ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מתרגלת חמלה: ג'ודי ליטני במדיטציית טונג לן

אני מזמנת את הדלאי למה ומושיבה אותו על הספה שקניתי באיקאה. עכשיו אני אמורה להעניק לו מתנה. משהו שאנחנו אוהבים וקשה לנו לוותר עליו. המגפיים? לא נראה לי שהוד מעלתו יבין את גודל ההקרבה. ליטני נוטלת את הסבל מכל היצורים החיים

 
מדיטצית ה"טונג לן" מדברת על נתינה ונטילת הסבל. קראתי שתרגול המדיטציה הזאת מפתח גישה חומלת ואוהבת כלפי כל הבאים עמנו במגע, ובמיוחד אלו שיש לנו קשיים איתם. זוהי גם שיטה נפלאה לצבור חסד, ויש לה חשיבות מיוחדת בזמן המוות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נתקלתי בקונספט הזה, לקחת את הסבל ממשהו אחר. ולא רק ממשהו שאני מכירה, אלא מכל היצורים החיים. זה נשמע לי די הזוי. ואז חשבתי: מה אני עושה עם כל הסבל הזה? איך אני מכילה אותו? לפני שנתיים נסעתי עם חברה לדרך למנזר ה"אחיות מציון" ובמשך שלושה ימים תרגלנו עם הנזירה ריטה מ"ידידי הדהרמה" את מדיטציית נטילת הסבל מכל היצורים החיים. ומה עם הסבל שלי? תהיתי. מי ייקח את הסבל שלי? ואיך אוכל להכיל את הסבל של כולם כשאני עצמי לא חווה שמחה גדולה בחיי? אז כמובן, יש מדיטציה שמתרכזת בלקיחת הסבל מעצמי וזה לא הופך אותי לאגואיסטית. כי איך אני אחמול על האחר כשאין בי חמלה  בתודעתי שלי? אני זוכרת שחזרתי מלאת הרמוניה ומפויסת מהמפגש עם ריטה והטונג לן. ואפילו הצעתי לה חברות. ומאז, בכל פעם שהיא באה לארץ אנחנו נפגשות בקפה נח באחד העם.

וגם: זה מלא השראה כשאני במנזר וריטה מנחה אותי. אבל מה קורה כשחוזרים הביתה לחובבי ציון וריטה לא איתי? לקח לי בדיוק ס.מ.ס אחד מבנק הפועלים לשכוח לגמרי את נתינה לקיחה. ואיה ההרמוניה?

עכשיו שנתיים אחרי. אני מבינה שאם באמת לא תהיה בי יותר חמלה לעצמי, אז כל התרגול לא שווה. כל השיפוטיות הזאת; רגשי האשם; חוסר הקלילות. זה לא מועיל, לא לעצמי ולא לסביבה. אז חיפשתי, ומצאתי באתר של דבורה צביאלי מורה שמלמדת בישראל. היא מעבירה מדיטציה על "האני העתידני" ועל לקיחת הסבל ממני. התחלתי לקרוא והבנתי המדיטציה הזאת היא הפקה דלת תקציב, בה אני השחקנית, התאורנית והמלבישה, כשאני מלווה בדמות רוחנית. וכמובן, אני צריכה כושר זיכרון, שבזמן האחרון הוא די מאכזב. (אני מאלה ששואלת אם משהו ראה את הטלפון בזמן שאני מחזיקה אותו ביד). אני צריכה לזכור המון פרטים, ואין לי אפילו עוזרת במאי. אי לכך, אני יושבת ומשננת את הסיטואציה. בוחנת את תודעתי ויוצאת לדרך.   

 
אז ככה אני בוחרת מקום נח ונעים בעל השראה: הסלון. אני מתיישבת בנוחות, עוצמת את עיני. אני אמורה ליצור אוירה של חמלה. אני חושבת על הסנגהה - קבוצת הלימוד שנפרדתי ממנה, ועל המורה  המדהים שהיה לי, טרי שולמן. ומקוה לטוב. כשאני מרגישה מלאת חמלה אני מזמינה לחדר דמות קדושה. בשבילי זה הדלאי למה. אני מושיבה אותו על הספה שקניתי ב"איקאה", שיהיה לו נח. והוא, כולו מחויך עם הגלימה הכתומה. עכשיו מה? אני מנסה להיזכר. אני אמורה לתת לו מתנה. שקיעה או נוף. או משהו שאנחנו מאוד אוהבים וקשורים אליו וקשה לנו לוותר. מגפיים שקניתי בנעלי "מרי"? לא נראה לי שכבודו יבין את גודל ההקרבה. אי לכך, אני נותנת משהו יצירתי שכתבתי אחרי מדיטציה על העצמי שלי:

התבוננות 

כשאני מתבוננת בעצמי
מה אני רואה בתוכי?
כשאני בתוכי
מה אני רואה בעצמי?
אני מתרחקת ממה שהייתי
בשביל להתקרב למה שנהייתי.
ובואו לא נשכח שכבוד הדלאי למה לא שיפוטי..

