המלך: ראיון עם המעצב חוסיין שלאיין
רטרוספקטיבה חדשה במוזיאון לעיצוב בלונדון מסכמת 15 שנות יצירה של המגה מעצב חוסיין שאלאיין. ראיון ראשון לעיתון ישראלי מאפשר הצצה לחייו ולעבודתו פורצת הדרך
במסיבת העיתונאים שהתקיימה בבוקר פתיחת התערוכה, הציג אותו מנהל המוזיאון, דיאן סודג'יק, כיוצר הנע במרחב הזמן בין עבר לעתיד, ומחבר בין היסטוריה, אתניות וקדמה טכנולוגית. "אופנה היא לא רק דוגמניות וזוהר, אלא גם מסע אל זיכרונות, הבגדים שאמא שלנו לבשה", התפייט סו דג'יק. "זה המקום ממנו באנו. זה חוסיין שאלאיין".
מסעו של שאלאיין מתחיל בשנת 1970 בצידה הטורקי של ניקוסיה בקפריסין, ומסתיים בחלל הסטודיו הלבן שלו במזרח לונדון; מסלול שמדלג בין אסיה לאירופה בטבעיות, ותורגם לעבודת הווידיאו to Passage Place- יצירה מרהיבה בת תריסר דקות משנת 2003, שהוצגה על חמישה מסכי וידיאו באחד החדרים הפנימיים של המוזיאון: מתוך מגרש חניה ריק ממכוניות ואנשים, יוצאת אישה ברכב חלל עתידני ושקוף למחצה אל מסלול שמוביל מלונדון אל הבוספורוס באיסטנבול.
קרוב ל-20 חדרים במוזיאון מציגים את יצירותיו האייקוניות של שאלאיין, תחת השם From Fashion and Back ( נעילה: 17 במאי, אוצרת: דונה לאבדיי)- רמז ליחסיו האמביוולנטיים עם תעשיית האופנה. אבל זו אינה תערוכת תלבושות פר אקסלנס, אלא תערוכה המשלבת בין אובייקטים, בגדים, סרטי וידיאו שביים ושימוש מושכל בחלל.
"מוזיאון לעיצוב הוא פלטפורמה מצוינת עבורי להציג את כל האלמנטים של העיצוב שלי במקום אחד", מבקש שאלאיין למקם את עצמו כאמן רב תחומי, בריאיון ראשון ובלעדי לעיתון ישראלי. "להראות איך סרט משפיע על קולקציה, או מיצב אמנותי. אני רואה אופנה כחלק מאמנות ולא כתחום נפרד. אנשים רבים חושבים שאופנה היא ענף זוהר, נוצץ ומרוחק. זה כך באופן מסוים, אבל לא רק. העולם השתנה וכיום נעשים חיבורים בין דיסציפלינות. אנחנו אולי לא מודעים לחיבורים האלו, אבל הם קורים".
"בגדיו של שאלאיין הם מינימליים מבחינת מראה, אך מקסימליים מבחינת מחשבה", כתב עליו תיאורטיקן האופנה ברדלי קווין, במאמרו "הערה: חוסיין שאלאיין, אופנה וטכנולוגיה", שהתפרסם בנובמבר 2002 בכתב העת Theory Fashion.
"העניין העז שלו באדריכלות, באווירודינמיקה, בצורת הגוף ובזהות מוביל לעיצובים המבוססים על רעיונות, כאלה שמבטאים את הפרשנות האישית שלו לדינמיקה המרחבית. האסטרטגיה שלו היא למזג בין הביגוד לבין סביבותיו, לא רק על ידי מתן מראה ארכיטקטוני לתלבושות, אלא גם בבניית הבנה כו ?ללת של סביבות שונות והגורמים השונים היוצרים אותן".
בחדר פנימי אחר במוזיאון מוצגת "מאחורי המילים" - הקולקציה הנודעת של שאלאיין מסתיו?חורף 2000-2001, שהוצגה במקור על במת תיאטרון "סדלרס וולס" בלונדון. במרכז החדר ניצב סלון, הכולל ארבע כורסאות עטופות בד אפור ובטבורן שולחן עגול. ארבע דוגמניות
ואז מגיח זוג פועלי במה לבוש בסרבלים לבנים והופך את הרהיטים העירומים מכיסויים למזוודות, שנישאות בידיהן של ארבע הדוגמניות. באבחת יד נעלם החדר והופך לביש. המיצג עוסק בניידות ובסוגיות של פליטות, ומספר את סיפורה האישי של משפחת שאלאיין, שעקרה מקפריסין הטורקית אל בריטניה ואיסטנבול.
