חדל קשקשת: ראיון עם ג'ון דה-רייטר
המפגש הפומבי עם אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים בעולם, היה הקלוש ביותר שחווה תומר פרסיקו מימיו. אבל אחר כך, בראיון אישי, התבונן דה-רייטר אל תוך עיניו - והעולם נעלם. פרסיקו המסוחרר על הדברים שמתרחשים בין המילים כשמנסים ממש לדבר עם ג'ון דה-רייטר
היה זה במשך כמה ימים שבצוותא הופיע מורה רוחני, עם שתיקות מוזרות שאיש לא יבין שאיש לא יתפוס. בדיקה קצרה העלתה שמדובר בג'ון דה-רייטר, שמבקר לראשונה בישראל ומגיש לקהל הישראלי את דרכו המיוחדת בלימוד האמת. יצאתי לבדוק האם אכן כצעקתה, וגיליתי שכן. כשתיקתה.
כמה מילות הקדמה: דה-רייטר שייך לאותו גל של מורי ניאו-אדוויטה ששוטף את המערב מאז שנות השמונים. אלו מורים שבהשראת דתות המזרח מדגישים את אחדותו הבסיסית של הקיום, ואת זהותנו שלנו עם אותה אחדות בסיסית. מכיוון שכבר עכשיו אנחנו והיקום חד המה, אין הרבה מה לעשות, ונותר רק להישיר מבט חודר אל האמת, עד שזו תשפיל עיניה בביישנות ותאמץ אותנו ברכות, בנים אובדים שכמונו - אל חיכה.
דה-רייטר מדגיש בהוראתו את החשיבות העצומה שיש לייחס לכנות, בראש ובראשונה עם עצמנו. אנחנו כבר עכשיו יודעים מה נכון, הוא מדגיש, ורק מפחדים להודות באמת ולפעול מתוך האמת. אותה אמת נמצאת מתחת לשכבות הפיזיות והנפשיות שלנו, ועלינו לחדור מבעדן כדי להגיע אליה ולממש אותה. עם השנים אסף לו דה-רייטר קהל לא קטן של מעריצים (האמת? הוא כריזמטי ביותר), והיום הוא אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. לפני כשלוש שנים הוא ייסד את המכללה לפילוסופיה אינטגרטיבית באדמונטון, אלברטה, קנדה, וכיום הוא מבלה את ימיו שם או בנדודים ברחבי העולם, כשהוא שוטח את תורתו למאזינים צמאי שחרור ודעת. ותורתו פעמים רבות מוגשת בצורה של שקט. לפעמים דה-רייטר אף כלל לא עונה לשאלה המופנית אליו.
ולכל זה, כמובן, מתווספות השתיקות. נער הייתי וגם זקנתי, שפר גורלי לשמוע אי אילו עשרות מורים רוחניים, אבל סאטסאנג כל כך לאה ומעייף טרם חוויתי. במשך יותר משעתיים פנו אליו בשאלות בסך הכל חמישה חברים מהקהל, וכל אחד שיתף את כולנו בזוטות שמטרידות את מנוחתו הזעירה והפרטית. הבעיה היא שהתשובות של דה-רייטר (כשהוא בחר
סיפר אחד הדוברים שבדרכו אל המפגש הוא דרס נערה בת 17. שלומה בסדר, שום דבר חמור לא קרה, אבל הוא תוהה מה כל זה אומר. דה-רייטר, אחרי השתיקה המתבקשת, ייעץ לו "להתייחס אל מה שהוא פגע בו", וכשהוא לא ממש הבין אמר לו דה-רייטר "להתייחס אל הנקבי", ודרש: "תן לתובנה של הנקבי להדהד עד לעצמות". אחרי עוד כמה משפטים אף הפנה אותו לאמץ את "הילד הפנימי".
