תופעה: מסתפקים בילד אחד, ודי!
הסביבה עושה את המוות לכתבתנו, שהחליטה לעשות רק ילד אחד, והיא יצאה לחפש משפחות בנות 3 נפשות לכל היותר. "מה יש לנו להציע לילדים במדינה הזו"? שואלת יעל הרון, אמא ל-1, והסוציולוגית אורנה דונת מסבירה: "בישראל, כמה ילדים תלדי זה עניין ציבורי, אפילו לאומי"
בירור קצר הבהיר לי שאני לא היחידה ששומעת תגובות כאלה על הבחירה לגדל בשמחה ילד אחד, ויש אנשים עם הסברים הרבה יותר משכנעים משלי למה ילד אחד ודי. יעל הרון, שמאית מקרקעין, ודב עמרמי, בני ,40 מגדלים יחד את עידו בן השבע בפתח תקווה.
"מה יש לנו להציע לילדים במדינה הזו ובעולם הזה,"? שואלת יעל ותלתליה הג'ינג'יים נרעשים. "בעולם היום חיים יותר אנשים ממה שחיו בכל ההיסטוריה ביחד. העולם מתפוצץ מעודף אוכלוסייה, ובישראל במיוחד צפוף נורא - אז להביא לעולם הנוראי הזה יותר מילד אחד? אחד זה גם הרבה."
בשבוע שבו אישרו לנפגעי רעידת האדמה בסין, ששכלו את בנם היחיד, להביא עוד ילד לעולם, אומר דב: "בכל העולם מתאמצים להפחית את הילודה, בהודו, בסין, רק בישראל ממשיכים לעודד ילודה כאילו המשאבים לגדל אותם הם אינסופיים. אני הייתי מוכן לוותר על כל העניין של ילדים, כי אני בכלל לא בטוח שאני בנוי להיות אבא, אבל הבנתי שיעל רוצה, ואם אני לא זורם איתה, אני עלול לאבד אותה, אז עשינו את עידו."
מאז שעידו נולד בני הזוג לא התעסקו בשאלה אם להביא ילד נוסף לעולם. "היו לנו הרבה דברים אחרים להתעסק בהם, ואת כל השאלות והטיעונים למה אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, לעשות לעידו אח, אני מכירה בעל פה. לי יש אחים, ואני לא חושבת שחייבים."
"הכי מרגיזים אותי אנשים שאומרים שאלוהים כבר ידאג לפרנס את התינוקות שיבואו," אומר דב, "התינוקות האלה אחר כך גדלים וצריך לדאוג לחינוך שלהם ולעתיד שלהם. בעיניי, הורים צריכים לחשוב היטב מה בדיוק הם יכולים לתת לילדים שלהם."
ומה עם עידו בן השבע - האם הוא הביע עניין באח?
"עידו רצה מאוד אח גדול, כי לילדים שהיו איתו בגן או בכיתה היה אח גדול. כאשר הבין שאח גדול לא יהיה לו, הוא ירד מזה. אח קטן לא נראה לו מושך במיוחד." גם הוריה של יעל, שגדלה עם שלושה אחים ואחיות, לא מציקים לה בעניין, "כי במשפחות פולניות כמו שלי לא מדברים על הדברים האלה, וגם כי אמא שלי יודעת שברגע שהיא תשאל על נכד נוסף, היא מיד תישאל באיזה ימים היא באה לטפל בו."
אצל דב אין כל כך משפחה שתציק. הוא בן יחיד בעצמו, לאמא שהיא בת יחידה. "אנחנו תמיד צוחקים שאירועים משפחתיים אצלנו אפשר לעשות בפיאט אונו." ואז הוא מפתיע: "אבל האמת היא שמשפחה קטנה זה יכול להיות די עצוב, לכן עשיתי עסקה עם יעל כשהסכמתי לעשות ילד, אמרתי לה או שניים או כלום." "אני לא זוכרת עסקה כזו," מתקוממת יעל, "לי ממש לא בא עוד תינוק. אין לי שום צורך, ואם דב באמת רוצה עוד ילד, אפשר לאמץ ולפחות לעשות משהו כדי לשפר קצת את העולם המגעיל הזה".
עניין האימוץ לא נראה לדב, ולכן כרגע הם נשארים עם ילד אחד. "גם ככה אנחנו שמים את הילד בשמונה בבוקר בבית הספר ומגיעים הביתה בשמונה בערב, תכלס הוא גדל אצל הסבתא, לא נראה לי שאנחנו בנויים לגדל עוד ילדים," הוא מסכם.
