סארי סארי: על אופנה ישנה חדשה בהודו
בזמן שהפנטזיות על שבוע אופנה כחול-לבן גואות, בניו דלהי הסתיים עוד שבוע אופנה הודי. בתעשיית האופנה המקומית רואים בתצוגות עדות להתקרבותה של הודו אל המערב, אבל התושבים מסרבים להרפות מהסארי
הודו היא עדיין לא איטליה. בחצי היבשת אפילו לא החליטו עדיין מי היא בירת האופנה הרשמית - בומביי ודלהי מתחרות ביניהן על התואר ומקיימות כל אחת שבוע אופנה משלה - אך השחקנית החדשה מביאה עימה ניחוח שמתקבל באהבה, מצליחה לחדור לתצוגות האופנה בעולם ופותחת את שעריה לשוק הבינלאומי.
"תעשיית האופנה ההודית, במונחים בינלאומיים, נמצאת במצב עוברי," אומר אקשאיה ס‘ צ'אוהאן, מנהל מועצת האופנה ההודית המפיקה את שבוע האופנה. "התפתחות התעשייה והמודעות לקיומה קרו במהירות בעשר שנות קיומה. האפשרויות המוצעות למעצבים גדלות ומתרחבות, ומעצבים הודים רבים עוברים כיום למקומות מעבר לים על מנת להציג את הקולקציות שלהם בשבועות האופנה
הבינלאומיים."
האופנה ההודית, כמו הודו עצמה, צבעונית, מרובת סגנונות, נעה בין המזרח למערב, בין פשטות לסרבול, בין ישן לחדש, בין הסקיני והסטילטו לסארי המסורתי. כך שלמרות שהודו מתקדמת בצעדי ענק, ההיצע המקומי מציע בעיקר פוטנציאל ונאחז במסורת ואילו הקהל המקומי עדיין דורש את הבגד הישן. "היום ניתן לראות פחות ופחות נשים עם סארי ויותר מודעות לאופנה," מסביר צ'אוהאן, "אך גם האישה המודרנית לא שכחה את המקורות שלה ועדיין מקפידה ללבוש את הסארי לאירועים מיוחדים. גם המעצבים וגם הנשים מקדישים חשיבות רבה לתהליך בחירתו."
הסארי עבור ההודיות הוא כמו השמלה הקטנה השחורה למערביות - תמיד באופנה, מוגש במחירים שונים, מתאים לכל גיל ולכל אירוע ובהיעדר תפרים, גם לכל מבנה גוף. אדום, כתום, ירוק, צהוב - זועקות חנויות המציעות אותו במגוון צבעים ובדים, מכותנה ומשי ועד לשיפון אלגנטי או בד ז'ורז'ט פרחוני, מעוטר בחרוזי פלסטיק ועד קריסטלים, סברובסקי או חוטי זהב וכסף.
כל אלו ישפיעו, כמובן, על מחירו: סארי ב-50 רופי 1) דולר = כ-48 רופי ) עשוי שארית בד, ו-150 רופי יעלה סארי ארוז בקופסת קרטון סמי-אלגנטית
בכל המקרים מדובר בסך הכול ביריעת בד מלבנית נטולת תפרים, באורך כשישה מטרים, הנכרכת סביב הגוף מעל חצאית כותנה ארוכה וחולצת בטן תואמת המכונה צ'ולי. "בעבר, החלק העליון של הגוף היה מכוסה למחצה או חשוף לגמרי," מסביר צ'אוהאן. "השימוש בתחתונית החל עם התגלות המוסלמים והגעת האנגלים לאדמות הודו. מאז מתפתחים סגנונות שונים ללבישתו של הסארי."
כך למשל, מבחינה גיאוגרפית ישנו הבדל קל בדרך קשירת הסארי בין אזורים שונים בהודו. הנשים מג'ורג'רט מביאות את קצה הסארי קדימה במקום אחורה, ואילו נשות רג'סטאן לאו דווקא יטרחו על יצירת קפלים. קשירת הקאצ'ה המסורתית, בה יריעת הסארי מוכנסת בין הרגליים ויוצרת בגד הדומה למכנסיים, נפוצה בעיקר במעמדות נמוכים, בקרב נשים שעובדות עבודה פיזית ונזקקות לנוחות שקשירה זו מאפשרת. נשים ממעמדות גבוהים יכסו את גופן וישמרו על צניעות גם כשהמערב מכתיב אופנה אחרת.
"התחתנו לפני חמישה ימים וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת מהבית עם סארי," מספרת קאמאל לאשאנד,21, הנוסעת ברכבת בסארי אדום, אוחזת ביד בעלה הטרי בדרך להתייחדות ראשונה בירח הדבש. "אני מאוד אוהב נשים בסארי," מתערב בעלה, "בבית אמא כל הזמן עם סארי וככה אני שמח לראות גם את אשתי. זה סקסי מאוד בעיניי."
"אבל אני לא מתכוונת להמשיך ללבוש אותו," היא מודיעה לו, "הספיק לי לראות את אמא שלי כל החיים לובשת סארי. זה כבר לא מה שהיה פעם."
