ככה לא בונים גמילה: שגיאות של הורים בטיפול בהרטבה
לא צריך להעיר את הילד בלילה לביקור בשירותים, תנו לו לשתות בלי הגבלה ובשום אופן אל תעליבו אותו בגלל שהוא מרטיב. פרק מתוך הספר החדש "יש, אני יבש!", מאת ד"ר קובי שגיא, מומחה לטיפול בהרטבה
השגיאה הנפוצה ביותר של הורים היא שהם מעירים את הילד בלילה ומובילים אותו לשירותים. בכך הם מעבירים את האחריות ממנו אליהם, ואינם מאפשרים למנגנון הלמידה להתפתח.
הערת הילד נעשית בשעה שרירותית ללא כל קשר למצב התמלאות השלפוחית, ובדרך כלל לפני שההורים הולכים לישון (לפני חצות או סמוך לכך). אלו השעות המאופיינות בעיקר בשלבי השינה העמוקה בהשוואה לשעות של האשמורת השלישית של הלילה המאופיינות, באופן יחסי, בשינה קלה יותר.
במילים אחרות, ההורה מעביר את הילד את המשוכה הגבוהה ביותר שבה קשה יותר להתאפק.
כפי שכבר צוין, מנגנון ההתאפקות
הילד המובל לשירותים נמצא במצב של שינה. פעולותיו מתבצעות באופן אוטומטי, ובבוקר אינו זוכר דבר. הטלת השתן בשירותים במצב של שינה עושה את הפעולה ההפוכה. היא מרגילה את הילד להטיל את מימיו תוך כדי שינה.
בחלק מהלילות, התרוקנות הילד תסייע לו לקום יבש וזאת בהחלט הקלה שאין לזלזל בה. בחלק מהלילות, אף על פי שיעירו אותו הוא ירטיב בהמשך הלילה.
הערה הנעשית לאורך זמן ומתרחשת בכל לילה פוגעת בשנת הילד ומפריעה להתפתחותו התקינה.
טעות נפוצה נוספת היא הגבלת שתייה שעות ספורות לפני השינה. בשיטת טיפול זו מונעים מהילד שתייה משעות אחר הצהריים המאוחרות. הימנעות משתייה לפני השינה מפחיתה את כמות השתן שמגיעה לשלפוחית במהלך הלילה. מכאן שפעולת ההתאפקות אמורה להיות קלה יותר.
אולם שיטה זו שגויה משום שהפחתת הנוזלים לפני השינה מרגילה את שלפוחית השתן לתפקד עם נפחי נוזלים נמוכים יותר. לכן גם עוצמת הגירוי מהשלפוחית המתמלאת לא תהיה דומה למצב טבעי שבו הילד אינו מוגבל בשתייה. כאשר השלפוחית תידרש לתפקד עם נפח נוזלים רגיל, מנגנון הלמידה לא יתפקד.
במדינה חמה כמו ישראל הגבלת שתייה אינה מומלצת ואינה בריאה. כאשר מבקשים מילד לא לשתות משעה מסוימת, מעצם המחשבה על האיסור לשתות הוא נעשה צמא יותר.
חלק מהילדים מרבים בשתייה לפני השינה או מורגלים ללכת לישון עם בקבוק. השתייה המוגברת לפני השינה מקשה מאוד על מנגנון הלמידה הבלתי מיומן. במצבים כאלה מומלץ לנסות לשנות את הרגל הצריכה המרובה של נוזלים לפני השינה על ידי ויסות והפחתה של כמות השתייה, אך בפירוש לא מניעת נוזלים.
בשנות השבעים הוקרן בישראל סרט אמריקני בשם הרץ למרחקים ארוכים. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי על אודות אלוף אולימפי אמריקני בריצת המרתון, שסבל בילדותו מהרטבה לילית. אמו חיפשה דרכים להתמודד עם הבעיה והגיעה אגב כך למסקנה כי הילד מרטיב במתכוון. כיוון שכך היא החליטה לגרום לו להרגיש בושה בכך שהוא מרטיב ובחרה לשם כך בדרך משפילה. בכל בוקר לקחה את המצעים והבגדים הרטובים והניחה אותם על אדן החלון כדי שכולם יראו את בנה בקלונו.
הילד, שהיה אז כבן עשר, היה אחוז פחד שבעייתו תתגלה ושחבריו ילעגו לו. בית הספר שבו למד היה מרוחק קילומטרים ספורים מביתו. בסיום כל יום לימודים רץ הילד מהר ככל האפשר במטרה להספיק להגיע הביתה לפני הילדים האחרים, כדי להוריד את המצעים והבגדים הרטובים ולמנוע את הבכתו. הריצות הארוכות שיפרו את כושרו הגופני והכשירו אותו מאוחר יותר להיות אלוף אולימפי בריצת מרתון.
אם ברצונכם להכשיר את ילדכם לזכייה במדליית זהב באולימפיאדה, זוהי אכן דרך טובה לכך. אך זהו גם מתכון ליצירת בעיות רגשיות מורכבות בחייו בעתיד.
