ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » בין גוף לנפש

לחיות איתו: המוות ככלי רוחני

מה שמת הוא מה שמסתיר את טבעה האמיתי של התודעה, לכן כל יום עלינו למות עוד קצת כדי לחיות בצורה מלאה יותר, ללא פחד, עכבות או כבלים. המוות כדרך להתפתחות וצמיחה

 
בגיל חמש, כששחיתי בים יחד עם אבי ועם אחותי המבוגרת ממני בשלוש וחצי שנים, נקלענו לתוך מערבולת וחשנו מצוקה ממשית, עד כדי סכנה מוחשית לחיינו. לאחר זמן הצליח אבי להיחלץ, והחל להנחות אותנו כיצד לרדת עד תחתית המערבולת ולשחות הצדה, כדי לנתק את עצמנו מן המשיכה הסיבובית החזקה שלה. הוא לא יכל להושיט לנו יד ולחלץ אותנו מתוכה, כי אם היה עושה כן  היה אבי נשאב שוב פנימה אל תוך המערבולת. זהו זיכרון מכונן מבחינתי: ההבנה שלא תמיד אפשר להיתמך באופן פיזי, היכולת להתמסר ולסמוך, מצד אחד, והצורך להתעקש ולהתנגד, מצד שני.

סביב אותו גיל, פחות או יותר, הלכתי עם אמי ליום הזיכרון של סבתי שנפטרה כשהייתי בת שלוש. מסיבה כלשהי לא הסבירו לי בדיוק מהו יום זיכרון, ואני ציפיתי שביום זה אוכל לפגוש שוב את סבתי. מצאתי, כמובן, רק מצבה. אני זוכרת שהטחתי בכעס באמא שלי, שלתחושתי רימתה אותי: "זאת רק אבן, סתם אבן". אני מניחה שהעובדה שהמוות היה נוכח בחיי מגיל צעיר קשורנה לכך שכיום אני מוצאת את עצמי עסוקה בליווי, אותו מקצוע מקודש של נתינת יד לאנשים עד דרכם האחרונה.

החיים מבחינתי מהווים מסע חניכה להשתלמות הנשמה: כל תחנה בדרך חיים זו מאפשרת הזדמנות ללמידה, כל מאורע הוא למעשה הזדמנות להתחנכות המאפשרת לנו לבחור מה ומי להיות בו. אם לבחור לפעול מתוך "האני הנמוך" או "האני הגבוה" שלנו, וכמה מתוך הפוטנציאל הרוחי עלינו ליישם בפועל.

על-פי התפיסה האנתרופוסופית אנו עושים שימוש עד אמצע החיים בכוחות העבר שלנו, ואילו החל מאמצע החיים אנו מתחילים לחיות את כוחות העתיד שלנו. כלומר, אפשר לומר שעד אמצע החיים אנו חיים את ההשפעה של חיינו הקודמים ואת המוות הקודם שלנו, והחל מאמצע החיים אנו מתחילים לחוות את המוות העתידי שלנו ואת מה שנפגוש לאחר מותנו. אז המוות נושא בחובו את בשורת העתיד שלנו, ולכן כדאי וראוי להתיידד עמו, הוא ממתין לנו בסוף כל יום, הוא ממתין לנו בסוף חיינו והוא המלווה הנאמן ההולך איתנו באשר נלך.

המוות משול להחלפת בגדים: בחיים אנו מתלבשים ועם המוות אנו מתפשטים. בחיים אנו עוברים תהליכים אישיותיים, המגבשים

בנו אישיות ספציפית ואינדיבידואלית. אנו הופכים לאישיים, לפרטיים ולסובייקטיביים. עם המוות אנו עוברים תהליכים הפוכים, של התפשטות הגשמיות לקראת הפיכתנו לישות קוסמית אובייקטיבית, לרסיס מודעות. תהליכים אלה של התגלמות ושל התפשטות חוזרים על עצמם שוב ושוב עבור כל נשמה שבחרה להיות בגוף פיזי על פני כדור הלכת ארץ. המוות הוא המנתק אותנו בין מחזור חיים אחד למשנהו, ומאפשר לנו לחוות את הליבה של מי שאנחנו כישות שלמה, וממקום זה להחליט על הפאזה הבאה שלנו על מנת להגשים בכל פעם קצת יותר ממי שאנו, כדי לחיות בפעם הבאה את החוזה הנעלה שלנו עבור עצמנו.

