העונג שבמונוטוניות: המוסיקה שאוטיסטים אוהבים
התודעה האוטיסטית אוהבת דברים מונוטוניים. אין כמו שיר רוק הכולל מהלך הרמוני פשוט, החוזר על עצמו שוב ושוב - כדי להשביע את רעבונה ולספק לה מקלט מפני העולם המשתנה ללא הרף. יומנו של אוטיסט
התודעה האוטיסטית נוטה להיצמד לתבניות. אצל אוטיסטים רבים, הדבר מתבטא במשיכה לתבניות מתמטיות. אצל אוטיסטים אחרים, הדבר מתבטא בתשוקה לתבניות הקיימות בטבע, כפי שהן ניגלות במדעי הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה. אצלי, כמו אצל אוטיסטים נוספים, הדבר מתבטא בסגידה לעולם המוסיקה.
כאוטיסט חילוני בעליל, הדבר היחידי המעורר בי יראת קודש הוא מוסיקה. מגוון היוצרים המוסיקליים המעוררים בי יראת קודש הוא גדול מאוד. כדי לתת תמונה כללית של הנופים המוסיקליים האהובים עליי, אציין רק את הביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, רוברט וויאט, קינג קרימזון, ג'נסיס, קרוון, ניק דרייק, ג'ון מקלפלין, פט מתיני, פנטנגל, פיירפורט קונבנשן ומייק אולדפילד, ואבקש סליחה מעשרות האמנים הדגולים שהשמטתי מהרשימה.
מוסיקה מספקת לי מקלט מהעולם החיצון הנתון בשינוי תמידי. שירים של הביטלס, לדוגמא, גם עשרות שנים לאחר ששמעתי אותם לראשונה, עדיין נשמעים בדיוק אותו הדבר בכל פעם בה אני מאזין להם. בעולם החיצון, בשנים שחלפו מאז ילדותי, פרצו והסתיימו מלחמות, נפח הזיכרון של מחשב ביתי ממוצע הספיק לגדול פי מיליון, ילדים שלמדו איתי בכיתה הפכו להורים, אך אף מילה ואף צליל בשירי הביטלס לא השתנו כהוא זה!
שינוי הוא אסון עבור אוטיסטים רבים, ולמרות שאני, ביחס לאוטיסטים אחרים, מתמודד לא רע עם שינויים, אין כמו שיר הנשאר בדיוק כמות שהוא כבר עשרות שנים כדי להשרות עליי תחושת ביטחון ושלווה. הידיעה שגם שנים אחרי מותי לוסי תמשיך לרחף ברקיע היהלומים ושדות התות לנצח יישארו, גורמת לי לחייך חיוך אופורי, לנדנד את עצמי אנה ואנה ולפצוח בהימהומים מונוטוניים של אושר.
התודעה האוטיסטית נוטה להיתפס לפרטי פרטים. אין כמו מוסיקת רוק מתקדם משובחת כדי להשביע את רעבוני הבלתי נידלה לפרטים – אני מאזין לגווני קולותיהם של הזמרים, לנקישות תופיהם ומצילותיהם של המתופפים, למהלכי הבס הנמוכים והקצביים, לגיטרות, לקלידים, לכלי הנשיפה ולכינורות המגיחים משום מקום ואחר כך נעלמים. כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו והשילוב ביניהם יוצר עולם של עולמות השזורים זה בזה. שלל העולמות הללו יוצר אינספור קבוצות פרטים, בעלות קשרים רבים וסבוכים, היכולות להשביע אף את רעבונם של האוטיסטים תאווי הפרטים ביותר החיים בינינו.
כמו אוטיסטים רבים נוספים, גם אני חווה מידה כלשהי של סינסתזיה (מיזוג קוגניטיבי) בין קולות למראות. כל שעליי לעשות הוא להאזין למוסיקה ולעצום את עיניי, ומוחי מתחיל לייצר, באופן אוטומטי, נופים חזותיים המלווים את המנגינות. לעתים אלה נופים מחיי היומיום, כגון הרי הנגב, שדות חקלאיים, פרדסים, בניינים ישנים מראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כנסיות, מיסגדים, יערות הגליל, מגלשות מפלסטיק, מכוניות, רכבות, מטוסים, או סתם שטיחים פרסיים. לעתים אחרות, אלו צורות אבסטרקטיות לחלוטין, כדוגמת מעגלים, ספירלות, אליפסות, מרובעים, מנסרות וכדורים, בגוונים פסיכדליים בוהקים, הרוקדות אלו עם אלו במחול אינסופי.
התודעה האוטיסטית אוהבת דברים מונוטוניים. אין כמו שיר רוק הכולל מהלך הרמוני פשוט, החוזר על עצמו שוב ושוב, כדי להשביע את רעבוני למונוטוניות. כמה מהשירים האהובים עליי ביותר כוללים אך קומץ של אקורדים, ותו
יום אחד, אני מאמין, יתכנס כל זה לנקודה גיאוגרפית כלשהי על פני כדור הארץ. כשזה יקרה, לראשונה בהיסטוריה האנושית, פסטיבל המוסיקה האוטיסטי הגדול יתקיים במלוא הדרו.
נא להמתין לטעינת התגובות
