שלום, אני יכולה להיות אמא שלך, ואני הדייט שלך להערב
בת 40 ומשהו ומחפשת אהבה? אצל נערי גיל הזהב, בני ה-60 פלוס, תתקבלי בזרועות פתוחות. מאחייך לגיל אל תצפי לכלום. הם פשוט יתעלמו מקיומך. בני ה-30, מתברר, סוגרים עניין מהר (החתונה והילדים באופק ואסור להם לאחר). כמה צעיר אפשר לרדת? מיא עשת סרקה את אתר ההיכרויות של המדינה. דיווח לוהט מהשטח
נולדתי בליל הסדר של 1965. בגלל זה החליטו הורי לקרוא לי מיא בשני קמצים. נו, המים
מהחד-גדיא. אלה שירדו לאמא שלי בטרם עת וכיבו את האש ששרפה את המקל וכיוצא בכך עלילה נורא נורא מעניינת ומפתיעה כל שנה מחדש, עם מוסר-השכל הורג! עכשיו לכו תסבירו כל החיים שלכם לציבור, שזה מיא בא' בסוף, אבל מבטאים כמו בני המאיה הקדומים, אלה שקרקפו גולגלות בטוב טעם, ולא מיא כמו מיה פארו. די מנג'ז, הייתי אומרת.
1965 הייתה שנה אידיוטית לגמרי להיוולד בה מבחינת המשתנה החשוב ביותר עבורי, והוא כמובן השיר הזוכה בפסטיבל סן רמו למוזיקה איטלקית - שהיה איזה שיר דבילי של בובי סולו שאיש לא זוכר כיום, בעוד שב-1964 זכה הלהיט הנפלא והמרגש של ג'יליולה צ'ינקווטי, שהיתה אז נערה יפהפייה: "צעירה מכדי לאהוב אותך", ואילו ב-1966 שר דומניקו מודוניו את השיר הבלתי נשכח - "אלוהים, כמה אני אוהב אותך".
בכל מקרה, עקב הגורל העיוור ובעיקר החירש מוזיקלית, יצא שהפסח הזה אני בת 44, שזה בהחלט גיל נאה מבחינה ספרתית/צורנית, אבל לא משום בחינה אחרת. בת 44, זאת גיליתי על בשרי מוכה-הצלוליטיס, משולה היום בחברה שלנו לזקנה בלה, ולא יעזרו לה אביזרים טקטיים מטעים כמו סניקרס-גולגלות-יורקות-אש מתוצרת ואנס או דיבור רצוף כאילו-שיואו-מדאים-מאמם-שחבל"ז.
אני, כאילו, מה אומר לכם, די מגניבה כזאת? קולית כאילו? יענו, בואו נאמר שיש לי שני בנים מתבגרים ושניהם סומכים עלי בקניית בגדיהם, כן? זה אומר משו, לא? וכאילו, אני גם קונה לעצמי בחנויות גולשים שלהם? אני מתלבשת צעיר כזה? ועושה ספורט כל יום? במכון? וגם הולכת לים די הרבה? בקיץ כמעט כל יום? אז מבחינה פיזית אני לא גרוטאה, כן?
האמת שאני בכושר הכי טוב שהייתי בחיים. אבל זה לא ממש עוזר לי, כן? כי כאילו אנשים שומעים את הגיל 44 - ומתפחלצים 44! אין קללה גדולה מזאת! כבר עדיף מכוערת או פרה! לא, בעצם פרה הכי גרוע. דבה. ישמור השם אדוני אלוהינו אדוני אחד. רק לא דבה. זו קבורה, באמת.
התגרשתי לפני ארבע שנים, על סעיף 'גם לאהבה, כמו לחלב ולמוצריו, יש תאריך תפוגה' - כפי שאני אוהבת לצטט את האישיות הנערצת עלי, אני עצמי. ביעילות האופיינית לי נרשמתי לאתר ההיכרויות של המדינה, הג'יידייט, והתחלתי לסרוק בקפדנות את מרחבי הציד האינסופיים, משל הייתי אחד מכלביה הנאמנים מגזע קורגי של המלכה האנטיפטית אליזבת, היוצאים אל גניו של ארמון וינדזור לצוד ללא חת עכברושים, גיריות ושאר מרעין בישין.
