נופלות וקמות: ראיון משותף עם המעצבות הגר אלמביק ואירית סימון
המעצבות הגר אלמביק ואירית סימון היו פעם סיפור הצלחה. היום, אחרי פרידה לא קלה מהמותגים שנשאו את שמן (״הגרה״, ״אירית״,( הן מתאוששות עם עסקים חדשים, כל אחת בדרכה: אלמביק מאחלת כישלון למי שלטענתה הפיל אותה, סימון מתחברת לבורא עולם. השורדות
נכון לשנת ,2009 שתיהן מאוד רחוקות מימי ההצלחה של המותג לו העניקו את שמן הפרטי. הן רצו לגדול ולכבוש את עולם האופנה הישראלי, אך מצאו את עצמן מאבדות את הבייבי שלהן - אלמביק בעל כורחה וסימון כתוצאה מהחלטה אישית. כיום הן מתאוששות בעזרת מותגים חדשים: אלמביק עם "אלמביקה" שהוקמה בשנת 2005 בשותפות חברתה מצה"ל, הד"ר לאנתרופולוגיה ג'ודי פדלון; סימון עם המותג ,Little by Irit שבשנה וחצי האחרונות מנסה לפרוש כנפיים בשוק בגדי הילדים וגם עם קצת עזרה מלמעלה, שכן היא מצויה בתהליך התקרבות לדת. הידיים הן אותן ידיים, גם החזון נותר ממוקד, אבל שברון הלב ותחושת הכישלון האישי עדיין מחלחלים מדי פעם מתחת לפני השטח, גם אם שתיהן לא יודו בכך בפה מלא.
המשותף ביניהן הוא הרצון לשרוד. לצד הכישרון, האהבה למקצוע וקריאה נכונה של שוק האופנה המקומי, לפחות בכל האמור להיצע ולביקוש, הן מיתגו את עצמן בקרב קהל ממוקד: אלמביק, ,54 פנתה לנשים שחיפשו אופנה נוחה בטווח מידות נדיב; סימון, ,36 לצעירות הנוהות אחר טרנדים. הצרות החלו עם כניסת השותפים לעסק. אל סימון חברו אנשי העסקים צביקה אסור ואודי זילכה, אך חילוקי דעות ביניהם הובילו את החברה למכירה בשנת ,2007 במחיר מציאה של חמישה מיליון שקלים, שהתחלקו בין כל השותפים.
למרות השמועות על כך שסימון נושלה מהעסק שהקימה בשתי ידיה, היא מכחישה וטוענת שההחלטה הייתה שלה. "יום אחד התעוררתי בבוקר והרגשתי שדי, נגמר לי הקטע," היא מסבירה בקלילות האופיינית לה כיצד ויתרה על שמה. "המפלצת
המקרה של אלמביק יכול להילמד בשיעורי מינהל עסקים, או לחלופין לשמש תסריט מנצח לאופרת סבון. בדצמבר ,2002 עם 11 חנויות וחובות כבדים, חיפשה אלמביק משקיע שאף ינהל את העסק מבחינה פיננסית. הפסיכולוגית שטיפלה בה הכירה בינה לאיש העסקים אביב סלהוב, שלדבריה, נישל אותה מהעסק. במקביל, היא הואשמה בניהול חשבוניות כוזב, עליו סיימה לרצות לאחרונה שלושה חודשי עבודות שירות בבית החולים איכילוב. "זה היה כמו לעבור אונס או שוד לאור יום בבית," היא משחזרת כיום את המקרה.
את חושבת שזה היה צריך לקרות כדי שתגיעי לנקודה שבה את היום?
הגר: "להגיד לך שאני מאמינה שזה חלק מ'מּכתּוב?' לא. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את הסבל שעברתי. זה בהחלט הכניס פרופורציות לחיים, גם לגבי צניעות והסתפקות במועט, אבל הכאב עדיין גדול. אני לא ממליצה לאף אחד לעבור דרך כזו כדי להצליח."
