סוג של מנטור: ראיון עם המעצב ויקטור בלאיש
"כבר לא בא לי להביא את ההארדקור ולהגניב. בא לי בעדינות. שברגע שאישה תלבש בגד שלי ותצטמרר מול המראה, אני אצטמרר יחד איתה". ויקטור בלאיש, המעצב שהנהיג מהפכה בבית רוברטו קוואלי באיטליה, עובד כבר שנתיים וחצי בסטודיו ביפו. עוד רגע הוא נכנס אליכם לסלון כשופט "פרוייקט מסלול"
"השתעממתי מכל מה שקורה סביבי וכל העיסוק באופנה לא התאים לי. הרגשתי לא מחובר. מישהו העביר לי את הספר 'דרך האמן' (של הסופרת ג'וליה קמרון, א"י,( שמדבר על שינוי תפיסה בזמן יצירה. החלטתי להיכנס אל הסטודיו ולעשות כל דבר שלא קשור לאופנה. כך נולדה פריקסה."
על מדף אחר בסטודיו שבשכונת עג'מי ביפו יושבת רגל על רגל אבולוציה עכשווית יותר של פריקסה, עשויה קארקיט (חומר לבניית מודלים,( כשלראשה שיער עשוי פרווה אפורה. "רוצה לראות את האביזרים שעיצבתי לה,"? שואל בלאיש, ושב בעליצות כעבור מספר דקות כשבידיו אוסף שעיצב לגודלה הזעיר: מגפי עור שחורים עם עקבים גבוהים ומיני תיק בירקין שחור של המותג "הרמס."
מאז שובו לישראל מעשור פורה באיטליה, לפני כשנתיים וחצי, בלאיש, ,41 שמר על פרופיל נמוך. הוא הידק את הקשרים עם המשפחה והחברים מעיר הולדתו אשקלון והתמקם בדירה מרווחת ביפו, בה הניח באיטיות את היסודות ל־,Maison Victor Bellaish בית אופנה חדש הנושא את שמו, בשותפות עם חבר ילדות שלו.
בסטודיו הנוסף שלו, באזור התעשייה המפויח של בת ים, שוקדים על מלאכת התפירה תופרות מקצועיות ומספר אסיסטנטים, ובהם
"בעיניי, ויוי הוא לא מעצב אופנה, אלא אמן," מפרגנת חברתו, השחקנית חנה אזולאי הספרי. "יש בבגדים שלו משהו פנטסטי, שברגע שאתה מניח אותם על הגוף, הם כמו עור שני שמחמיא לסילואט הנשי," מוסיפה הרקדנית רונה לי שמעון, שנבחרה להצטלם בבגדי הקולקציה של בלאיש.
למרות הבאז סביבו, החשיפה הנוכחית קשה לבלאיש. המשא ומתן שהתנהל בנוגע לריאיון זה החל לפני כחמישה חודשים וכלל שלוש פגישות מקדימות, כולן בלוקיישנים שמתפקדים כביתו השני: מסעדת "שרקוטרי" בשוק הפשפשים ביפו וצמד הסטודיואים שבבעלותו. אבל בניגוד לצניעות ולאנונימיות שאופפת את דמותו, במציאות בלאיש פועל אחרת.
לאחרונה שוחררה הידיעה בדבר ליהוקו כאחד השופטים הבכירים בתוכנית הריאליטי "פרויקט מסלול," שצפויה לעלות לשידור בקיץ הקרוב ב"רשת," ובמסגרתה מתמודדים 15 מעצבי אופנה צעירים על המקום הראשון. אנחנו ניאלץ להתמודד עם צוות שופטים שכולל מלבד בלאיש את הסטייליסט גל אפל, השחקנית ענת וקסמן והדוגמנית שירז טל, שמופקדת על ההנחיה. "לא ממש רציתי לעשות את זה בהתחלה," אומר בלאיש ומצית סיגריה, "אבל בחרתי לראות את עצמי בתוכנית כסוג של מנטור, מנחה. זה קצת מוזר, כי אני רואה את הדברים כשהם גמורים, בשלב ההדחה, אבל משתדל לתת ביקורת בונה. אני לא רוצה להיות השופט הרע."
ברור לך שאתה בדרך להפוך לסלב.