בקיצור, מעניין לא היה, אבל נמסר לי שהמפגש שנכחתי בו היה יוצא דופן, ובאחרים דיברו פילוסופיה גבוהה. אני מקווה מאוד שזה נכון, לטובת כל אלה ששילמו 70 שקלים כל פעם. בכל מקרה, אני כן רוצה לומר שהאווירה היתה טובה מבחינה אנרגטית. כן כן, דה-רייטר מפיץ יופי של שאקטי. סוגיות אנרגתיות ליוו אותי גם אל הראיון, במהלכו התגלה דה-רייטר כאדם נחמד, שאפילו יודע לחייך. נעבור, אם כן, אל השיחה
יש לי כמה שאלות גדולות, אבל לפניהן אני חייב לשאול: מדוע הפגישה מתנהלת בכזאת איטיות? למה אתה מדבר כל כך לאט?
[שתיקה, ואז:] מפני שאני מגיע מתוך חיבור עמוק עם האדם שאני מדבר איתו. ככל שאני מגיע מעומק רב יותר, מתרחשים דברים רבים יותר בקשר, ויש דברים רבים שקורים בין המילים. ולכן, למרות שנראה שהדברים מתנהלים לאט, קורה למעשה הרבה. גם כשאני שותק, אני למעשה בכלל לא בשקט.
אז מה בעצם אנחנו מנסים לקלוט ממך? מה היא המטרה?
[שתיקה, ואז] להבין משהו עמוק יותר בתוכנו.
מהו?
[כאן דה-רייטר מתבונן אל תוך עיני, ובמשך כמה שניות במהלכן מבטינו מתלכדים העולם מטשטש מולי, ואני גולש לתוך סחרחורת קלה. אז הוא מדבר:] מה שנותן לעצמיות הרגילה שלנו את חייה.
אז ישנה איזושהי מהות בתוכנו? נשמה? אני אמיתי?
כן. אני-ראשון.
למה אנחנו לא מודעים לו באופן טבעי, כבר עכשיו?
מפני שאין לו צורה. קל יותר להיות מודעים למה שיש לו צורה.
אז אנחנו בנויים כך שנהיה מודעים למה שיש לו צורה ולא למה שאין לו צורה?
כן, קשה לנו יותר להיות מודעים למה שיש לו פחות צורה, או אין לו צורה כלל.
אם כך עלינו לעבוד, או לעשות מאמץ מיוחד, כדי להיות מודעים להיעדר הצורה?
בתחילה, הנטייה היא להשתמש בברור כדי להבין את הלא ברור. אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להשתמש בתוצאות של משהו, בתוצר של משהו, במה שבא אחרי משהו, כדי להגיע למה שנמצא לפניו, למה שהוא הגורם שלו.
האם אתה אומר שלמעשה יש להיות מודעים להיעדר הצורה באופן ישיר, שזה עניין מיידי?
זה מיידי.
אז האם עלינו להימנע מעשיית כל מאמץ?
יש לעשות מאמץ, אבל המאמץ הוא לרכז את כל מה שיש לנו ואת כל מה שאנחנו כלפי הנקודה הזאת, שהיא הקיום שלנו. וכשאנחנו מוצאים את הנקודה הזאת, אנחנו יודעים את זה מיד.
אז יש כאן איזשהו ריכוז של התודעה? מדיטציה כלשהי?
זה יכול לעזור. הכול יכול לעזור. גם ללכת לטייל. אבל זהו אותו גורם בטיול שמספק אותך, שאליו צריך לשים לב. שוקל מאוד להתבלבל בינו לבין הרצונות שלנו והצורך לקבל. או למשל במדיטציה, יש לשים לב למה שמאפשר את המדיטציה. וברגע מסוים אתה מבין את זה.
וברגע שאתה מבין את זה – זהו? ההבנה הזאת נשארת?
הידע נשאר. החוויה משתנה כל הזמן.
אבל מתרחשת טרנספורמציה של החיים שלך?
כן.
חיובית?
כן. אבל גם ניתן להגיע מזה בקלות להבנה מוטעית. כמו במדיטציה, ברגע שאתה זוכה לחוויה חיובית אתה מייד מנסה לשחזר את החוויה הזאת. אז אתה משתמש בצורה שהתרגלת אליה כדי לייצר עוד תוצרים, עוד צורות.
