ההורים שלי לא פנויים (אלי). הם נשואים
ילדים הגדלים במסגרת של זוגיות יציבה ואוהבת לא תמיד מאושרים יותר. מה קורה כשאבא ואמא אוהבים יותר מדי ועסוקים בעצמם? והאם הילד ירגיש דחייה מזוג הוריו בכל מקרה?
ולא רק השאלה הפילוסופית - האם הם עשו אותי כי הם רצו אותי או משום שהחליטו להוכיח זה לזה את גודל אהבתם - עלולה להציק להם. גם ההתמודדות היומיומית עם גילויי האינטימיות וביטויי הזוגיות שמתרחשים להם מתחת לאף, ועם כך שכל אחד מן ההורים עסוק באופן יומיומי עם עוד אדם - עשויים להטריד אותם.
הקשב שאמא נותנת לדברים של אבא כשהוא חוזר לעבודה, העובדה שמגרשים אותו מהסלון בכל יום בתשע, החופשים שההורים יוצאים אליהם ולא לוקחים איתם את הילדים, ודלת חדר השינה הסגורה, שלא מרשים להיכנס אליה, ומאחוריה עושים בני הזוג כל מה שעולה על דעתם.
"הרבה פעמים הילדים אכן חווים תסכול, לפחות ברמה המיידית, כשהם רואים את ההורים שלהם בתוך זוגיות", מודה ד"ר דבי פרמן, פסיכולוגית קלינית. "כשילדים רואים את ההורים משוחחים או מתחבקים, או יוצאים לחופשה - הם בהחלט יכולים להרגיש 'בחוץ'".
מרסל פרוסט, הסופר שוודאי היה נחשב לממציאו של תסביך אדיפוס לולא קדם לו פרויד, מתאר ב"בעקבות הזמן האבוד" את תחושותיו של ילד שלבו יוצא אל אמו, והוא מתקומם כנגד סדר הדברים שנותן לאב עדיפות.
"נחמתי היחידה הייתה אמא שתבוא לתת לי נשיקה כשאהיה במיטה. אבל הלילה-טוב הזה היה כה קצר, היא כל כך מיהרה לרדת, שאותו רגע שבו שמעתי אותה עולה... היה רגע כאוב. ...השתוקקתי לקרוא לה שתחזור, להגיד לה 'תני לי עוד נשיקה אחת', אבל ידעתי שמיד ירגזו פניה, כי הוויתור שוויתרה... בתיתה לי נשיקת שלווה, הכעיס את אבי" ("בעקבות הזמן האבוד" בתרגום הלית ישורון).
אבל ילדים שאינם פרוסט אינם מחכים לכתוב את זיכרונותיהם אלא מתמרמרים מיד ובגלוי עם "למה אתם מתחבקים? בואו נעשה חיבוק משפחתי", או "למה אתם יוצאים לחופש, גם אני רוצה לבוא". האמירות האלה מבטאות את העלבון שהילדים חווים על כך שלהורים יש משהו שבו הם אינם חלק. העלבון מתבטא לא תמיד בצורה גלויה אלא לעתים במאבק על מקום במשפחה, על זכות הדיבור, בכעסים עקיפים ובניסיון להתחרות עם מקומו של אחד ההורים בלבו של ההורה האחר.
יעל דורון, פסיכולוגית קלינית ומנהלת "מכון זוגות", מסכימה שלא פעם, העובדה שההורים מפנים מקום לזוגיות שלהם ומפנים מן המשאבים ומן הזמן שלהם לבן הזוג, גורמת לילדים להרגיש "בצד". "יש סיכון", היא טוענת, "אצל זוגות שמקפידים לטפח את הזוגיות שלהם, שהילדים ירגישו שהם לא נמצאים בסדר עדיפות גבוה, שהם מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות ושלא מתחשבים ברצונות שלהם".
אבל האם יש אפשרות לבנות זוגיות שתיחווה על ידי הילדים באופן שונה? הורים שייתפסו על ידי הילדים כבסיס יציב למשפחה, כשותפות לגידולם, משהו שנועד למענם ולא מתחרה בהם או מאיים עליהם? אילו מודלים של זוגיות חיוביים יותר עבור הילדים ואילו מקשים עליהם?
התשובה היא שיש זוגות ויש זוגות. ישנם זוגות שמפנים הרבה מקום לילדים. זוגות שחווים את ההורות כהרחבה והשלמה של הזוגיות. זוגות כאלה רואים את ההורות כמשהו שמשתלב עם הרומנטיקה בהרמוניה. הרי אחרי הכל, אפשר לראות במשחק ב'אמא ואבא' משחק אולטימטיבי לבני זוג.