אין ספק שכוונת האם היתה טובה ביסודה. היא הניחה כי הילד מרטיב במתכוון ועל כן בחרה לגמול אותו בדרך זו. אם היו לה הידע וההבנה בנושא, כנראה היתה נוהגת אחרת.
הורים רבים, עקב חוסר ידע והבנה, עושים שגיאות רבות כגון הענשתו או השפלתו של הילד המרטיב או התעלמות מוחלטת מקיום הבעיה. הורים חייבים להבין כי הסובל העיקרי הוא הילד המרטיב. פעולת ההרטבה בלילה איננה מודעת והילד אינו מרטיב במתכוון. כאשר ההורה משדר לילד אכזבה או מעניש אותו, הוא גורם להחרפת הבעיה.
ה"היגיון" שעומד מאחורי הרעיון לתת לילד לכבס את בגדיו הוא שעליו להיות אחראי למעשיו. אם הרטיב הוא צריך לשאת בתוצאות. הילד נענש "עונש חינוכי" על שהרטיב. זה אמור ללמד אותו לקח ולגרום לו להפסיק להרטיב.
הדרישה לחייב את הילד לכבס את בגדיו בעקבות הרטבה שגויה בעיני לחלוטין. הילד אינו מרטיב במתכוון. הוא הסובל העיקרי מכך. כאשר ההורה מחייב אותו לכבס את בגדיו, הוא מעביר לו מסר שזה בשליטתו ושאם הוא מרטיב כנראה אינו מתאמץ מספיק.
ההורה מעמיד לילד רמת ציפיות שהילד אינו יכול לעמוד בה. הילד חש שהוריו אינם מבינים אותו ושהוא מאכזב אותם. אפשר להגדיר זאת כעונש, ולמעט גרימת תחושת תסכול והשפלה לילד לא יושג כאן דבר.
ההורים מגיבים לעתים ב"הגנת יתר" ו"עוטפים את הילד המרטיב בצמר גפן". הם אינם מאפשרים לו לקבל אחריות על בעיית ההרטבה ולהתמודד איתה. הם נוהגים לעתים בדרך של הכחשה וחוששים שאם ידברו עם הילד על ההרטבה הוא ייפגע בגלל "רגישותו" הרבה לנושא.
הגנת יתר שכיחה אצל הורים לילדים שבגיל צעיר היו בסיכון בריאותי עקב בעיה רפואית קשה. על אף שהילד כבר החלים, ההורה חש צורך להגן עליו בכל מחיר ולא מאפשר לו לפתח עצמאות. ההורה משדר לילד כל העת שהוא חרד לגורלו. הילד גדל בדרך כלל כמעט ללא גבולות. המילה "לא" אינה מוכרת לו.
תופעה זו קיימת גם אצל ילדים שנולדו אחרי שנים רבות של ניסיונות כושלים ללדת ילדים.
בפורום "הרטבה" באינטרנט כתבה אם לילד בן שש: "בני מרטיב בכל לילה. זה מפריע לו, אבל אני ממשיכה לשים לו טיטול בלילה ולא מדברת על זה בכלל. אני לא עושה מזה בכלל עניין. האם כדאי לעודד אותו להפסיק או שממילא זה לא בשליטתו ואין על מה לדבר? אני יודעת שיש הורים שמענישים, אבל אצלי זה בדיוק קיצוני לכיוון השני. אני בכלל לא מדברת על העניין."
האם שוגה כמובן בהתייחסותה לבעיה, או ליתר דיוק בהיעדר התייחסותה. היא מציינת שההרטבה מפריעה לילד, אך מתעלמת ובוחרת שלא להתייחס ולנסות לפתור את המצוקה שבה הוא נתון.
חשוב מאוד להתייחס למצוקה שהילד משדר. הוא זקוק לעזרה מקצועית ולטיפול כדי להיגמל, והתעלמות מהבעיה לא תעזור.
לפעמים ילד צעיר יותר במשפחה כבר גמול. זה גורם לילד המרטיב לחוש בושה, קנאה וחוסר אונים. ההורה משתמש לפעמים בגמילת האח הצעיר כ"הוכחה" להיעדר מאמץ מספיק מצד המרטיב.
התייחסות ההורה ודאי שאינה משפרת את הרגשת הילד המרטיב ואינה תורמת לביטחון העצמי שלו.
האח הצעיר שכבר נגמל משתמש לפעמים בעובדה שאחיו הגדול מרטיב כ"נשק" בעת מריבה ביניהם. מובן שהרגשת הילד הגדול אינה משתפרת בלשון המעטה כאשר אחיו הצעיר לועג לו על שהוא מרטיב.
ד"ר קובי שגיא הוא מנהל המרפאה לטיפול בהרטבה בביה"ח לניאדו, פסיכותרפיסט ומטפל משפחתי
נא להמתין לטעינת התגובות