ולעולם אין לתפוס את הצורה, אלא רק את המהות שבבסיסה.
כן.
אז האם אתה ממליץ על סאדהנה [תרגולת רוחנית] מסוימת או מועדפת?
כן.
אולי תוכל לחלוק אותה איתנו?
[שתיקה, ואז] כנות. כל כך עמוקה, שהיא חודרת מבעד לכל הצורות. כנות שכל שאר הדברים נכנעים לפניה.
אתה מתכוון, אם כן, לכנות לא במובן של יושר דיבור, אלא במובן של אותנטיות.
כן.
וזה מגלה בהדרגה את המהות?
כן. או יותר נכון, זה מכוון אותך אליה לאט לאט, אבל מגלה לך אותה מיד.
האם זה מה שאתה עשית?
כן. בלי להתכוון לכך.
מפני שלא היה לך מורה.
כן. לכן במובן זה לא 'עשיתי' את זה. לא תרגלתי דבר, אלא הייתי. ממילא בסופו של דבר אתה מגלה שתמיד ידעת את זה כבר. שזה היה מוכר לך.
'האני הראשון' הזה, עד כמה הוא ג'ון, או תומר? האם הוא אינדבידואל?
כאשר הוא ג'ון הוא אינדבידואל.
אבל באופן מהותי מדובר באותו 'אני' שפשוט מתגלם בצורות שונות?
כאשר מעמיקים לרמה של האני הראשון, אין הבדל. האני הראשון פשוט עולה בצורות שונות, צורות מובנות וצורות מוחשיות. וכל צורה היא שונה. אבל בכולן הוא נמצא.
ואנחנו לא מצליחים לזהות אותו לאשורו.
כן.
ואם אנחנו לא מזהים אותו, האם זה אומר שנתגלגל הלאה? האם אתה מקבל את העמדה המזרחית בנוגע לגלגולים וכו'?
בין אם עמדה זו נכונה או לא, זאת תהייה טעות מצידי לאשר או להכחיש אותה, משום שזה מיד יוביל אותך בכיוון שאין לו שום קשר לאמת של הקיום. המידע הזה יסיח את דעתך.
האם יש קשר בין הכנות הזאת ובין מוסר? בינה לבין להיות אדם טוב?
כן.
מהו?
כאשר אתה יודע, המהות של הידע הזה לא מתורגמת מיידית למוסריות שקל להבין אותה. ואנשים שמתבוננים בך, או אפילו אתה עצמך, יכולים לא להבין את המוסריות הזאת.
אז המוסריות אינה רשימה של עקרונות שעובדים על פיה, זו לא מוסריות מסוג 'עשרת הדיברות', אבל האם יש נטייה אינהרנטית להיות טוב, למנוע סבל, לעשות אנשים מאושרים.
כן, זה הכיוון, אבל בהתאם לידע אמיתי של מהו סבל ומהו אושר.
זה די מעניין שיש לאמת קשר עם הטוב, לא? לוגית, זה לא מתחייב... זה פלא, לא?
[שתיקה, ואז] אני מבין איך אפשר להתייחס אל זה בתור פלא. כן, זה פלאי, זה נפלא. האמת ידועה לכולם.
כן, אבל לא רק ידועה, אלא מכוונת אותם לטוב! והייתי גם משתמש במילה 'אהבה' כאן.
האהבה היא האמת בקיום: האמת שמתגלמת בעולם.
[שתיקה, ואז:] ההבנה של ההבדל בין מה שאני יודע לבין מה שאני מאמין, וההגבלה של עצמי להאמין רק במה שאני ממש יודע שהוא אמת, ולא במה שנראה כאמת.
אם כן, אפילו אחרי שההבנה שלך עדיין נאחזת בכל מיני אמונות, ועדיין היה תהליך שבו הרפית מהן...
תהליך שבו הבנתי מהן האמונות האוטומטיות שלי, המכניות שלי. בכל פעם שעלו הן נחשפו בפני.