זוגות שרואים זאת כך מסתכלים על הילדים כעל תחביב משותף. עוד דבר שמקרב ביניהם ומעשיר את הקשרים ביניהם. אחרי שהילדים נולדים הם יכולים, תודה לאל, להפסיק עם כל הסרטים הרומנטיים (או סרטי האקשן), ההצגות, המפגשים עם זוגות אחרים וכל
והילדים אכן מספקים נושאי שיחה ובידור, ויש הורים שאכן במקום לפנות את הילדים לחדר ולשים קלטת וידיאו, שמים את הילד במרכז הסלון וצוחקים יחד איתו או על הצעדים הראשונים שלו, מן הבדיחות הצולעות של גיל חמש, או מיכולת השיחה המתפתחת של ילד בן תשע.
זוגות כאלה, ששיתוף הפעולה בגידול הילדים מהווה בסיס ליחסים ביניהם, אינם מרבים לקחת בייביסיטר כדי לברוח מן הילדים, לצאת לחופשות זוגיות או לנסות להשתיק את הילדים כדי להחליף מילה זה עם זה.
"זוגות ששמים את הילדים במרכז", אומרת יעל דורון, "מתאפיינים בכך שהם נוסעים בעיקר לחופשות משפחתיות וליעדים שהילדים מעדיפים, הם בונים את לוח הזמנים של המשפחה בהתאם לצרכים של הילדים ודוחים את הטיפוח של הזוגיות לזמן שהילדים יגדלו. עבור זוגות כאלה הזוגיות גמרה להיבנות בימים של לפני הילדים, ואם יש להם ספק או שהם מרגישים רחוקים זה מזה, די להם להסתכל באלבומי התמונות שנמצאים בכוננית כדי להיזכר בימים שהיו יחד במזרח, בזמנים שבהם הלכו יחד חבוקים ברחוב, בימים שבהם התעסקו ב'שטויות' כמו בארוחת ערב רומנטית לאור נרות וכיוצא בזה".
האם עדיף לילדים להיוולד אצל זוג הורים שהמשחק ב"אמא ואבא" מספק אותם?
יעל דורון וד"ר פרמן סוברות שזוגיות שמתבססת על משחק משותף ב"אמא ואבא", בדרך כלל אינה מספקת את ההורים. גידול ילדים אינו יכול בדרך כלל לשמש כדבק בין ההורים.
דורון: "זה יכול אולי להתאים לאנשים שבאופן הכי עמוק רואים בהורות את משמעות החיים ומסתפקים בה, או לאנשים שממילא הצרכים שלהם באינטימיות או במיניות ותשוקה הם נמוכים. במקרים האלה השותפות סביב גידול הילדים יכולה להיות מספקת. אבל בדרך כלל בני זוג צריכים יותר מלשמש כזוג הורים המשתף פעולה".
ד"ר פרמן: "יתרה מכך, אפילו בפעמים שבהם נראה שהורות משותפת נותנת תוכן מספיק לבני הזוג, בדרך כלל כשבודקים לעומק מוצאים שבני זוג, שזה מבנה הזוגיות שלהם, אינם באמת מסופקים. זוגות אחרים, אם כך, אלה שרוצים להיות יותר משותפים לג'וב ההורות, צריכים להשקיע בזוגיות סוגים שונים של משאבים. משאבים מאותו סוג שצריך להשקיע בילדים - זמן, אנרגיה, קשב ויחס. וליד הזוגות האלה, שמתפקדים גם כזוג מלבד כהורים, עלולים הילדים להרגיש בצד.
דורון: "זוגות ששמים את הזוגיות במרכז, מקדישים יותר זמן לעצמם, אינם נותנים להעדפות של הילדים להכתיב את בילוי הפנאי המשותף שלהם. הם מתכננים את הבית כך שיהיה להם יותר פרטיות ואינטימיות, ושמים גבוה בסדרי העדיפויות שלהם את הצורך להתפנות זה לזה ולהקדיש זמן לפעילויות משותפות להם בלי הילדים".
