יריד ההבלים: המגזין וניטי פייר חוגג
הוא כבר נסגר פעם, במשבר הכלכלי של שנות ה-30, ובשנות ה-80 נולד מחדש. עכשיו חוגג הירחון המפואר את ההיסטוריה שלו בתערוכת צילומים מרהיבה
2008 הייתה שנה קשה לענף המגזינים הבינלאומי, שהמשיך לנסות להתמודד עם זרימת המידע המהירה שמציע האינטרנט, אליה התווסף המשבר הכלכלי שפגע גם הוא בתחום. אבל זה לא ממש מפריע ל"ואניטי פייר" לחגוג 25 שנה להשקתו המחודשת, בתערוכת הצילומים החדשה: 2008-Vanity Fair Portraits, 1913. התערוכה סוקרת את הצילומים המרהיבים שכיכבו במגזין הבידור הוותיק ואת המקום החשוב שלו בעיצוב התרבות הפופולרית בארצות הברית, עוד מהימים שקדמו להופעת הטלוויזיה והמחשב.
את המגזין הוציא לאור ב-1913 המו"ל האגדי קונדה נאסט (כיום תאגיד ענק שברשותו מגזינים כמו "ווג", " הניו יורקר" ו"גלאמור"), שחבר לעורך פרנק קרונינשילד. יחד הם שאפו להקים ירחון שלא רק יקיים דיאלוג על ההתעוררות התרבותית של ימי תחילת המודרניזם, אלא גם יצביע על האנשים שעיצבו את התקופה דרך עין המצלמה. אלברט איינשטיין, קתרין הפבורן, ג'יימס ג' ויס ופאבלו פיקאסו הם רק אחדים מתוך הרשימה המכובדת של אייקוני התרבות של המאה ה-20 שהופיעו על השערים ובהפקות של "ואניטי פייר".
כיום, בתקופה שבה ענף המגזינים העולמי במגמת קיצוצים, מעניין לציין כי "ואניטי פייר" נקלע לצרות במשבר הכלכלי הגדול של 1929, נסגר כעבור מספר שנים ונפתח מחדש רק ב-1983, במציאות שונה לבלי היכר. זו הציבה אתגרים חדשים: הטלוויזיה, תרבות הצריכה וכמובן דור האינטרנט והמחשב הביתי. הרווחה הכלכלית בארצות הברית של האייטיז סימנה, בין השאר, את צמיחת תרבות היאפים.
פתאום, לאנשים בשנות ה-30 לחייהם היה כסף וגם יותר פנאי כדי לבזבז אותו. לא במקרה, התקופה סימנה גם פריחה בענף המגזינים. גם בגלגול השני, בשנות ה-80, שמו לעצמם אנשי "ואניטי פייר" אותה מטרה: להביא לקהל הקוראים את דמויות המפתח בתרבות. סלבריטאים ושחקנים, כמו גם נשיאים-כולם כיכבו על שער המגזין.
באותה מסורת, בגיליונות השתתפו מיטב הצלמים, כמו הלמוט ניוטון, נאן גולדין, ברוס וובר, אנני לייבוביץ ומריו טסטינו. "ואניטי פייר" אכן הצליח לבסס את עצמו כמגזין
למרות יוקרתו, ה"ואניטי פייר", כמו מגזינים אחרים של אופנה ולייף סטייל, נאבק כיום לא רק במצב הכלכלי, אלא גם בזרימת המידע המהירה והחופשית לכול באינטרנט. מגזינים רבים מתמודדים עם האתגר בעזרת אתר אינטרנט משלהם, המספק חלק מהתכנים של המהדורה המודפסת. דרך נוספת להתמודד היא על גבי הדפים עצמם, עם הפקות יוצאות דופן. קחו למשל את הפקת האופנה המרהיבה בהשתתפות הבמאי טים ברטון ואשתו השחקנית הלנה בונהם קארטר, שהופיעה בגיליון דצמבר של ה"ווג" הבריטי; או זו של "ואניטי פייר" שבה הצטלמו כוכבי הוליווד שונים בסצינות מסרטיו של היצ'קוק.