אין מה לומר - ההצלחה לא איחרה לבוא. הוצפתי בחיזורים... מבני 60 פלוס! בני העשור השישי לחייהם שפכו עלי מחמאות והצעות שלא השתמעו לשתי פנים! הגיל השלישי נתן גז - ובגדול! וכאן כבר השתלטה עלי החוקרת שבי, כבתה של האנתרופולוגית הנודעת (אמי הדוקטור), והקדשתי כמה שעות טובות למחקר מעמיק בכרטיסי הגברים והנשים. בסופו נדלקה הנורה: מתברר שכל הגברים ציינו בכרטיסיהם הווירטואליים בסעיף בת הזוג הרצויה בחורונת הצעירה מהם בחמש שנים לפחות עד עשור ואפילו 15 שנה ומטה משם, בעוד שהנשים ביקשו לעצמן גברים בסביבות גילן או אף צעירים מהם במעט - ועד כאלה המבוגרים מהן בחמש שנים, לא יותר (עאלק. אתן חיות באשליות, ליידיז)! זאת אומרת, בן ה-60 הממוצע, למשל, ציין בכרטיסו את בת הזוג הרצויה בגיל 50 ומטה, או אף מגיל 45 ומטה.
ואני, אין לי כלום נגד
אני, כאילו, באמת שיצאתי לכמה דייטים עם גיל הזהב. ניסיתי, אי אפשר לומר שלא. שילמתי את חובי לחברה. הם היו גרוטאות שחבל"ז. לא כולם. אחד היה בסדר. השתמר היטב צורנית. רק מה, מרמר את חיי, כמו שאומרים, ועל כך בפעם אחרת. ספר אכתוב עליו. אנציקלופדיה. אבל השאר היו מזעזעים, פנים וחוץ. חוץ מוזנח ברמה שנראו הסבאים שלי - כרס וכל הגשעפט, ופנים שרוט ומרוט ופגוע ללא יכולת תיקון, שחזור ושפצור.
והם דווקא התלהבו ממני ברמות, הסבאים. אחד, אני זוכרת, אפילו ליקלק את שפתיו בחושניות כמו חתול שטעם מן השמנת כשראה אותי חודרת לבית הקפה שבו התקיימה הפגישה. הוא רק לא לקח בחשבון איזה אפקט יהיה לחזות שלו עלי. ובכן, מיקי, נעביר כעת את השידור אלייך. מה אומר לך, יעקב, מדובר בהלם מוחלט. התמונות בהחלט הבטיחו סביבת מגורים אחרת, יוקרתית ומשודרגת יותר, כאן במעלה קרחות ג', אך הן היו, אפשר לומר - להמחשה בלבד - והקבלן מכר אשליות וברח עם הכסף.
הגברים בני גילי, גיליתי, פשוט לא התייחסו אלי. הייתי אז בת 40, ולהגיד לגבר גרוש בן 40
לצאת עם אשה בת 40, בעוד הוא מייחל לשקם את אגואו הפגוע מהגירושים ומאובדן ביתו וילדיו הקטנים באמצעות (מה שהוא מדמיין כ)פצצה סקסית בת 25, זה בערך כמו, אה, להכריח את החתולות המפונקות של חברתי לאכול אוכל יבש אחרי שהתרגלו בלעדית לטונה מפחית. זה שבפועל הסקסיות של אותה בת 25 רחוקה כמובן by far משלי, עם כל הצניעות (שאין לי), על זה בכלל אני לא מדברת.
חברה אחרת שלי, שהיא אחת הנשים היפות שהכרתי בחיי (וגם, כמובן, טובת לב ומצחיקה ומעניינת, אחרת לא הייתה חברה שלי), התחילה לשים לב לתופעה שחזרה על עצמה. בניגוד לי, היא חיית בילויים לילית, וכשיצאה עם חברותיה וידידיה הרבים לברים, שמה לב לכך שהגברים בני ה-40 עד 50 מתעלמים ממנה כליל, כאילו היא שקופה - ממש משימה מאתגרת, הייתי אומרת, כשמדובר ב-1.75 מ', רעמת שיער בלונדיני, עיניים כחולות גדולות ולוק של קאובואית מדאלאס - ורק בחורים בני 30 ומטה תוקעים בה עיניים חומדות. הקיצר, ממש ניסינו לפצח את הקוד ולמצוא הסבר סוציולוגי מניח את הדעת לתופעה. כאילו, כי זאת תופעה, כן? בשום אופן לא מדובר באיזה תמהוני אחד, שניים.