אך ישנם זוגות קיצוניים עוד יותר, טוענת ד"ר פרמן. "זוגות שאצלם הדרמה הזוגית כל כך גדולה שלמעשה אין כמעט מקום לילדים לצדם. זוגות שבהם אחד מתמסר לשני בכל מאודו ואינו מותיר הרבה פנאי לילדים, או זוגות שעסוקים כל הזמן בקשר שלהם ובאהבה שלהם ואינם מייחסים לתפקידם כהורים מקום גדול כל כך. לעתים יש מקרים שבהם בן זוג אחד מתמסר לשני, והתחושה בבית היא שבן הטיפוחים המרכזי הוא אותו הורה ש'עובדים' אותו ולא הילדים. במקרים האלה הילדים נאבקים לא כדי לקבל בלעדיות על ההורים, אלא כדי לקבל מקום מרכזי בלבם, והם חווים את עצמם כהפרעה, משהו מיותר שעומד בדרכם של ההורים להקדיש את עצמם זה לזה".
אבל, כאמור, ילדים חווים חוויית דחייה גם אם ההורים שלהם אינם מתמסרים זה לזה, אלא סתם מנסים להחליף מילה זה עם זה בסוף יום עבודה, לראות לפעמים סרט ביחד וללכת למיטה לבדם בלילה.
למעשה, ההליכה למיטה לבדה מספיקה כדי לגרום לילדים למשבר. משבר הידוע בפסיכולוגיה בשם "הסצינה הראשונית" - אותו רגע טראומטי שבו הילד מגלה את המיניות של הוריו. גילוי, שלא נחסך מן הילדים, גם אם אינם "תופסים את ההורים על חם", גילוי שקשה להפוך אותו לנעים גם אם הוא טבעי. כך שגם אם כל משפחה היא שונה, כל נישואים הם שונים וכל ילד הוא שונה, אי אפשר לחמוק מכך שהזוגיות של ההורים סותרת במידה מסוימת את ההוויה ההורית, ושהקשר הרומנטי בין ההורים גורם לילדיהם לא פעם עלבון, חרדה ואי נעימות.
אז אם ככה, למה לא להתגרש בשביל הילדים? אם הנישואים גורמים לילדים להרגיש לעתים מיותרים ולא רצויים, מדוע זכו למוניטין השמורים להם? שהרי במשפחות חד הוריות, כפי שאומרת ד"ר פרמן, לעתים קל הרבה יותר להגיע לסטטוס-קוו, ויש הרבה פחות תחרות ותחושת 'אנחנו' חזקה יותר של ההורה עם הילד.
מדוע, אם כך, עדיין אפשר למצוא אנשים שאומרים (גם אם באמת קשה למצוא אותם), שהם החליטו להישאר נשואים למען הילדים, אבל אי אפשר כמעט למצוא אנשים שאומרים שהחליטו להתגרש בשביל הילדים?
על כך עונה ד"ר פרמן שגם אם החוויה המיידית של ילדים להורים נשואים כוללת תסכול, תחרות ואפילו קנאה, בטווח הארוך ישנם דברים שילדים שגדלים לצד זוגיות מרוויחים.
אז מהם הרווחים?
דורון: "ילדים שגדלים אצל הורים ששמים את הזוגיות במרכז, מקבלים שיעור כפול בגבולות (לא שמים אותם במרכז) ובהערכת זוגיות".
ד"ר פרמן: "הרווחים הפסיכולוגיים שיש לילדים שגדלים לצד זוגיות איתנה הם הידיעה שלהוריהם יש צדדים שאינם שייכים להם. לא רק שמוטב לילדים שהוריהם יבנו אינטימיות עם מישהו אחר ולא ימצאו סיפוק באינטימיות של הילד שאיתם, אלא גם ההתפתחות והצמיחה שמלווים את פתרון המשבר האדיפלי ויכולת המופרדות שמקבל ילד, שמבין שאין לו בלעדיות על ההורה שלו ושלהורה יש צדדים אחרים.
"במהלך המשבר האדיפלי מגלה הילד שהעולם מכיל שילוש ולא רק זוג. בעוד שכשהוא מאמין שהעולם כולל רק את אמו ואותו והוא נבלע בה והיא בו - ההבנה שיש מישהו שלישי מאפשרת לו לאמץ מבט תלת מימדי על העולם. מאפשרת לו להיות בעמדת ריחוק של מתבונן ולא רק בתור מי שבלוע בתוך אמו ובתוך עצמו. גם אם רגע התגלית אינו נעים, הוא שמאפשר לילד בסוף להרחיב את עולמו ולגדול מתוך הבנה שהוא נפרד מאמו".
ולמרות כל זאת, אתם הנשואים, שחושבים שילדיכם צריכים להיות שבעי רצון מכך שיש להם אמא ואבא שחיים באותו בית ושיש להם זוגיות תקינה, אל תחשבו שהילדים צריכים להגיד לכם תודה. כי גם אם היה להם מאוד לא נוח לו חייתם בנפרד, זה מאוד קשה לחיות אתכם בתוך הזוגיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