המשבר הכלכלי מאלץ את רוב המגזינים להתחיל את השנה החדשה בהתייעלות כלכלית. "ווג" האמריקאי כבר דיווח על קיצוצים, שיחולו גם על מגזין הגברים שלו, שצפוי לצאת רק פעמיים בשנה כנספח למגזין הנשים. "אל אקססוריז" נסגר, וכך גם "קוסמו גירל". המשבר חמור עוד יותר כשזה מגיע לשבועוני החדשות: התאגיד .Time inc, שברשותו מגזינים כמו "טיים" ו"לייף", הודיע כי יקצץ שישה אחוזים מסגל העובדים, ואילו ב"ניוזוויק" הוחלט על מיתוג מחדש כשבועון פחות חדשותי", שיעסוק במגוון נושאים לפי המודל של "האקונומיסט". ואם אתם ממש רוצים להתעדכן בפרטי המשבר בענף, קיים אפילו אתר חדש-www.magazinedeathpool.com, ספק מצחיק, ספק עצוב, שמדווח באופן שוטף על כל מגזין נוסף שנסגר.
בהשוואה לעיתונות היומית המודפסת, המגזינים כאמור ספגו פגיעה פחות קשה. אולי מכיוון שאתרי האופנה והבלוגים למיניהם עדיין לא מספקים תחליף למגזין. אנליסטים של תקשורת מחזיקים בדעה כי נשים בעלות מודעות אופנתית לא יושבות מול המחשב וקוראות "ווג". " הן רוצות לראות במגזין תמונה יפה, גדולה וצבעונית, ולהיות מסוגלות לקחת אותו איתן בתיק כשהן נוסעות באוטובוס, או לעיין בו בתור למספרה", קובע האנליסט אד אטורניו ב"שיקאגו טריביון". פעולת הדפדוף, טריוויאלית ככל שתהיה, היא חלק בלתי נפרד מהחוויה של קריאה במגזין-פעולה שקליק של עכבר המחשב לא ממש דומה לה. אנחנו אוהבים לעלעל, להתעכב, להמשיך הלאה, וכן-גם להריח את דוגמיות הבשמים החדשים.
גורם נוסף שמשפיע על החלטת הקוראים לרכוש מגזין במקום לחפש את האתר שלו בחלל הווירטואלי הוא מודעות הפרסום, שהפכו לחלק בלתי נפרד מתכני המגזינים בחו"ל. קחו למשל את הקמפיין שצילמה אנני לייבוביץ לתיקים של "לואי ויטון"-מדובר במודעות שיש להן ערך אסתטי ואופנתי לכל דבר, ולכן קוראים מתעכבים עליהן לא פחות מאשר על הפקות האופנה או על הכתבות. לעומת זאת, באינטרנט מודעות הפרסום מהוות בעיקר מטרד. הבנה עקרונית זו גורמת לכך שהמפרסמים מאמינים בכוחם של המגזינים ומזרימים להם מזומנים.
יש לשער שהמגוון העצום של מגזינים לאופנה, עיצוב, חדשות ומוזיקה יעבור תהליך של דילול, שאולי היה צריך לקרות כבר קודם והמשבר הכלכלי הוא רק הזרז שלו. בכל זאת, כמה מגזינים של יאכטות לעשירון העליון כבר צריך וכמו בכל תחרות, רק החזקים ישרדו והקוראים אף ירוויחו תוכן ברמה גבוהה יותר. ירחוני האופנה הוותיקים, כמו "ווג", GQ וכמובן "ואניטי פייר", ימשיכו קרוב לוודאי להתקיים עוד שנים ארוכות, אבל לא מן הנמנע שיעברו שינויים.
בסופו של דבר, אנחנו אוהבים לקרוא את המגזינים שלנו בסלון, בחדר השינה, בחוף הים או במטוס. הם, למעשה, אמצעי הבידור הניידים הראשונים, ואת חוויית העלעול בתמונות כרום צבעוניות של שמלות מעצבים שום תמונה מפוקסלת באינטרנט לא תוכל להחליף.
נא להמתין לטעינת התגובות