אירית: "אמרו לי אז שאת יושבת במקום אחר, וסלהוב במקום אחר. את תצחקי, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'איזה לא נורמלית הבחורה הזאת, איך זה יכול להיות שהכסף במקום אחד והאמנות במקום אחר,'
איפה היית?
הגר: "זו השאלה שמטרידה אותי עד היום. הרגשתי שאני מסודרת מחשבתית עד גבול מסוים, אבל זה נעשה בעוקץ ובמרמה. כל הרווחים והרכוש הלכו אליו, וכל החובות וההפסדים אליי." אירית: "איזו טראומה." הגר: "זה מטורף. אני יכולה לומר לך שהיום אני יותר מאמינה בנשים. נשים שמו אותי על המפה ובזכותן אני כאן. אני חושבת שנשים לא היו מסוגלות לעשות לי את מה שגבר עשה לי."
תגובתו של אביב סלהוב לטענותיה של אלמביק: “הגנב היחיד בסיפור זו אלמביק עצמה. הפסדתי מיליוני שקלים על השקרים, ההונאות והכזבים שלה. היא לא עמדה באף הסכם שלה. לא איתי, ולא עם אף שותף או ספק אחר. אני עדיין משלם מחיר על הנגיעה בערימת הזבל שהיא מכרה לי. וביום מן הימים, והוא לא ירחק, אני מקווה להיפרע מהחוב הזה. עד אז - אני מקווה שהיא תצליח.”
אירית: "אני, בניגוד אלייך, חיפשתי שמישהו יקנה אותי, שיוציא אותי מזה."
הגר: "אני מבינה, אבל בסופו של דבר נותרת ללא 'אירית.' את אירית ונשארת בלי 'אירית."'
אירית: "נחמד, לא."? הגר: "לא יודעת, את זה אני שואלת אותך. יוצא לך לעבור ליד החנויות של 'אירית."?'
אירית: "לא. אבל כשאני יושבת בכל מיני מקומות, ניגשות אליי נשים ואומרות לי כל מיני דברים על 'אירית' ולא תמיד דברים טובים. זה מאוד מפריע לי. אני לא מגיבה. אני גם לא יודעת מה קורה שם. מצד שני, אני בחורה של מספרים וכסף. בשורה התחתונה אני יודעת שהרשת ממשיכה לתפקד יפה. אם הבחורה מבית הקפה אהבה או לא - זה עניינה. אני מרגישה שהרבה לקוחות שלי לשעבר רוצות קצת לרצות אותי, לתת לי להרגיש שאם אני לא שם, אז כאילו לא טוב."
הגר: "בשבילי, לראות את 'הגרה' לא גורם לי הנאה. אני מאחלת להם בלב וגם בפה מלא שייפלו. היה לי יותר טוב אם הדבר הזה לא היה קיים. אני עד היום מרגישה שלקחו לי את התינוק ורצחו לי אותו."
אלמביק הניחה את מושכות ניהול העסק בידיה של שותפתה, פדלון, ומקדישה את זמנה בעיקר לעיצוב; סימון ובעלה עדיין מנהלים את העסק. "כיום, 90 אחוז מהזמן אני משקיעה בעיצוב," מסבירה אלמביק. "אני מעדיפה להתעכב על כל דגם וליצור אותו מאהבה." סימון, לעומתה, מעדיפה לחשוב מסחרי: "אף פעם לא הגדרתי את עצמי כמעצבת אופנה, אלא כיצרנית בגדים עם טעם טוב."
הגר: "טעם מסחרי."