באנגלית קיים המושג trophy wife, יענו אשה שהיא כעין פרס, שעשירים קונים לעצמם כמו וילה או מרצדס, מין קוקי דוגמנית כזאת, סמל סטטוס, ובדרך כלל צעירה מהם בשנים רבות. אז אולי התופעה התרחבה גם לגברים רגילים, לאו דווקא מצליחנים או עשירים במיוחד, שבא להם לפנק ת'עצמם באיזו בייב דנדשה.
חוצמזה, מן המפורסמות הוא שהבחורינות הצעירות נוטות לסתום ת'פה באופן כללי וגם להתפעל מהבנזוג הבוגר - "שיואו, כמה שאתה חכם ונפלא ואפשר ללמוד ממך המון...", ואין להן הרבה דרישות, כמונו, שאנחנו דעתניות ועומדות על שלנו וקשות לסיפוק ולריצוי, ואפילו שואפות לאורגזמה פה ושם, יש מצב!
ודבר אחרון, שנעורינו שמאחורינו כיום אתמול כי עבר מזכירים לו את נעוריו החולפים, וכל קמט שנחרש בפנינו, גם אם יפות הן, מזכיר לו את קמטיו, ועדיף בהרבה להביט בפניה של בובונת חמודונת מצחיקונת ולא לראות את אותות הזמן, גם אם הבדיחה בסופו של דבר עליו בלבד. אבל זו כבר מחשבה אקזיסטנציאליסטית דיכאונית-ברמות-על, שמקומה לא יכירנה בטור יומולדת שמח ועולז עם הפי-אנד (לא מאמינים בשלב זה, נכון?)
אז מה שחברתי ואני עשינו זה פשוט להרים ידיים. קודם כל, כי זה מאוד מחזק את שרירי היד האחורית, כמו שאומרת המאמנת שלי במכון (עכשיו, צ'מעי, את מה-זה-מגזימה! אנחנו לא באיזה בה"ד של בנים, כן? השכיבות-סמיכה זה ממש לא לעניין!) ופשוט נכנענו ויצאנו עם היחידים שהיו מוכנים לצאת איתנו מתחת לגיל 60, שהיו בני השלושים ומטה.
כמה מטה? אני זה לא דוגמה. אני ידועה כמופרעת סדרתית, אשה ללא גבולות וללא שמץ של טעם טוב. אז אני, בעוונותי, בצעירותי, בפרהיסטוריה שלי כגרושה, בגיל 40, יצאתי לדייט עם, תחזיקו חזק - בן 19.
הוא גר עם הוריו באיזה מושב, וכבר דמיינתי את עצמי סועדת איתם ארוחות ליל שבת... עד שנזכרתי שאפילו את הורי אני לא מכבדת במנהג המשפחתי הישראלי הפולקלוריסטי היפה הזה!
אתם יודעים מה הכי קטעים? שחברות שלי שאלו אותי על מה יש לי לדבר איתו. והאמת שהיה לנו המון על מה לדבר. היכרנו באתר אינטרנט של צמחונים, והוא היה גם די.ג'יי ואוטודידקט, בנאדם שקרא המון, ויצאנו כמה פעמים, לא אחת, ולא הפסקנו לדבר. רק מעניין אותי לדעת אם חברים של גבר בן 40 שיוצא עם בחורה בת 19 (אגב, לי עצמי היה חבר בן 40, כשהייתי בת 19), שואלים אותו בפליאה אם יש להם נושאי שיחה משותפים. באמת זה מעניין אותי באופן אישי, ספציפי ופרטני, ואף קטנוני וצדקני, לדעת אם יש מצב שחברים של גבר כזה מקשים עליו בזו השאלה ממש.
בני ה-30, כפי שגיליתי עם חברותי לגיל ולתרגיל, התגלו כמשענת קנה קצוץ ומעקצץ. זוכרים ב"סקס והעיר" את שרלוט לחוצת-החתונה? בני ה-30 ומשהו הם כולם שרלוטים. לחוצים פחד "להקים משפחה" ולהתרבות. האהבה - מושג שכמה מאיתנו, ותיקות הדור והפלחה, עוד זוכרות מנעורינו היפים כנערות זוהר - פסה מהעולם. הם לא מדברים על אהבה, אלא על "זוגיות", על "שלב המשחקים" שהסתיים ועל מציאת "האחת". ובעברית - זה או סקס, או חתונה. או הנאה וחופש, או המוסד הסגור.