"חלק מהרעיון היה הסוואה, כך שניתן יהיה להשאיר חפצים בעלי ערך במקום מתבקש ועדיין למוצאם בעת החזרה הביתה", מסביר שאלאיין. "הקונספט היה שהחפצים יהיו מוסווים בתור כיסויים לכיסאות, שאף אחד לא היה טורח לקחת. דברים כאלו קרו למשפחתי בקפריסין, שמעתי סיפורים על כך. איכשהו, אנשים היו מתגנבים בחזרה לבתיהם כדי לקחת דברים שהיו שייכים להם, למרות שזה נאסר עליהם. כך שהראיתי גם כיצד ניתן לרוקן מרחב אט אט, כמעט בחשאי".
התערוכה חושפת יצירה מגובשת, המשגרת מסר שמשלב בין טכנולוגיה חדשנית לבין ביקורת חברתית ופוליטית בנושאי מגדר, מצב הפליטים בעולם וגם המשבר הכלכלי - שמיוחס לקולקציית קיץ 2009 הנקראת Inerita.
הקולקציה פותחת את התערוכה, עם שלוש שמלות מפוסלות שנראות כמו רגע של נסיעה מהירה שהוקפא. "אין נרטיב מקשר בין הקולקציות", קובע שאלאיין. "לכל קולקציה סיפור אחר, אבל הוא נועד עבורי, כדי להוציא את הקולקציה החוצה. אתה, כלקוח, לא חייב לדעת אותו כדי ללבוש את הבגדים".
זה 15 שנה שאלאיין הוא אחד ממעצבי האופנה החשובים בעולם. "מעצב של מעצבים" אם תרצו, תואר שהיה מוכן להחזיר למי שהעניק לו אותו. "תמיד מיקמו אותי כמעצב קונספטואלי", הוא מסביר. "אבל אנשים שוכחים שאני גם מעצב בגדים לבישים. תמיד שואלים 'אפשר ללבוש את זה? 'כי העיתונות חשפה רק את הקולקציות הבלתי לבישות שלי".
שאלאיין נולד וגדל בקפריסין הטורקית, לאחר שהאימפריה לשעבר סיפחה אליה את צפון קפריסין. טורקית היא גם שפת אמו. בגיל 13 התגרשו הוריו והוא היגר עם אביו אל בריטניה, אותה הוא גם מגדיר כביתו. "כמו הרבה מהגרים אחרים, אני מגדיר את עצמי כבריטי, אך לא כאנגלי", הוא מדייק.
שאלאיין התחנך בפנימיית בנים בריטית נוקשה. הוא תכנן ללמוד ארכיטקטורה, אך בסופו של דבר נרשם ללימודי אופנה ב"סנטרל סנט מרטין" בלונדון. בריאיון שהעניק בעבר למגזין Surface, סיפר כי "בגדים זו דרך ישירה לעבוד עם הגוף, קרובה יותר מארכיטקטורה". קולקציית הגמר שלו Tangent Flows The, משנת 1993, הורכבה מסדרת בגדים שנקברו באדמה, והוצאו ממנה רגע לפני התצוגה.
בניגוד לבני מחזורו, מעצבי האופנה סטלה מקרטני ואלכסנדר מקווין, שאלאיין לא הצליח להתברג בבית אופנה בולט, או לזכות בחוזה שמן. "אני חושב שלימודי אופנה, בעיקר באנגליה, נותנים חשיבות רבה מדי לבניית מותג", הוא אומר. "לא כולם טובים ביצירת מותג וזה בכלל לא קשור לרמת הכישרון, אלא לתקשורת עם אנשים ולשאלה כמה אתה מוכן להקריב מהחיים.
לא כל מי שיוצא מ'סנט מרטין' צריך להיות מותג בעצמו, זה לא פחות פנטסטי לעבוד במותג של מישהו אחר ולתרום לו. והכי חשוב-ללמוד מתוך ניסיון. יש יותר מדי מעצבים צעירים שפותחים חנויות ומותגים ישר בסיום לימודיהם, ונכשלים שנתיים לאחר מכן. אם אתה חושב שיש לך מקום בשוק-תעשה את זה בגלל הסיבות הנכונות ולא בגלל התהילה שמתלווה לזה.
יש כל כך הרבה אנשים שעושים את זה בגלל הסיבות הלא נכונות. יש כל כך הרבה תחרות בחוץ, שגורמת לכאב ראש". המהלך הראשון של שאלאיין בפנייה אל ההמונים התרחש רק בפברואר 2008, כאשר התמנה כמנהלה הקריאטיבי של חברת הספורט והאופנה "פומה" (נותנת החסות הראשית לתערוכה במוזיאון).
