קשור אותי חנוך אותי
יחסי הגורו-תלמיד בנויים סביב שליטה ושעבוד ועבור רבים מאיתנו הישיבה בצל המורה היא סוג של קיק מזוכיסטי שיש בו חזרה למצב ילדי מאושר שבו אנחנו חסרי אונים. אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף? שמייקי באבא פותח קורס סאדופאסאנה
בואו נשב רגועים, ניקח כמה נשימות, ונוריד את החולצה כדי שהכתפיים שלנו יהיו חשופות. עצמו עיניים בעדינות, סובבו את הראש לשמאל ונשקו בעדינות את הכתף שלכם. שימו לב לא לאמץ את הצוואר ותחבו את האף שלכם בעדינות לבית השחי, כשלאט לאט אתם מסובבים את הפנים, נהנים מהרוך ומהחום. קחו נשימה עמוקה דרך האף, ועוד נשימה, התחברו לניחוח. הוא עשוי להיות מתקתק או חריף קצת. זה הריח של המהות שלנו, אחד משבעת חותמות השמייקי המקודשות של ההוויה, שעליהן אדבר בהרחבה בהזדמנות אחרת. עכשיו חזרו על הפעולה עם הכתף השנייה. נשקו אותה, הכניסו את האף, סובבו ושאפו עמוק. המשיכו כך בין בית שחי אחד לשני. שימו לב להבדלים הקלים בריח...
חברים, הודעה קטנה לפני שנמשיך. אני מתנצל בפני קוראיי nrg שעד עכשיו לא עניתי על טוקבקים בשמאטסנגים שלי. מהיום והלאה אני מבטיח שאענה על כל השאלות, אם הן רלוונטיות.
היום נדבר על הנאה וכאב, שליטה והכנעה.
עונג הוא הצד הפיזי של השמחה. כשאנחנו זורמים עם החיים, אנחנו מגלים אותם באינספור צדדיהם, באור ובצל, בטעמו של התפוח, בצליל פכפוך הנחל, במירי אלוני ששרה בצומת אלנבי קינג-ג'ורג'. האם אנחנו מכורים לעונג? ואם כן, האם זו בעיה? כי אם אין ניגוד בין הרקע לחזית, אם אין דברים בלתי-מענגים שניתן להשוות עם הדברים המענגים, החושים נעשים קהים. מספיק לצום יום אחד כדי לגלות שהרעב הוא הטוב שבטבחים.
מה שמעודד את ההתמכרות לעונג הוא הפחד מפני הכאב. הוריקנים וצונאמים הם אלימים; חיות הטרף צדות בעזרת ציפורניים, שיניים וארס, ותוקפות כשהן מרגישות מאויימות. בכל קבוצה יש מאבקי כוחות קשים ולעתים אף קטלניים.
אך החשש מאלימות, טבעי ככל שיהיה, מפריד אותנו ממלאות החיים. כאנשים "רוחניים" אנחנו מחפשים להתעלות מעל האלימות, ולחיות במישור גבוה ושליו, אך בעשותנו כך – האם איננו מתכחשים לצדנו האפל, שלעתים מבקש להסב או לחוות כאב?
הדחף האלים והדחף המיני עשויים להשתלב במעמקים האפלוליים של תת-ההכרה. במין ישנו צד שכל עניינו הוא שליטה ושעבוד, ובמורכבות האנושית ישנם מקומות שבהם נפגשים הקטבים של העונג וההנאה. יש מי שרואה בזה סטייה. אנחנו כאן בשמייקי קוראים לזה שמינקיות.
ראיתי פעם מופע במועדון הדנג'ן ז"ל בתל-אביב. הייתה שם מלכה שעקדה את העבד שלה על מנוף, תקעה נר דולק בעכוזו והמשיכה לחבוט בו במגוון אביזרים לצלילי מוזיקה רועשת. אבל היה שם משהו יותר מעניין מסתם מופע: חרדי שעמד ביציע והביט בהתרחשות ברוב עניין. התרשמתי מהליברליות שלו. כלומר, עד הנקודה שהמופע נגמר, והעבד השתחווה לרגלי המלכה, ואז החרדי כיסה את עיניו בידיו ברוב גועל. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הוא היה פוגש את יונה וולך והיא הייתה מבקשת ממנו, "...שים אֶת התְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשכוֹת / רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה".
