רוח'נית בקרוקס: איך התמכרתי לבודהיזם
לבשתי לבן, התחלתי לעשן, הפסקתי לאכול, חזרתי אחורה בזמן, קניתי המון כריות ואפילו הדבקתי סטיקר של "free Tibet” בחדר שינה. ג'ודי ליטני פגשה את הבודהא ונכנסה למאניה
ג'ודי ליטני צילום: עודד אילן
כשפגשתי את הבודהא נכנסתי לאופוריה. זה היה יותר דומה למאניה. אני זוכרת, הסתובבתי עם חיוך גדול על הפנים. לבשתי לבן. גיליתי את "כוחו של הרגע", סיפרתי לכולם בהתלהבות על המפגש שלי עם הבודהא. הכרחתי אנשים להקשיב. את כל מי שרצה ובעיקר את כל מי שלא רצה. גייסתי את כולם לטובת העניין. את הבנים שלי, את המשפחה, את החברים. בלי שום חמלה. התחלתי לעשן. הפסקתי לאכול. לא יכולתי לישון. אני מאוהבת.
שמעתי המון מוזיקה. הייתי שרה בסלון, עם עיניים עצומות, את ill stand by you. זה שיר על נתינה. בכל פעם הייתי מדמיינת מישהו אחר שנמצא במצוקה ואני שם בשבילו. בכלל, כל הבודהיזם הזה עלה לי הרבה כסף. עשיתי לי פינת מדיטציה שיכולה להצטלם למגזין "עיצוב". קניתי המון כריות, נרות מכל הגדלים והצבעים ושטיח קילים קטן בכסף גדול. התחלתי להימשך לשושנים, לפורצלנים, לקטיפות ותחרות. הבית שלי, שהיה מינימליסטי, הפך לבית תה בסגנון שנות השמונים. חזרתי אחורה בזמן. הזמנתי חברה לצייר לי שושנים במטבח, בשירותים ועל האסלה והכיסאות בסלון. הדבקתי סטיקר בחדר השינה "free Tibet”. חדר השינה שלי נראה כמו בורדל. קניתי שושנים חשמליות ואהילים בצבע בורדו, יצאתי לברים עם טרנינג וקרוקס כי אני נורא רוחנית. וספרים. "התמרת התודעה", "לגעת בשלווה", "עקרונות הבודהיזם הטיבטי", ואיך אפשר בלי "מה שלימד הבודהא". היו גם הרבה ספרים של נזירים שהסירו את גלימתם ועכשיו הם מטפלים. הם עוזרים לי לחיות את חיי.
חודש ימים ניסיתי לחיות את הרגע. עשיתי אמבטיה ופתאום הטוש קיבל חיים. והקצף קיבל צורות של שפנים. ואחר כך תליתי כביסה, בתשומת לב. עליתי לגג והתייחסתי לכל אטב ואטב, צעדתי בים ופתאום ראיתי גלים מתנפצים. אני מתחברת לטבע. מה עוד מחכה לי?
הרגע שלי יכול להתבלבל
וכתבתי שיר שקראתי לו "חומר טוב". הריהו לפניכם:
הרגע שלי הוא כל הרגע
הרגע שלי הוא קול הרגע
הרגע שלי הוא מרגע לרגע
הרגע שלי יכול להיות געגוע
הרגע שלי יכול להתבלבל
הרגע שלי יכול להסתגל
הרגע שלי יכול להצטער
הוא משתנה מרגע לרגע
מרגע לרגע אנחנו לא נעשים צעירים
יופי לנו!
השתתפתי בשתי קבוצות מדיטציה. אחת בשש בבוקר, זן בודהיזם ברמת אביב. הייתי מתעוררת בארבע בבוקר וצועדת ברגל דרך הירקון. פוגשת את הבן שלי בבראסרי. הוא הלום מאלכוהול ואני הלומת רוחניות בודהיסטית. הקבוצה השנייה היתה בתל אביב, בודהיזם טיבטי. אני מודה, הייתי מכורה. נכנסתי לבודהיזם מאוד נאיבית. חשבתי שכל גבר רוחני אמור להיות מדהים.
ובכלל, מדהים זאת מילה שהשתתפה כל רגע בחיי. כל דבר היה מדהים. המדיטציות היו מלוות בצבעים ודמויות. במדיטציה אחת ראיתי את עצמי בת 6, מקפצת על חבל.
באיזשהו שלב הבנתי שלא כל בודהיסט מתנדב ב"הוספיס". ויש הרבה אגו בעולם הרוחני. ובעצם, כל אחד קם ונלחם בשדים שלו. בדרך שלו. בהתחלה זאת הייתה התאהבות, עכשיו זה הקשר. יש לי מורה אחד. מדי בוקר אני מתרגלת מדיטציית ויפאסנה. בדרך כלל כל רגש לא נחמד שמציף אותי ישר מעלה בי התנגדות. הרעיון, אם אני מבינה נכון, הוא לא להתנגד, לקבל. כי ההתנגדות מביאה לסבל. כן, שמעתי שהמיינד שלי בבסיסו הוא מבסוט. מדהים ושליו. המשימה שלי היא למצוא אותו, ותודעתי מקווה שכבר בגלגול הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