שאלאיין מבקש לחדד שלא מדובר בעוד שיתוף פעולה בין מעצב למותג ספורט (ע"ע אלכסנדר מקווין ל"פומה" או יוז'י יאממוטו וסטלה מקרטני ל"אדידס" ), אלא בניהול קו של המותג, ללא הופעת שמו בקרדיט. "חוסיין הוא הפרטנר המתאים לנו, כי הוא לא רק מעצב אופנה אלא אובססיבי לטכנולוגיה, שחשובה לנו כמותג ספורט", מחדד יוהאן זייץ, מנכ"ל "פומה" העולמית. "אני מאוד נרגש שפומה הם השותפים שלי", מוסיף שאלאיין.
"אני חושב שאם הפרטנר שלי היה מותג אופנה, היה לי קשה יותר להפריד בין המותג האישי שלי לעבודה על מותג נוסף. כאן הצרכים אחרים ומה שמאחד זה הסגנון. הייתי רוצה שהמותג האישי שלי יהיה יותר אבסטרקטי, לא פונקציונלי אלא כזה שנראה טוב; בעוד שהבגדים שאני מעצב ל 'פומה' הם ספורטיביים, פונקציונליים ועם סגנון חיים, כאלה שתוכל ללבוש כעור נוסף. אבל זה לא ביג דיל, בסופו של דבר צריך לזכור שאלו רק בגדים".
החוזה עם פומה יצר אצלך תחושת ביטחון כלכלי?
"זה מעניק לנו את האפשרות לשרוד ולהמשיך הלאה. לא ניתן להעמיד פנים שהמצב נורמלי, כי הוא לא. צריך לשמור על רמת זהירות. יש לי אפשרות להעסיק עובדים כמו שאני רוצה ולא לדאוג ולרוץ לחפש ספונסר לתצוגה, כמו שעשיתי בשנים קודמות. התנאים כיום נוחים ומעניקים לי אפשרות ליצור גם
ל'פומה' וגם למותג שלי".
הריאיון עם שאלאיין מתקיים שלוש שעות לפני פתיחת התערוכה במוזיאון למוזמנים. וזה מורגש היטב. "יש לי עוד דברים אחרונים לסדר. התערוכה עדיין לא סגורה", הוא אומר. ואז הוא נעלם, רק כדי לחזור לאחר עשר דקות, כשהוא משדר עצבנות ועל פדחתו אגלי זיעה קרה.
מאוחר יותר, בחגיגות הפתיחה, הוא נראה נינוח יותר, מרגיש בבית. שאלאיין עוטה ז'קט צמר כחול שזרוק עליו בנונשלנטיות, לצדו הדוגמנית ארין אוקונור והוא מוקף בנציגים של סצינת האופנה והאמנות האלטרנטיבית של לונדון. תוסיפו לזה את האוכל האתני שהוגש על מגשי כסף גדולים, כמו עלי גפן ממולאים באורז ובבשר, פלאפל גבינה, כדורי בשר בקר וצנוברים-והרי לכם חגיגה קפריסאית במיטבה.
מפתיע לגלות שמי שנחשב למעצב העוסק בבדלנות האתנוצנטרית באירופה, דווקא מאמין שהאופנה לא נועדה לשמש כמסר אלא ככסות. "אני חושב שאתה יכול להיות אדם שמתעסק בזהות, אבל לעיצוב או עיצוב בגדים אין זהות לאומית, אלא אם הם בגדים אתניים. עיצוב טוב הוא אוניברסלי. אין משמעות לשאלה אם הוא עיצוב סיציליאני, יווני, או במקרה שלי - קפריסאי.
עיצוב מדבר על פרופורציות גוף, על קווים, על מיניות, על אסתטיקה. על הרבה דברים. כדי לקבל תוצאות טובות צריך לשלב אלמנטים והשראות, לא צריך שיהיו מאחורי הבגדים מניפסטים. אתה לא לובש ז'קט כי יש מאחוריו אג'נדה שגורמת לך להרגיש טוב יותר, אלא כי הצבע שלו מחמיא לך יותר. אני אוהב לעשות בגדים ואוהב ללבוש אותם. אני לא מתעניין רק בלעשות ביגוד טכנולוגי או עיצובים קונספטואליים. לפעמים אלו יכולים להיות בגדים פשוטים שהגזרה שלהם נעה בחופשיות על הגוף.
זה בדיוק כמו הבגדים שאני לובש: חולצה מכופתרת, עליונית נוחה, מכנסי כותנה נוחים ו- Desert Boots".
נא להמתין לטעינת התגובות