אירית: "טוב ומסחרי. אני מאוד אוהבת כסף, וגם להתעסק בכסף. פעם מישהו חכם מאוד אמר לי: 'בישראל עוד לא אוכלים - כבר מקיאים.' וזה נכון כאן לגבי הכול. לכן אני צריכה כל הזמן להמציא את האופנה. יש אנשים שאומרים: 'מעתיקים, מעתיקים' - אבל צריך גם לדעת ממי להעתיק. בשנה האחרונה, כשאני מעצבת לילדים, אני מרגישה שלמדתי מה שלא למדתי בעשר השנים שקדמו לה."
הגר: "למשל?"
אירית: "ילדים לא מושפעים מהמעצבת. אם ילדה תיכנס לחנות ותראה אותי, היא לא תגיד: 'איזה כיף. הנה אירית פה,' כמו שהיה קורה לי עם הנשים. זה לא מזיז לה. היא טהורה ובוחרת את הבגדים לפי טעמה. אני רואה את זה בכל ביקור שלי בחנות, ככה אני למדה מה הן אוהבות. אני לא איזה מעצבת שיושבת על האולימפוס, אלא אוהבת את הרחוב. אני חתולת רחוב. לפי הניתוח שלי, יש כמה סוגי מעצבים: אלה שקנאים לבגדים שלהם ומוכרים שמלה בחמש אלף, ויש את 'זארה,' שלצורך העניין מוכרת חולצה ב-39 שקל.
"אני סוחרת בנשמה, אבל ממעמדי היום אני יודעת שב-29 שקל אי אפשר לעשות דברים איכותיים. אפילו בסין, יש מפעל של עשר שקל ויש של 100 שקל. איך אומרים? תני לי טארגט, כמה שאת רוצה לשלם על הבגד - ככה נשקיע בבגד. גם 'דולצ'ה וגבאנה' מייצרים בסין."
הגר: "זה הכול פונקציה של היצע וביקוש."
אירית: "בדיוק. ומה יש לנו פה? שישה מיליון על מיליון קניונים, לא כולל בוטיקים. כשאני הולכת לאירופה ורואה מיליונים של אנשים ברחוב, אלה לא רק אנשים מאירופה, אלא גם אנשים מבחוץ. תראי את מנהטן, עוברים שם ביום 22 מיליון איש, אז מה אנחנו עושות פה בכלל."?
הגר: "אני מאמינה שמי שמצליח בארץ, יכול להצליח בחו"ל בגדול. הצגתי ב'פרט אטפורטה' בפריז וזו הייתה הצלחה היסטרית, עם הזמנות של 150 אלף דולר. אבל לא סיפקנו דבר, כי בדיוק קרה מה שקרה בעסק. הצלחה בישראל היא אינטרנציונאלית, למרות שקשה מאוד לשרוד פה. לפרוץ זאת לא הבעיה, אבל להיות פה עסק מצליח בן עשר זה סיפור אחר. ישראל זה לא מקום שזוכר חסד, אפילו לא לדקה."
אירית: "אם הייתי רוצה להצליח בניו יורק - הייתי מצליחה. אבל חלמתי רק על הארץ. אני מאמינה שהכול קורה לטובה ושיש מישהו ששומר עליי מלמעלה. וזה דפנטלי הקב"ה. אני עדיין לא מאמינה שאני, אירית סימון מעכו, מהמקום הקטן הזה, הגעתי לפה. כשאתה בן 17 ומגיע מעכו - ובעכו יש כל מיני עכו, כמו שבתל אביב יש כל מיני תל אביב, את יודעת, בכל עיר יש כל מיני עיר - אז מאיפה שאני באתי, חלמתי הכי רחוק."
הגר: "מצליחנים באים מכל הקשת: מאשפתות וממגדלי יוקרה, משכילים וגם איגנורנטים. מה שמאחד בין כולם זה הּפאשן."
אירית: "מה."?
הגר: "התשוקה, הוויבראציות, הרטט."
אירית: "אני חושבת שהכי נססרי זה לחלום".
הגר: "נס ישראלי."?
אירית: "לא, נססרי. כאילו חייב. חייב לחלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