ב"ספר הסתרים" מתאר זאת שי טובלי כך: "הנשמה היא הרטט היקומי המסוים שאתם, ללא המלבושים של שקי המחשבות, הרגשות והגוף הפיזי המדומיין כאתם". כך שהמוות הוא המאפשר לנשמה להתנתק שוב ושוב מהרמה החומרית הדחוסה, להזכיר לנו מי אנחנו ומה נועדנו להיות: נשמה מתפתחת, אשר כמהה להתקרב אל הגרעין האלוהי, אל ליבת המציאות.

רודולף שטיינר כתב: "אם יכול להיות משהו מזעזע במוות, הרי זה משום שהוא נראה מכאן, במידה מסוימת, כהתמוססות, כסוף. כשמתבוננים לאחור על רגע המוות מן הצד השני, הרוחי, מופיע המוות כניצחון הרוח, כפנייתה החוצה של הרוח מתוך הפיזי. שם הוא נראה כמאורע הגדול, הנשגב והמשמעותי ביותר". אבל מעבר לכל מחייבת אותנו תודעת המוות להסכים לוותר, להשיל, להצטמצם, להתמסר, להכיר באין, בשקט של האינסוף, בדממה שמעבר למעשים, להצטדקויות, להוכחות, לניסיונות להרשים.

לקראת המוות נושרות כל המסכות, אין מקום לטפל אלא רק לעיקר. את זאת אנו יכולים לתרגל ביומיום שלנו: את העובדה ששום דבר לא שלי באמת - לא בגדיי, לא ילדיי או בן זוגי או התואר שלי מן האוניברסיטה, ואפילו לא גופי, רגשותיי ומחשבותיי. אם כך עליי להסכים למות, כל יום עליי למות עוד קצת כדי לחיות בצורה מלאה יותר, אינטנסיבית יותר, ללא פחד, עכבות או כבלים.
בכתב הקודש ת'ורו שנמסר ע"י המורה הרוחני שי טובלי זה נשמע כך:

"הו בני הנצח, דעו שהמחשבה כזב היא,
ומכיוון שהמחשבה כזב היא, העולם כולו כזב.
אין לכם ילדים ואין לכם הורים
ואין לכם גופים ואין לכם צורות
ואין לכם נשמה ואין לכם אלוהים".

המוות הוא הגואל, המשחרר; דור המדבר צריך למות כדי שדור חדש יוכל להיות זכאי להיכנס לארץ המובטחת. עלינו להמית את הישן, את הלא מעודכן, את תבניות העבר, או במילותיה של רונית גלפו:"יסכים אדם למות למען החוכמה, וכל זה לשם מה? כי האדם הוא החוכמה, וכל מה שימות הוא זה שאינו הוא. יסכים אדם למות בשביל החוכמה כדי לחזור להיות החוכמה". כלומר, מה שמת הוא מה שמסתיר את טבעה האמיתי של התודעה, ואנו חוזרים הביתה להיות ולחוות את מי שאנו, מי שבאמת אנחנו ללא המסכים של הכעס, הבורות והתשוקה. עלינו להתאמן על "להביא את התודעה הביתה" כל רגע ורגע בחיינו, כדי לשמור על מודעות ברגע המוות ולאחריו.

המוות מזכיר לנו שאין לנו כלום, אנו לא ממשיים ואין לנו המשכיות כלל. כשאנו מכירים בזה מערכת היחסים שלנו עם החיים משתנה, כי אז במקום להיות עסוקים בלקחת אנו מתחילים לתת, להתרוקן, אנו נזכרים שהדבר האמיתי היחידי הוא האהבה.



לקראת סוף אפריל תתקיים סדנא בנושאים אלו, בהנחיית עמליה עפרת והלה אשחר. לפרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...