כלומר, ישנו תהליך של התפתחות גם אחרי רגע ההבנה.
כן.
אז האם בכלל ישנו רגע מוגדר של הבנה?
עבורי היה רגע מוגדר.
אתה יכול לספר לנו עליו? אם זה לא אינטימי מדי...
[כאן דה-רייטר שוב מישיר אלי מבטו, והעולם מעט מתערבל ומיטשטש לי, ואני מחייך אליו בנועם, שיהיה רגוע. ואז:] שמעתי משפט מסוים בקשר לאלוהים. משהו שלא היה לי מובן בכלל. לא היה לי כל קשר לדברים כאלה אז. כשחזרתי הביתה פתחתי את עצמי לשקול את מה ששמעתי. התעמקתי בזה כפי שמעולם לא התעמקתי לפני כן. בצורה מאוד עדינה. כל זה קרה כשעמדתי בקומה השנייה של הבית, ביתם של הורי – הייתי בן 17. וזה נפתח. עומק של הכרה (consciousness) שמעולם לא הכרתי. כך זה התחיל.
ולמחרת הלכת לבית הספר?
כן.
אז לא היתה בעיה להמשיך בחיים כפי שסביבתך ציפתה ממך...
לא היתה בעיה.
אבל משהו בהכרה שלך היה שונה.
שונה לחלוטין.
האם התעוררו בך פחד או תדהמה?
לא. כי זה לא היה משהו שנעשה, אלא הוויה. כשדבר כזה קורה, אתה פשוט יודע. זו לא הרגשה, זו ידיעה, והידיעה היתה מוחשית.
חזרה לימינו. אתה מלמד כבר יותר מעשרים שנה. האם את יכול להעיד על התפתחות שניכרת בתלמידיך?
כן.
האם מישהו מהם זכה להבין "את זה"?
[דה-רייטר שוב מתבונן אל תוך עיני, והעולם נעלם. אחרי כעשר שניות הוא משיב:] חלקם. בצורה שטחית, ולכן גם דעתם הוסחה מזה ברבות הזמן. אחרים בצורה חזקה, ודעתם לא הוסחה.
האם מישהו הבין את זה כמו שאתה מבין את זה?
לא.
למה אתה חושב שזה המצב?
מפני שזה דורש לוותר על הכל. להקריב את הכל. גם בשבילי, אחרי שנה במהלכה זה היה מציאות חיה ולא יכולתי לתאר לעצמי שאי פעם יהיה אחרת, זה אבד. ואז, במשך השנתיים הבאות ניסיתי הכול, בצורה נואשת, כדי להחזיר את זה...
ו...?
ואז נכנעתי לאמת.
דה-רייטר המשיך ודיבר, אבל לצערי בשלב זה הסוללות של הטייפ שלי נכנעו לאמת. אני יכול לומר שהוא דיבר בסך הכול יפה, למרות חוסר הנכונות שלו להודות (בהמשך) שהושפע ממורה רוחני אחר, חי או מת. הוא כן החמיא לקהל הישראלי ("מאוד כן, מאוד ישיר"), וכן העריך שיחזור לבקר.
אז מה היו אותם מבטים חודרים שדה-רייטר שלח אל תוך עיני? אני כמובן יכול רק לנחש. במקרה הרע הכוונה היתה להרשים או להפחיד אותי. במקרה הטוב למסור לי משהו שלא עובר במילים, או לשנות משהו בתודעתי (תרגיל יוגי ידוע). כך או כך, זה לא הצליח, ונותר לי לתהות האם, כפי שלכאורה מעידה אשתו לשעבר כאן, מדובר לכל היותר באיזה טריק מגניב שהוא אימן בו את עצמו. טריק לא רע, אני חייב להעיד, שבטח שובה את לבם של רבים, אבל אני לא חושב שיש לו מקום בראיון עיתונאי. נו, לפחות יש לי מה לספר לנכדים. כך עובר לו יום ועוד יום, וכאילו השמש, היא עוברת אותנו נמוך, כי אנחנו, הרי כולנו אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
