טראנס אוטיסטי בודהיסטי: יומנו של אוטיסט
אני בלונדון, עולה על המסלול המעגלי האינסופי של הרכבת התחתית כדי להשתתף בסדנת מדיטציה שמעביר האוטיסט הבודהיסט, פול וויידי. אני יכול לנסוע כך שעות, כמה שמתחשק, מבלי לחשוש שהנסיעה תגיע אל סופה
לונדון, קיץ 2006. אני יורד אל מנהרות הרכבת התחתית ועולה על הקו הצהוב, הנוסע במרכז העיר במסלול מעגלי. יש משהו מרגיע בנסיעה במסלול מעגלי, ללא התחלה או סוף. אפשר לנסוע כך כמה שמתחשק, בלי לחשוש שהנסיעה תגיע אל סופה. אהבת חפצים מסתובבים היא מאפיין אוטיסטי נפוץ, ובוודאי ישנם עוד אוטיסטים רבים הרוחשים חיבה לקו הרכבת המעגלי של לונדון.
אני נזכר בשירו הנפלא של ג'ון לנון "אני רק יושב כאן, מביט בגלגלים המסתובבים. אני ממש אוהב להתבונן בהם מתגלגלים", וחושב שזה היה פשוט מושלם אם הרכבת המעגלית הזו היתה נוסעת על פני האדמה, היכן שניתן היה לנסוע בה ולהתבונן בגלגלי המכוניות המסתובבים בו זמנית. כתחליף, אני עוצם את עיניי ומדמיין תקליטי ויניל המסתובבים על גבי פטיפונים.
אני מאבד את תחושת הזמן ונוסע ברכבת המעגלית במשך סיבוב שלם, או שניים, או שלושה. כל אחד מהם אורך כשעה. אני יורד מהרכבת בתחנת ויקטוריה, עולה על קו הרכבת התחתית התכול, הקרוי על שמה, ונוסע בו עד תחנת הייברי ואיזלינגטון, הסמוכה אל המרכז הבודהיסטי של צפון לונדון, בו עומד האוטיסט הבודהיסט פול וויידי להעביר את סדנת המדיטציה לאוטיסטים השבועית.
הסדנה עומדת להתחיל רק בעוד כשעה, ואני מתיישב בפארק הסמוך ומתבונן בכנסייה שבפאתיו, בחתן ובכלה המצטלמים בו ובהומלסים המאכלסים את ספסליו. בעבר, חשתי סקרנות רבה לגבי ההומלסים של לונדון. חשדתי שהם אוצרים בקרבם ידע אזוטרי שאינו מוכר בציבור הרחב. חשתי עמם איזושהי שותפות גורל עלומה ולמדתי להבחין בין הטיפוסים החיוביים והשליליים שביניהם. רק שנים אחר כך נודע לי שרבים מההומלסים של לונדון הם אוטיסטים, מה שמסביר את תחושת שותפות הגורל שלי עמם. ההומלסים המאכלסים את ספסלי הפארק נראים לי מהסוג הפחות חיובי, ולכן אני נמנע מלפתוח עמם בשיחה.
סדנת המדיטציה לאוטיסטים עומדת להתחיל ואני צועד אל עבר המרכז הבודהיסטי. על גרם המדרגות הנמוך, המוביל אל פתח המרכז, יושבת בחורה בהירת שיער ובוהה אל חלל הרחוב. אנשים זרים נראים לי לעתים כחפצים דוממים. רק כאשר אני זוכה להכירם מקרוב, מתגלה בפניי החיות שבהם. אני מטפס במעלה המדרגות, תוך התעלמות מהבחורה היושבת עליהן.
"האם אוכל לעזור לך?" היא שואלת בנימוס בריטי אופייני, אך השאלה נועדה לוודא שאינני אורח בלתי קרוא. לרגע, אני נבוך ואין לי מושג מה
במרכז כבר ממתין אוטיסט נוסף, א', שהגיע אף הוא לסדנת המדיטציה. הוא פותח עמי בשיחה. קשיי הדיבור שלו ניכרים מאוד. לוקח לו זמן רב מאוד להשמיע את מילותיו, הוא מגמגם והגייתו אינה ברורה כלל. אני משתדל מאוד להבין את תוכן דבריו, למרות שאינני מבין אחדות ממילותיו. אל המרכז נכנס פול. הוא משועשע לראות אותי שם ואומר שהוא מאוד שמח שבאתי.