עכשיו אני אמורה להתוודות על מחשבה שלילית או התייחסות לא מפרגנת. הרעיון הוא שהמורה מקבל אותי כפי שאני ולא שופט. אני כבר באה מוכנה עם מחשבה: חברה שלי מאוהבת, וקוראים לו מנשה. היא צלצלה אליי אתמול. ראיתי את המספר שלה על הצג, וחשבתי שאם עוד פעם אחת אני אשמע את השם מנשה אני אצרח. כי לי אין מנשה, ואפילו לא נחמיה. אבל כמובן שמעתי וכמובן לא צרחתי. כי הקונספט שאני מקנא מאוד קשה לדמות שאני מגלמת.
עכשיו אני אמורה לשמוח עם משהו טוב שעשיתי. פה אני גאה להגיד שאפילו היה לי קשה לבחור. התלבטתי בין האירוע שבו חיכיתי בתחנת האוטובוס יחד עם זוג אתיופים והתינוקת שלהם. ארבעה מיניבוסים חלפו על פנינו ולא עצרו, עד שלבסוף עצרתי מונית והזמנתי אותם להיכנס אתי. מצד שני היתה ההכרות שערכתי בין חברתי ובין גבר בן 36 שנראה מבטיח. כמובן, בחרתי את האתיופים. כי זה מצטלם יותר טוב.

מה עכשיו? אין הפסקה? אני אמורה לבקש הבנה בלימוד, ואני מבקשת להבין את התרגום של נגרג'ונה על הריקות. זה מאוד מסובך בעיניי. הקיום והאי קיום ומה שביניהם. אחר כך אני חושבת על בעיה מסוימת שאני מתמודדת איתה ומרגישה שהיא תוקעת אותי. ואני רוצה להפטר ממנה. בסוף אני מחליטה לבקש יותר חריצות והתמדה במשימות הכתיבה שאני לוקחת על עצמי, בדיוק כמו זאת שלפניכם. אני מבקשת לקחת ממני את העצלות וחוסר האמונה בעצמי.

אוקיי. ברגע זה אני אמורה להכניס את דמותי לחדר. אני מלבישה אותי בלבן, כי זה רוחני ואני שזופה.
מעמידה אותי על השולחן. יחפה.  הדלאי למה מצד שמאל. אני מקווה שהוא לא משתעמם. ופה מתחילה אי-הבנה מקומית. אני אמורה לנשום ענן שחור שמייצג את כל הקושי ומשתרע עד אמצע החדר. משם עליי להחדיר את הענן לתוך לבי, "כשאש לבי מכלה את המצוקה" (כך כתוב). אני מתבלבלת בין לנשום ולנשוף. גל חם תוקף אותי. אין פרסומות. אני ממשיכה, ומקווה שלא החזרתי את המצוקה למקומה. אני ממשיכה לנשום. עכשיו אני אמורה להיות מוארת כולי באור. האני העתידי שלי אמור להתמלא אור. כולנו מוארים, כולל המורה הרוחני. רגע זה הוא שיא המופע.

וכאילו בכוונה לא יוצא לי מהגוף אור. אני מנסה לדמיין לייזרים של אור שיוצאים לי מהגוף, וכשאני פותחת לרגע את העיניים אני רואה את הגופייה והתחתונים האמריקאים של הבן שלי, שאני לובשת. הדלאי למה נעשה חסר סבלנות. הקהל מתחיל לעזוב את המקום. האני העתידנית עומדת חסרת אונים. ובא לי להגיד לה לשיר עד שאני אכוון את התאורה. בסוף אני מצליחה להקיף אותה. אותי. באור! בלי להיות סכיזופרנית. אומרת תודה למורה. מתנצלת שזאת רק חזרה ראשונה.

חלפה חצי שנה של תרגול יומיומי. אני כבר יכולה להופיע עם זה. לפני חודש הייתי בטיצ'ינג עם  המורה דבורה צביאלי. ניגשתי אליה בהפסקה ושאלתי אם אחרי חצי שנה אני יכולה כבר לעשות "טונג לן" על האחר. כמובן! ענתה לי המורה, זה אפילו רצוי. אז זהו, נפרדתי ממני. עכשיו כל בוקר אני עוצמת עיניים, לוקחת מצוקות מאנשים ונותנת להם כל מה שהם היו מבקשים לעצמם. אם אמא שלי, גוסטה, הייתה בחיים, היא בטח היתה אומרת למניה החברה שלה באידיש: "לוז מיך אוף. איך פישטיטנישט גורנישט" ( תעזבי אותי. אני לא מבינה כלום).

ותודה גדולה לטרי שולמן, לנזירה ריטה, ללאמה דבורה צביאלי וכמובן לגוסטה שמלווה אותי עד הלום.




לשליחת דוא"ללג'ודי ליטני 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...