האלוהים הוא המשורר, והעולם הוא השיר, השיר שהוא כל הזמן כותב אותו, מדבר אותו, משורר אותו...
והאלוהים הוא שמנסה, באמצעות השיר, באמצעות העולם, באמצעותנו, אולי, להגיע למעמקי עצמיותו הנחבאת.
ישר כוח דוד! נהניתי מאוד לקרוא, ושלחתי גם לאבא שלי, ברשותך..

אבל יופי של מאמר. שיהיו עוד כאלו.

לא תמצא אותי בהר הבית,לא תמצא אותי בפרמידות,לא תמצא אותיבמכה,לא תמצא אותי באורוויל,אולי תמצא את גלילאו גליליי בטראנס הימלאיה בהשראת שיר אחד.

ואולי השירה כלל אינה עמדה או בחירה, כי אם הכרח הבוקע בנפשנו כאשר מבקשים אנו לתאר את אותו מרחב של מפגש ביני ובין האינסופי, בין הרציונלי לאי רציונלי, בין הנברא לבורא
המרחב הזה מכריח אותנו לומר שירה ואין דרך אחרת מזו, רק היא(השירה) בגמישותה ובשברים של משפטיה ,מסוגלת להנכיח ולו במעט את המפגש הנוראי הזה.
בכתיבה של תורה ,המושא הוא לעולם לא המפגש עצמו, אלא תודעת האדם,או האלוהות ומבנה העולמות וכו' גם הרמבם בספרו מורה מבוכים כותב בשפה מדוייקת, מושגית, תהליכית ומבנית אך בבואו לתאר את החוויה המיסטית את נקודת המפגש ,לרגע ולפתע שפתו פיוטית היא ומרוממת אל הדבר שלא ניתן לדבר אודותיו.

כתיבה כל כך יפה ומעניינת
חבל שלא נערכה הגהה קפדנית יןתר.
בכל זאת - תודה, נהניתי מאוד.
השגיאות רשומות אם תרצה לתקנן

לא מזמן נחשפתי לשירה של פסואה.
נהנתי לקרוא את מה שכתבת

''צבע הפרחים בשמש אינו זהה לצבעם בשעה שחולפת מעליהם עננה
או כשלילה יורד ולפרחים אז צבע של צל,
אך המיטיב להתבונן רואה שאלה אותם הפרחים''


''...כמה קשה להיות מה שאתה ולא לראות אלא את הגלוי לעין''

אי אפשר לתרגם את היצירות הפנטטסטיות לעברית
בגלל עוני השפה העברית.פסואה תומך
האינדיוידואליזם אומר שהחוק היחידי ביקום
הוא חוק העבדות ואין מנוס.יש שנולדים עבדים
ויש אלה שמאמצים את העבדות.העמים במזרח
התיכון לא שמעו על פסואה ובטח לא על
עצמאות.פסואה אומר שמיטוס זה הכל וגם כלום.

יפה כתבת,תודה