במעגלי הניו אייג' אפשר למצוא שיחסי הגורו-תלמיד נעים במידות משתנות סביב שליטה ושעבוד. עבור רבים מאיתנו הישיבה בצל הגורו היא חזרה למצב ילדי מאושר שבו החלטות נעשות עבורנו ואנחנו יכולים להתעלות מעל לאגו בכך שנאמין בגורוג'י, נציית לגורוג'י, נשתחווה לגורוג'י ולעתים גם נגע וננשק את רגליו.
אתם מבינים, כבני אדם אנחנו יכולים לגשת זה אל זה בשלושה אופנים - כאל ילד, כאל חבר או כאל הורה. אם הקווים נחצים, שני הצדדים צריכים להסכים לזה. למשל, אם שני חברים באותו מעמד נפגשים, ואחד מהם רוצה לקבל הדרכה וייעוץ, זה יכול לקרות רק אם השני מוכן לשחק את ההורה. אם הוא נשאר בתפקיד החבר הוא יגיד, "תתבגר, אתה צריך להחליט לבד".
אז איפה כאן האלימות שדיברנו עליה? לעתים היא לא גלויה; לעתים היא נותרת בתת-מודע הקולקטיבי, כי לא נעים לדבר עליה ויותר נוח להכחיש אותה. כאן הפתח המסוכן למניפולציה ולניצול. אם למישהו יש רצון סמוי לסבול, אין צורך לצעוד בדרך חתחתים בודדה של פרישות וסיגופים, לא ולא – יש דרכים מענגות בהרבה לספק את הקיק המזוכיסטי! מסיבה זו אנחנו נעזרים בסביבה האוהבת והחומלת של שמינקי שמנטרה בכדי לחקור את עולם האלימות הפיזית והמנטלית, כמשחק בהסכמה עם ידידנו ואהובינו. אצלנו הצלפת שוט היא כמו חבטה במקל של מורה הזן - היא מחזירה אותנו להווה.
בואו נתרגל שמכניקת מבוא פשוטה. קוראים לה "הסטירה המעגלית". שבו במעגל. רונן, האם תוכל לסטור על פניה של שרה היושבת משמאלך? זו צריכה להיות סטירה רצינית, עם כף יד פתוחה ופרק יד משוחרר. לא לתת אגרופים ואל תפגעו באוזן בבקשה. שרה, קבלי את המכה, זה כואב רק לרגע. התבונני במחשבות שעולות. נא להתחיל.
- אה, אני לא יכול לתת סטירה לאישה.
רונן, זו התניה. שבור את הטאבו.
- טוב, הנה.
- אי!
המשיכו את המעגל.
צ'לאק. אי. צ'לאק. אי. צ'לאק. אי. צ'לאק. אי. צ'לאק. אי.
שמתם לב איך הסטירה נהייתה יותר ויותר חזקה ככל שהיא עברה במעגל?
שחקו במשחק הזה בזמנכם החופשי. החוק היחיד שצריך לשמור עליו הוא שאסור לך להחזיר לזה שהרביץ לך, אלא רק לאנשים אחרים. פירוש הדבר שצריך לשחק עם יותר משני אנשים.
התרגיל השני הוא מכות בטוסיק. מי לא אוהב הצלפה טובה? התחלקו לזוגות, ולפי התור הכו זה בזו. אם זה יוצא מכלל שליטה ואתם רוצים שבן הזוג יפסיק, הגידו, "אום שמייקי". כשהטוסיק של בן הזוג או בת הזוג נעשים אדומים, ראו בזה סימן לבריאות ולחיוניות וזכרו שבמהות אין הבדל בין התחת שלו לשלכם.
לאנשים שממש רוצים להיכנס לעניין, אולי תרצו להצטרף לקורס סאדופאסאנה שיתקיים בישראל בפברואר. זו תהיה הזדמנות לחקור לעומק את השמינקי שמאנטרה עם מגוון מדיטציות וטכניקות של שליטה ושעבוד, כולל כאב, השפלה, קשירות ובגדי עור. במהלך הסדנה נשתמש גם במכשיר ההלם ה-GSM האלקטרושמייקי ™. זהו אביזר המולבש על אברי המין של כל המשתתפים, שמסוגל לפרוק מכת חשמל. המתקן הקטן בא עם אנטנה שאותה ניתן להפעיל באמצעות טלפון סלולארי. בסאדופאסאנה, אם מישהו אחד עושה טעות, כולם חוטפים שוק. תענוג!
יש שאלות?
נא להמתין לטעינת התגובות
