בבת עיני: הדוגמן עמירם עיני מאחורי הקלעים
בשעה שהעולם מריע לטופ מודלס של שנות ה-90 על הקאמבק שעשו ב"גילן המופלג", עמירם עיני ממשיך לדפוק פוזות למצלמה ברציפות כבר 15 שנה. הוא חי בשביל הילדה, נושם בשביל ההרכב המוזיקלי, ומצייר בשביל הנפש
וזה כשהוא לא מתאמן באמנויות לחימה אוריינטליות (הוא מחזיק בכמה גביעים מתחרויות ), מצייר , לומד משחק או בורח מנושים-כפי שברח לפני שנתיים, עם חברתו ההרה, כשלשניהם לא היה כסף לשכר דירה. "זה שברחנו היה רק חלק מהתמונה", הוא אומר, "זה גם היה מצב פסיכולוגי. מצאנו את עצמנו בלי שום דבר. חומרי ונפשי. בדיוק למדתי משחק, והלכתי יותר מדי רחוק ועמוק עם הדברים שיצאו ממני. לא יכולתי יותר ופשוט ברחתי מהכול".
לאור פתיחה שכזאת, לא מפליא שהתהייה הראשונה שעולה היא האם עיני, בן 36 השנה, לא קצת מבוגר מדי בשביל חיים שכאלה. נדמה שלחפש את עצמך, להתעקש על קריירה מוזיקלית שלא מספקת פרנסה, ללמוד משחק ולברוח מנושים-מתאים לגיל 24, אם בכלל.
ואולי זה בגלל שכבר היה שלב מסודר בחיי, כשגרתי בפריז עם בת זוג קבועה והילד שלה, עם עבודה פחות או יותר קבועה בדוגמנות וכאלה. אז אני עושה עכשיו הפוך. ואולי אני סתם פסיכי, לך תדע", הוא צוחק. "זה גם לא משהו חדש אצלי. מדי כמה זמן אני מוצא את עצמי במין שבירת כלים כזאת.
היה שלב שעזבתי הכול, את הדוגמנות, את פריז, את החברה שלי, ונסעתי לניו יורק בלי גרוש על התחת. גרתי בקומונה של היפים וניגנתי בגיטרה ברחוב בשביל כסף. אחר כך חזרתי והתחלתי הכול מחדש".
בשלב הזה של הריאיון, המלצרית בבית הקפה חגה סביבנו בפעם החמישית וכמעט נתקלת במשקוף-היא פשוט לא מסוגלת להוריד מעיני את העיניים. בשנות ה-90 הוא היה מהדוגמנים הישראלים המצליחים ביותר בעולם, עם קמפיינים נחשבים ל"ורסאצ'ה", " ארמאני" ודומיהם.
בארץ הוא כיכב בפרסומות שנחרטו בזיכרון, כמו "פסק זמן" ו"מי עדן". למרות שבן 19 הוא כבר לא יהיה, הוא עדיין מהמם ביופיו. מה שמעלה את השאלה
"זה שונה אצל נשים ואצל גברים", הוא מאבחן. "דוגמניות נשים, אם הן מגיעות באמת לטופ, הן עובדות רק בזה ומרוויחות מספיק בשביל לא לעבוד אחרי הפרישה, כל החיים. דוגמן גבר, מצליח ככל שיהיה, בחיים לא יהיה כריסטי טרלינגטון או קלאודיה שיפר. לא בפרסום ולא בכסף. ככה ככה שאתה שאתה צריך תמיד להמשיך לעבוד ולעשות דברים.
לאחרונה דווקא מסתמנת דרישה לדוגמנים ותיקים.
"בהחלט. יש ביקוש גדול והיצע יחסית קטן לדוגמנים בגילאי 30 -40. זה נעשה יותר קל ככל שמתקדמים בגיל כי יש פחות תחרות. מבחינתי, הדוגמנות תמיד הייתה פרנסה שלא עושים ממנה יותר מדי עניין, לא מרכז החיים, ככה שאין לי בעיה לראות את עצמי ממשיך לדגמן גם בגיל 50 או 60".
איכשהו נדמה שהעיסוק האובססיבי במראה, התלות בכל מיני צלמים, מעצבים, עורכים וסטייליסטים-כל שוק הבשר הזה לא ממש משדר חוסן גברי. עיני מסכים עם ההשערה: "זה נכון, בעיקר העובדה שאתה תלוי כל הזמן באנשים אחרים.
ראיתי המון מקרים של ניצול כוח לרעה כלפי דוגמנים צעירים, בכל מיני צורות. לי, למרבה המזל, זה לא קרה, כי ההצלחה שלי הייתה מאוד מהירה ומאוד זמנית. היה שלב שבו הייתי ממש לא מוכר, כל כך לא מוכר שאפילו לא הגעתי לאודישנים שבהם יכלו להטריד אותי. אחר כך היה שלב שבו, במהירות גדולה, הפכתי לכוכב גדול שכבר אי אפשר להתעסק איתו כי הוא חזק מדי.
ואז, בבת אחת, שוב נעשיתי אלמוני. השאלה הבסיסית לגבי עניין הגבריות היא אם אתה לוקח את הדוגמנות בפרופורציות הנכונות. אני לא מתעסק ביומיום באיך אני נראה או במה אני לובש. אני מתעסק בזה רק על הבמה".
על הבמה?
"כן, כי אני רואה בזה המשך של העשייה המוזיקלית והמשך של האמירה. כמו שאצל דייוויד בואי הבגדים והדמויות השתנו לאורך השנים, בהתאם לשינוי באמירה של המוזיקה שלו. בגדי הגלאם של 'זיגי סטארדאסט', למשל , לעומת החליפות של תקופת 'דיימונד דוגס'. אז כשאני מופיע, מאוד חשוב לי מה אני לובש, ואני מניח שבצורה לא מודעת אני משתמש בדברים שלמדתי בעולם הדוגמנות. בכל זאת, אתה לא יכול להיות דוגמן 15 שנה ולצאת מזה בלי ידע בסיסי באיך להתלבש ובאיך בגדים נתפסים על ידי הקהל".
את הכתבה המלאה אפשר לקרוא במוסף סגנון של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