גם לדינה לנסקי, עורכת סרטים בת 37 מתל אביב, לא נראה שהיא יכולה לגדל יותר מאשר את נעמי בת התשע וחצי. דינה עלתה לישראל מלטביה ב-1990 כשהייתה בת .19 "אני חושבת שהייתי כל כך עסוקה רוב שנות ה-20 שלי בלהשתלב בארץ ולשרוד פה, שלא ממש הקדשתי מחשבה על ילדים ומשפחה. נעמי הייתה טעות. לא תכננתי להיכנס להיריון, אבל גם לא רציתי להפיל. כשהיא הייתה בת שנתיים-שלוש, הגיל שבו חושבים על עוד ילד, אני כבר לא הייתי בזוגיות והיה לי קשה לפרנס ולגדל ילדה אחת, אז עוד ילד נראה לי ממש לא מתאים. גם המחשבה על ההיריון לא קסמה לי בלשון המעטה."
לדינה יש מעגל חברים לא קטן עם ילד אחד. "יש הרבה זוגות בקהילה הרוסית שיש להם ילד אחד. זה לא עניין כזה גדול. הרבה מהחברות שלי
אני מציינת בפני דינה שבין הישראליות דווקא יש כאלה שלמרות שהתחילו ללדת בגיל מאוחר לא ויתרו על לפחות שני ילדים. "נכון, הישראליות מאוד לחוצות שיהיו להן ילדים בכל מחיר, וכמובן יותר מאחד. אני בהחלט זוכה למבטים שאומרים לי שאני קצת לא בסדר שאני לא עושה עוד ילד, למרות שאני חד הורית. האמת שאני לא ממש מבינה את זה."
הסברים אפשריים ללחץ הישראלי ללדת יותר מילד אחד מספקת הדוקטורנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה אורנה דונת מאוניברסיטת תל אביב, שעשתה את עבודת המאסטר שלה על נשים שבחרו לא ללדת בכלל.
"ההנחה היא שמספר הילדים שמביאים לעולם, אם בכלל, הוא בחירה אינטימית של האישה או בני הזוג, אבל בישראל מופר הגבול הזה של האוטונומיה האישית. בישראל, כמה ילדים תלדי זה עניין ציבורי, שלא לומר לאומי," אומרת דונת ומצטטת במחקרה את דוד בן גוריון שאמר: "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל, ואישה יהודית שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים, מועלת בשליחות היהודית."
זו עדיין ההתייחסות הישראלית אל הבאת ילדים לעולם, טוענת דונת. "יש כאן חיבור של ההיסטוריה של השואה, מציאות של מלחמות ופיגועים, יחד עם התפיסה שילדים הם האושר בה"א הידיעה ושאנשים אמורים למצוא את אושרם בהורות. נשים וגברים חשים שהם חייבים להביא כמה ילדים לעולם, והמספר האידיאלי הוא שלושה."
למה שלושה?
"כי צריך רזרבות, כמובן."
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחזקים את הניתוח של דונת. בעוד באירופה ובארצות הברית מספר הילדים במשפחה צונח: באנגליה שיעור הילודה עומד על ,1.78 בצרפת ,1.89 - ביוון ובספרד נשים יולדות 1.3 ילדים ובמזרח אירופה אף פחות מזה .1.2 -
בישראל, לשם השוואה, מספר הילדים שנשים יולדות במהלך חייהן הוא ,2.9 וגם אם בודקים רק את האוכלוסייה היהודית, השיעור עדיין עומד על ;2.8 או כפי שמנסחת זאת דונת: "שלושה ילדים הוא המספר שמניח את הדעת הציבורית." פחות מזה, את פשוט "מועלת בתפקידך," כפי שאמר בן גוריון.
רווית דהאן, בת ,41 מורה לאנגלית בטבעון, רצתה בשלב מסוים בחייה להיות אמא להרבה ילדים. למרות שחייתה בזוגיות עם אישה והייתה צריכה למצוא גבר שיסכים להיות אב לילדיה במסגרת לא קונבנציונלית, האמהות קסמה לה מאוד.
"אני זוכרת שיומיים אחרי שילדתי את סם רציתי מיד עוד ילד, אבל האבא של סם לא הסכים. שנתיים בלבלתי לו את המוח ולא עזר לי, ואז, לאט לאט הייתה לי התפכחות בעניין ההורות, והיום אני מאוד שמחה שיש לי רק ילד אחד."
בנה היחיד של רווית הוא היום בן תשע וחצי והיא שמחה בחלקה, "אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם עוד ילד. הורות זו עבודה קשה במיוחד אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך. אני חושבת שזה שיש לי ילד אחד עושה אותי אמא טובה יותר, קשובה יותר. לפעמים כשקשה לי להכיל ולהיות סבלנית, אני חושבת לעצמי שאם היו לי עוד ילדים בטח הייתי מתחרפנת".
נא להמתין לטעינת התגובות