"מה זה להפוך לסלב? פפראצי? אני כל היום בסטודיו, איפה הם יצלמו אותי? זה לא מעסיק אותי ולא מעניין אותי. אם מישהו יפריע לי להתנהל בחיים שלי, זה לא יהיה נחמד. אני אובך אם אנשים יתחילו לצלם אותי בפלאפונים, גם לא תמצא אותי בתוכניות אירוח, או מדבר אצל 'גיא פינס.' אני עושה את התוכנית ממקום אחר לגמרי, מרצון לקדם את האופנה בישראל ואת הדברים שאני מאמין בהם. איכות, למשל."
מהבחינה הזו, קהל הלקוחות של בלאיש יכול להיות רגוע. בחדר הקולקציה ניצבות זו מול זו אוסף שמלות בשחור אל מול שמלות בלבן, עשויות משי ושיפון, בגזרות אלכסוניות המעניקות לגוף סילואט מחמיא. כולן תפורות ביד ומשולבות תחרות צרפתיות או תחרות וינטג,' אותן אוסף בלאיש בקפידה. "אתה מרגיש למעשה עירום בשמלות האלה," הוא מסביר. "אין פה מחוכים, רוכסנים, עצמות או שטויות. יש פה בד נטו וגזרה."
תסביר.
"כשהגעתי ארצה אמרתי: 'וואו, אני לא הולך לעצב פה שום בגד.' התכוונתי להמשיך את הפרויקט של פריקסה, עד שהתחלתי לעבוד עם רוני בר (יחד עיצבו קולקציה לעונת סתיו חורף 8־,2007 א"י.( היה סבבה, נהניתי, אבל שם חטפתי סטירה מהמציאות. לא היה מקום להכניס שום אלמנט נשי. הרגשתי שלועגים ובזים לבגדים נשיים. שמלה עם מותן? מחשוף?
מה פתאום. כשהלקוחות של רוני היו באות לחנות, התביישתי להוציא שמלה נשית עם כתפיות. הרגשתי ששם אסור לי לבטא את הנשיות. כל הלקוחות שהיו מגיעות, גם מפורסמות כמו קרן מור או רונית אלקבץ, לבשו בעיקר בגדים אורבאניים: פליפ פלופ, טי שירט ומכנסיים צרים. אין שמלונת קטנה לקיץ.
לא ראיתי את זה. ואני לא מתכוון לשמלה של 'זארה.' 'זארה' תמיד יש. אני מתכוון לשמלה של מעצב. חוץ מיוסף, שעושה שמלות ערב, לא ראיתי בארץ מעצבים שעושים שמלות מגניבות. לא הלכתי לבדוק, בטוח שיש. אבל בהרגשה הכללית לא ראיתי הרבה נשיות סביבי. ראיתי בעיקר אורבאניות."
אתה זה שבחרת לעבוד עם בר, שמזוהה עם הקו האורבאני.
"כל הלוק האורבאני, סו קולד, הוא גברי. זה נחמד, זה נוח, אבל בוא'נה, לא צריך לאמץ רק את זה. יש גם דברים אחרים שיכולים לעשות נשים כוחניות, חזקות ומפתות. ברגע שכל הנתונים הפיזיים שלך מטושטשים בעזרת עליונית גדולה, מכנסיים רחבים ונעליים שטוחות - וואלה, גברים לא אוהבים את זה. ואחרי זה הן בוכות שהן לבד. אז אולי כדאי שנתעורר וכל אחד ייכנס לדמות שלו מבלי להרגיש חזק."
איך אתה רואה נשיות? כמשהו שצריך לחגוג אותו?
"לא. אני רואה נשיות כמשהו רך, מלא נועם. תראה את פריקסה, היא הכי רכה. לא קשה, לא מאיימת."
רגע לפני שאתן קופצות ומאשימות אותו בשנאת נשים, בלאיש הוא הראשון לבקר את עצמו. כשמדפדפים בתיק העבודות העשיר שלו, מגלים את התהליך שעשה ואת השינוי בדמות האישה שלנגד עיניו: מאישה כוחנית, אפלה ופגאנית, אל אישה רכה וענוגה. "בשנים הראשונות שלי כמעצב אופנה ראיתי את הנשים שלי ככאלה שצריכות להוכיח את עצמן כנשים חזקות באופן מאוד בולט וגרפי," הוא מספר. "חיברתי אליהן אלמנטים כוחניים: ציפורניים ארוכות, סילואטות צרות והרבה שחור. מראה קשה. ככה ראיתי אישה. אישה חזקה שעולה על עקבים ושולפת ציפורניים כמו יוצאת לטרף."