לבני ה-30 לא היה זמן לבזבז איתנו, הזקנות, בפרט שהפחד הגדול ביותר שלהם היה להתאהב, ואנחנו, מה לעשות, מאוד מסוכנות באספקט הזה - בנשיותנו, בחוכמתנו, בצחוק שלנו, בנינוחות, ובעיקר בעובדה שאין עלינו לחץ היסטרי כמו על הבחורינות לחוצות-החתונה, כי אנחנו את חובתנו למוסד כבר שילמנו והתרבנו.
הם בילו איתנו קצת, לילות של סאטן לבן ושל עונג צרוף, וכל הזמן אמרו - שתדעו שזה רק קצת, על תנאי, עד ש...
בסוף נמאס לנו והעפנו אותם קיבינימט. ואז לא נשארו לנו אלא בני העשרים ומשהו. זאת הייתה מסקנה די מפתיעה. בכל זאת, בחורים במחצית גילנו, שיכלו, איך לומר, להיות הבנים שלנו. ובכל זאת, בשבילי, בפעם הראשונה, זה נראה מתאים ובסדר וטוב. סופסוף. בפעם הראשונה היה לי מישהו שלא עשה לי את המוות על זה שהוא רוצה להתחתן בקרוב. לא ניג'ז לי שאני זקנה והוא מחפש צעירות. ראה אותי פשוט כאשה. יותר מזה, כמיא. כמי שאני.
פתאום שמתי לב שכאילו, הנעורים - הפאקינג עגל-זהב הזה שגברים (אבל לא נשים) סוגדים לו אצלנו בלעדית, יותר מלכל תכונה אחרת, כמו יופי (שלא תלוי בגיל, מיינד יו), או אומץ, או טוב לב, או כוח, או יושר, או נועם הליכות ונדיבות וניסיון חיים וביטחון עצמי - פשוט לא נחשבו עוד. התברר שמי שהיו לו נעורים לא ראה בהם משאב יקר כל כך.
האמת, אני - נאיבית שכמותי - תמיד ראיתי בזקנה משתנה שלא כל כך קשור בגיל, אלא יותר בהליכה בתלם, בקונפורמיות, בהתברגנות, ברדיפת סמלי סטטוס, בישיבה במשרד, ב"להגיע לדירה" ב"להגיע לרכב-שטח" ולעולם לא להגיע איתו לשטח, בהזנחת הגוף, בגידול כרס. פגשתי בני 30 שהיו הרבה יותר זקנים ממני בראש, במנטליות של "מה יגידו", מה יחשבו עליהם, מה ידברו, כאלה שהתייעצו עם ההורים (היה גם מוטי שהתייעץ, המדרוב, עם הסבתא שלו) לפני כל צעד שעשו. כבדים כאלה. הם נראו לי פי מיליון יותר זקנים ומקובעים ממני. דור קודם כזה, שהכל היה מוכתב מלמעלה, מוסדר מראש וממוסמר, ושיושבים ההורים שלו ושלה לפגישת היכרות ונותנים כל אחד חצי דירה ורבים על התפריט בחתונה - וכמובן חייבים להיות מהעדה "הנכונה". פיכססס.
אבא שלי זיכרונו לברכה, הפסל פנחס עשת (כנסו כנסו, תערוכה נפלאה שלו מוצגת עכשיו במוזיאון אשדוד לאמנות), הלך לעולמו לפני שנתיים, והוא כילד בן שבע. אבא שלי לא הזדקן מעולם כי הראש שלו לא הזדקן. ואמנם היו לזה גם חסרונות, כפי שיעידו כל מי שהכירו אותו, ואני בהחלט לא מהנשים שמחפשות בבנזוג את אביהן - גוד פורביד - אבל לעזאזל, הזקנה היא באמת בראש. זה פי מיליון יותר פתטי להיות צעירים בגיל שהם זקנים ברוחם, מאשר זקנים ישישים כמוני, בגיל המופלג של 44, שקמים כל יום בחיוך, עם גוף חזק, ונפש שהיום כבר לא כל כך מעורערת כבעבר, ויודעים שרק טוב נכון להם, וכיף ויופי ושמחה.
והגבר שלי, מה איתו? אז ככה: בחברה שבה מפקד חיל הים מבקר כעניין שבשגרה במועדון חשפניות ולא מבין מה לא בסדר בזה, נורמלי זו המחמאה הכי גדולה שאני מסוגלת היום לחלוק לגבר. נורמלי ותקין.
אבל הגבר שאחרי כל הסבל, הניסוי והטעייה נמצא איתי כרגע, בשנייה זאת, בהחלט לא אומר אותו דבר עלי. הוא חושב שאני לגמרי לא נורמלית. במובן הטוב של הביטוי, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