מתברר שרק א' ואני הגענו אל סדנת המדיטציה של אותו השבוע. נוכחותי בסדנה מגדילה את מספר התלמידים במאה אחוזים. אנחנו חולצים את נעלינו, מטפסים אל חדר המדיטציה שבקומה השנייה, ומתיישבים על הכריות המונחות על גבי ריצפת העץ שלו. פול משתחווה בפני פסל הבודהא הניצב בפאתי החדר, ממלמל כמה מנטרות בסנסקריט, ומתחיל את הסדנה. הוא מבקש מאיתנו לעצום את עינינו ולא לחשוב.
אני מגלה שהניסיון לא לחשוב מהווה עבורי משימה בלתי אפשרית ואני מתחיל לחלום על נסיעה ברכבת שערכתי ביום האתמול. שורה ארוכה של בתים ויקטוריאניים, צמודים זה אל זה, זהים זה לזה, ניצבו בצדדי המסילה והתמשכו עד אין קץ. האחידות היפהפייה הזו, עמוסת הפרטים הארכיטקטוניים שחזרו על עצמם שוב ושוב בסדר מופתי, הכניסה אותי לטראנס היפנוטי. איבדתי את המודעות לקיומי ולקיומם של הבתים. כל מה שנותר בתודעתי היה התבניות הארכיטקטוניות, המסודרות להפליא, שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב.
תחושת הזמן שלי אבדה. הרכבת הגיעה אל תחנתה ונהר אנושי עצום נשפך ממנה אל תוך ים האנשים שגעש בחוץ. זרמתי החוצה מתוך דלת הקרון אל תוך התחנה, ונתקפתי תחושת חוסר אונים. המקום היה מוצף אנשים שפסעו אנא ואנא באנדרלמוסיה מוחלטת ולא היה לי מושג לאן לצעוד. לא ידעתי איך לפסוע בשטח התחנה מבלי להתנגש בעוברים ובשבים, או מבלי שהם יתנגשו בי. הצלחתי איכשהו להגיע אל אחד מקירות התחנה, נצמדתי אליו ומצאתי בו חוף מבטחים.
הבטתי אל לוחות זמני הרכבות והתמקדתי בלוח שציין את תחנותיה של הרכבת להייז: ווטרלו איסט, לונדון ברידג', סיינט ג'ונז, ליידיוול, קרטפורד ברידג', לואר סיידנהאם, ניו בקנהאם, קלוק האוז, אלמרז אנד, אידן פארק, ווסט וויקהאם והייז.
השמות הללו, רובם של שכונות שלא ביקרתי בהן מימיי, הרגיעו אותי מאוד. חוסר היכרותי המוקדמת עם המקומות המיוצגים על ידיהם נתן דרור לדמיוני. דמיינתי בית המכיל שעון עצום ותו לא, שבוודאי ניצב לו בטבורה של שכונת קלוק האוז. בשכונת אלמרז אנד, דמיינתי, שוכן לו בבטחה קצה העולם, שלא התגלה עדיין על ידי אף אחד, וכנראה גם לא יתגלה בעתיד. ואידן פארק (פארק עדן) הוא, כמובן, ביתם של אדם וחווה, המתגוררים בו בשלווה כבר אלפי שנים.
אני ניעור מחלומי לקולו של פול, הממלמל מנטרות בסנסקריט. הוא אומר לנו שעכשיו נתפלל לשלומן של כל ישויות העולם. "שיהיו מאושרות, שיהיו בריאות", הוא אומר שוב ושוב. הוא מבקש מאיתנו לחשוב על האויב הכי גדול שלנו ולאחל לו "שיהיה מאושר, שיהיה בריא". האויב הראשון שצץ במוחי הוא נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד.
לרגע, אני מהסס מלאחל לו שיהיה מאושר ובריא, אבל אחר כך אני נזכר שאנשים בריאים ומאושרים אינם נוטים לגלות תוקפנות כלפי סביבתם. ככל שנשיא איראן יהיה יותר מאושר ובריא, אני חושב, הסכנה לישראל תפחת. אני מאחל לו שיהיה מאושר ובריא, וסדנת המדיטציה מסתיימת.
אנחנו יוצאים מהמרכז הבודהיסטי אל הרחוב הלונדוני הגשום. פול ניפרד מאיתנו לשלום, עולה על אופניו ורוכב אל תוך אפילת הלילה. א' עולה על הרכבת לביתו.
אני יורד אל מנהרות הרכבת התחתית, עולה על הקו המעגלי, מאבד את תחושת הזמן ונוסע במסלול נטול סוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