האישה הזו זכורה היטב מפרויקט הגמר שלו ב"שנקר," "נשיקת אשת העכביש," משנת .1996 הפרויקט היה מקורי, נועז ובלתי נשכח: קולקציה שחורה, אפלה וכוחנית, שכללה חמישה דגמים - שמלות מרצועות סיליקון שהשתרגו סביב הגוף. על קולקציה זו אף קטף בלאיש את הפרס הראשון בתחרות "מיטלמודה" למעצבים צעירים באיטליה.
עם סיום לימודיו ב"שנקר," הוא קיבל הצעה להשתלב בבית האופנה של רוברטו קוואלי בפירנצה, בהמלצתה של מורתו לשעבר, תמרה יובל ג'ונס, שעבדה בעבר עבור קוואלי ושבה לעבוד עמו בשנה האחרונה. בלאיש עשה בבית האופנה מהפכה. "בקוואלי לא היה כלום. הכול היה משעמם," הוא אומר. הפיתוי והכוחניות שבלטו בפרויקט הגמר שלו, התאימו בול לקוואלי. "הוא עם ההדפסים המנומרים, אני עם הכוחניות. לא סתם התחברנו," מודה בלאיש. אחד הפריטים המרהיבים שעיצב הייתה שמלת שיפון בהדפס פרוות שועל אפורה, שצולמה לצד פרוות השועל האמיתית. לצד זאת יצר גם פריטים שהפכו לסימן ההיכר הפרחי של קוואלי: מכנסי ג'ינס משובצים באבנים צבעוניות בדוגמת פרחים.
ההצלחה היתה מטאורית ומחזור המכירות של בית קוואלי גדל מ־15 מיליון דולר בשנה ל־60 מיליון דולר תוך ארבע שנים. "היום אני חושב שזה טו מאץ,"' צוחק בלאיש. שלוש שנים לאחר מכן הוא עזב, ובשנת 2000 השיק קו עצמאי הנושא את שמו, יחד עם השותף העסקי מריו באנדיירה מבית האופנה "לה קופן" - שותפות שהסתיימה לאחר שלוש עונות בלבד. בשנת 2006 הוזמן לעצב את קו הנשים של ג'יאנפרנקו פרה, ממנו פרש לאחר חודשים ספורים.
באיטליה גם נחשף לראשונה לידיה הארוכות של המאפיה ולהתערבותה בתעשיית האופנה. כשהוא נזכר באותו לילה בו נסע באוטוסטראדה ממילאנו לפירנצה, שערות ידיו סומרות. "זה היה בדיוק לאחר הרצח של ורסאצ'ה, שגם הוא לפי השמועות בתעשייה נרצח על ידי המאפיה," הוא אומר. "באותם ימים כל הלקוחות שלו עברו לבית קוואלי ונהיה דיבור: ורסאצ'ה מת - קוואלי עולה.
יום אחד אני נוסע, בדיוק הייתי על גשר, ופתאום מגיחה מכונית BMW שחורה, דופקת לי בום ובורחת. לא קרה כלום, אבל כל הג'אנטים במכונית התעקמו. כשחזרתי לקוואלי, אווה (קוואלי, רעייתו של רוברטו, א"י) התחילה לחקור אותי: 'מי היה ברכב? גברים? נשים.'? התעניינתי למה היא שואלת את השאלות האלה, והבנתי שיש מצב שניסו לחסל אותי. אולי זה סתם, אבל גם בשותף שלי באנדיירה חשדתי לא פעם. פחדתי פחד מוות שהוא יהרוג אותי. היו רגעים שהוא היה צועק עליי והרגשתי את הברכיים שלי רועדות."
את הדרך הארוכה שעשה מישראל אל איטליה ובחזרה רואה בלאיש כהכרח. כאן הוא לא צריך לחשוש שמישהו ירצח אותו בגלל שמלת ערב, מקסימום יכתבו עליו דברים רעים בעיתון. אבל הריכוך שעבר כמעצב מקביל גם לחייו הפרטיים. בג'ינס קרוע, חולצת טי וחיוך רחב בלאיש מפלס לעצמו דרך חיובית בעולם. "כל הרעילות יצאה החוצה," הוא מפרגן לעצמו. "היום השאיפה שלי היא בעיקר להתפתח כעסק ולקדם כישרונות צעירים." וכדי להצליח כמעצב, יש לו שאיפה גדולה יותר: "להרגיש כמו אישה כשאני מעצב. כלומר, לחשוב כמו מעצבת. כבר לא בא לי להביא את ההארדקור ולהגניב. בא לי בעדינות. שברגע שאישה תלבש בגד שלי ותצטמרר מול המראה, אני אצטמרר יחד איתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