הנשים ההודיות אומנם לא ממהרות לוותר על סימן ההיכר שלהן, אך באזורים המודרניים בהם מעמד האישה מצוי במגמת עלייה, רואים פחות ופחות את הבגד המסורתי. ככל שהנשים נאורות יותר - כך הן נפרדות מהסארי מהר יותר, אך גם אז הן לובשות אותו לאירועים חגיגיים, בליווי תיקי ה"פראדה"
וצעיפי ה"שאנל" שנותנים לו משמעות חדשה. "הסארי הוא ההוכחה שהחברה השתנתה ושתפקיד האישה בחברה התפתח בצורה עצומה," אומר צ'אוהאן.
אני הולך לחנות של חבר שלי, מביא כמה דגמים והיא בוחרת." את האפשרות שאשתו תלבש מכנסיים וחולצה, הוא בקושי מצליח לדמיין. "זה לא יכול להיות אצלנו בקסטה," הוא ממשיך כמתקשה לדמיין מציאות אחרת, "במשפחה שלי לא מרשים מכנסיים וחולצה. זה אסור וזהו, לא צנוע. אני מעדיף שתשים חליפה. בקשמיר לא מראים אפילו את הפנים." כשאני פונה אל אשתו הוא מוסיף בשמה: "היא אוהבת מאוד את הסארי," ושולף מתחת למיטה מגוון ססגוני.
במרחק שעתיים נסיעה, באזור גורגאון ההיי-טקי, כבר ניתן לראות חנויות יוקרה של מעצבים המציעים סארי מודרני בעבודת יד, לצד חנויות של מעצבי בגדים מודרניים כמו מאניש ארורה, המכונה "ג'ון גליאנו של הודו," שכיכב בשבוע האופנה האחרון בפריז.
וכאילו אין מספיק ילדים רעבים מסביב, מציעות החנויות סארי בעשרות ובמאות אלפי רופי. "רק אתמול קנתה פה בת של תעשיין מוכר סארי ב־250 אלף של מאניש מלהוטרה," מספרת פוג'ה ארורה, ,28 מבעלי חנות המעצבים .Aza
בחנות של המעצבת ריטו קומר ניתן לראות שימוש בקרפ, רקמות בזהב או שזירת חרוזים קטנטנים. "ריטו מייצרת רק בגדים מסורתיים," מסבירה ארצ'ינה, ,26 מנהלת החנות. "רואים שזו עבודה שונה משל אחרים. סארי של מעצב תמיד יקר יותר."
"הסארי היקר ביותר שיוצר עד היום עשוי ממשי, משובץ ב-12 אבני חן ומעוטר ב-11 ציורים מפורסמים של ,Verma Raja Ravi מספר צ'אוהאן, "בית הטקסטיל Chennai Silks מעצב את התלבושות שלו כך שיתאימו למלכה. סארי שמכיל זהב, יהלומים ואבני חן נוספות עולה חמישה מיליון רופי, שהם כמאה אלף דולר."
מה לעשות עם המסורת לצד מעצבי הסארי, הצמיחה הודו בשנים האחרונות גם מעצבי אופנה מקומיים שחדרו לזירה הבינלאומית.
אל מרכזי הקניות חלחלו מותגים מחו"ל והאופנה המקומית מלאה השפעות מערביות. סצינת האופנה ההודית מציעה גם מגוון רחב של מגזיני אופנה בגרסה המקומית, מ"מארי קלייר" ו"מקסים" ועד ל"קוסמופוליטן," "אל" ו"ווג," שהושק בגרסתו ההודית בשנה שעברה. כל אלה מאפשרים לראות את היופי הרב שמביאות עמן בנות העם הזה.
מטרתו לקדם את האינטרסים של הודו כמדינה, והוא משווק את המעצבים ובעצם תומך בכניסת תעשיית האופנה ההודית למיינסטרים."
השבוע כבר יסתובב בין המבקרים בתצוגות האופנה רוב של צרכנים מקומיים שאוהב את הסגנון המסורתי יותר ואת תרבות החתונות. השוק הבינלאומי אומנם מגלה גם הוא עניין בסחורות החדשות שמבליטות את השילוב בין האופנה המערבית לבדים ההודיים, העיטורים והססגוניות, אך רק מעט מצליחים לעשות זאת בחוץ. השוק שטרם התגבש מציג מגוון רב מדי של סגנונות וגזרות באיכות נמוכה.
גם המעצב המקומי מתלבט אם לעוט עם הקדמה או להיצמד למסורת ולשלב שרידים מהמסורת.
הקולקציה של המעצב הצעיר סונם דובאל לאביב־קיץ ,2009 למשל, הציגה בדי טוקארד יקרים במגוון צבעים וגזרות מסורתיות. בתצוגה אחרת התבסס המעצב קרישנה מהטה על מוטיב הציפורים, שבא לידי ביטוי במסורת ההודית.
המעצבים הצעירים אומנם נאבקים על הכרה בינלאומית ומנסים לעכל את השינויים בתעשייה, אך עורגים עדיין לסארי המסורתי. דומה שהשילוב בין השניים, שנשמר בינתיים, הוא סוד ההצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
