשחיטו" ["השוטה", אושו טארוט]
כך, ענן בשמיו ואילן
בגשמיו, שתמיד היו ותמיד יהיו שם, מצפים לבואך כנוף הטבע שמקשט את הדרך, שתעבור שם לצדם. והם לא סתם מחכים לך. הם ממש מצפים. עוד לא אבדה תקוותם שתהיה חופשי בארצם. זו העצמאות האמיתית שלך. תפסיק עם התקווה הזאת כבר, ותתחיל ליישם.
והרוח תקום, ובטיסת נדנדות \ יעברו הברקים מעליך
אבל מה לעשות, ידידי, החיים הטובים לא בהכרח קלים. כי למרות שהדרך קוראת לך להמשיך לנדוד, ולמרות שזה נראה כדבר הנכון ביותר לעשות, הרי שללכת בעקבות הלב לא הולך להיות קל. בזמן הליכתך בדרך הלב השמיים ירעשו מעליך, הרוח שבך תקום, תרעד בקרבך ותבלבל אותך כנדנדה. ברקים יעברו מעליך, יחתכו את שמיך וירעשו בזמן הליכתך בדרך. לא יהיה קל.
וכבשה ואיילת תהיינה עדות \ שליטפת אותן והוספת לכת
ולמרות הקושי, אתה תבחר להמשיך ולהלך כשוטה, כעובר אורח, שמקבל את תלאות הדרך. כבשה ואיילת, סמלי התמימות והבריאה, יהיו עדות לכך שבזמן שעברת לידן שלחת יד מלטפת, תוך כדי שהמשכת ללכת. לא עצרת לצדן, לא נתקעת בזמן שהברקים עברו מעליך ולא נכנעת לקושי. במקום זאת, בחרת ללטף את סמלי הבריאה ולהמשיך ללכת אורח. מזכיר לי את בני הקטן, שבזמן טיול בשדרה, מתוך העגלה, הוא מעביר יד קטנה על צמח שנקרה בדרכו. לפעמים פרח.
וידיך ריקות, ועירך רחוקה
המשפט הזה הוא הודיה בכישלון. הבחירה הזו שלך לא השיגה עבורך דבר עד כה. ידיך נותרו ריקות, ואתה רחוק מביתך, בעיר זרה. בפשט, אפשר לנחש שאלתרמן מודה בכישלון הבחירה שלו ללמוד חקלאות בחו"ל. כמטאפורה, התרחקת מעירך - ייעודך. לא השגת דבר בדרך הגשמית שבה בחרת להתהלך, אולי הגיע הזמן לעשות חושבים?
ולא פעם סגדת אפיים \ לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה \ וצמרת גשומת עפעפיים
והרי אתה יודע עד כמה אתה מאוהב בעולם הזה. שהרי יותר מפעם אחת בחייך סגדת ליופי של חורשה ירוקה, לריגוש שהעלתה בך אשה בצחוקה, וצמרת עצים גשומה. אז על מי אתה עובד? כי בוא נודה, אתה לא יכול להתכחש לניגון הזה בך, שמשתוקק לעוד ג'וס מהחיים האלה.
אז צא לדרך... צא!
פורסם לראשונה בפורטל הרוחניותנמסטה
נא להמתין לטעינת התגובות
