נקודת הקיפודים: על המאבק בין הייחודיות לתחושת היחד
בחורף מצטופפים הקיפודים ביחד ומחפשים את הנקודה שבה הכי חם אבל גם הכי פחות דוקר – וכאלה הם גם בני האדם. ד"ר שוש צימרמן על הקונפליקט בין הרצון להיות חלק מכולם לבין הפחד להיות חסר ייחוד
במה אני דומה ל"כולם"? במה אני שונה ומיוחד מ"כולם"? – אלו הן שתי שאלות רבות משמעות הנשאלות על ידי מרבית האנשים בעולם, משחר הילדות. מתוך הבנה, מודעת או לא-מודעת, שבאנו לעולם הזה על-מנת (בין השאר) לתרגל את "נקודת הקיפודים" שלנו, את המרחב הייחודי שבתוך היחד, מגיעים רבים מאיתנו לתהייה יומיומית כמעט בנושא עקרוני זה.
על "נקודת הקיפודים" שמעתי לראשונה בביה"ס התיכון, מההמחנך שלי, עמוס ע', בקבוצת חולדה, כשלמדנו על ערכו הסגולי של הקיבוץ ועל ייחודו בעולם כולו. "בחורף, בכפור", הסביר עמוס, "מצטופפים הקיפודים ביחד ומשתדלים להגיע לנקודה שבה הכי חם להם והכי פחות דוקר להם". זו נקודת הקיפודים.
האיזון בין "מי שאני", התשוקה למימוש הייחוד שלי, קבלת השוני שלי והכרת ערך עצמי, לבין "מי שאני כאחד מן היחד" - הצורך להיות אחד מני רבים והרצון להשתייך ולהתחמם עם "כולם", איזון עדין זה מופר ומושג, מופר ומושג תדיר, או לא... בהשתבשותו – נפגם משהו עמוק ובלתי-מובן לעיתים, כבר בילדות המוקדמת, ומי שמגיע למקורות השיבוש ושופך עליהם אור ומזור, יוצא נשכר בכל תחומי חייו.
וכך אומרת לי, בתחילת המפגש השבועי שלנו לפני כחודש, עדן (37), ילידת באר שבע, ד"ר למדעי החיים, בכירה בחברת תרופות גדולה, אישה מחוננת ו...רווקה (הדוחה במרץ היכרויות-אינטרנט): "אני מרגישה ייאוש. אני מרגישה באותו מצב של 'שום דבר' כבר כל כך הרבה זמן. אני לא מאמינה עוד שהמצב ישתנה. אין לי אנרגיה. אין לי מוטיבציה. אין לי תקווה. אני יודעת שאני יוצרת את המצב הזה, אבל אני פשוט לא יודעת איך לצאת ממנו". המשך שיחת המפגש בינינו מובא כאן על פי תקציר שעדן ערכה, בהתאם להקלטת הדברים, ותודתי לה על כך.
שוש: אם זה כך, אם זה נורא כל כך, זה אומר שעדיין לא למדת איזשהו שיעור. כי אם היית לומדת את הדבר, היתה לך הנחייה לצאת מהייאוש. מישהו (בקומות הגבוהות שלך) מחזיק את כפתור הכאב והייאוש שלך ומשחק איתו, עד שתלמדי את השיעור. והשאלה היא מהו השיעור.
עדן: אני זוכרת את השיעור שפענחנו ביחד, שתינו – השיעור שכותרתו היא: כולנו שווים על אף ייחודיותנו. אבל זה העניין - נורא קשה לי לראות שאני לא מיוחדת, שאני כמו כולם. קשה לי לחשוב על כך שאשאר רגילה ויהיו לי חיים אפורים. אני מרגישה שאם זה כך יהיה, אין לי שום רצון בחיים האלה. כך הרגשתי תמיד, מגיל צעיר, ובשנה האחרונה - ביתר שאת. זה בדיוק מה שקורה. החיים שלי אפורים. החיים שלי הם שיגרה, הם לא מתרוממים. כלום לא קורה. שום דבר מיוחד.
שוש: זה בדיוק העניין. את עכשיו בתוכנית לגמרי אישית, מאוד סובייקטיבית, שנכנה אותה תכנית ה"שום דבר אינו קורה", והיא תימשך עד שתחווי, תפנימי ותביני היטב את השיעור.
עדן: אני מסתכלת על החיים שלי ויש להם את כל האופציות להיות מיוחדים. והעניין הוא שעל פניו החיים שלי יכולים להיראות למישהו מהצד כמיוחדים, זוהרים. גרתי ולמדתי בלונדון. למדתי ולימדתי בתחומים יוצאי דופן. היו לי ויש לי עבודות מעולות. נולדתי לאימא מוכרת בציבוריות הישראלית ויכולתי להשתמש בזה ולהתקרב לעולם הזוהר שכל כך מושך אותי, ואני מתביישת להודות בזה ולא מרגישה עם זה
שוש: התחושות האלה הן פרי עזרתו של מי שמסייע לך, שעובד בתוכך לטובתך הגבוהה ביותר. מישהו/משהו באני הגבוה מאוד שלך. זהו כוח הניתוב הנפלא שלך. ושימי לב איך הוא עובד: הוא מאפשר לך להגיע למיצוי פוטנציאל הייחודיות המסוים שלך, ואז לוחש לך באוזן שזה לא זה, שזה בכלל לא ייחודי. הוא מעורר בך רצון אדיר להיות בזוגיות וללדת ילדים ("כמו כולם"...), אך גם מספר לך שאינך שווה כלל, או לחילופין – שרק הגבר המעולה והמיוחד ביותר ראוי לך. לכן את מפחדת לפגוש גברים: חוששת שתידחי ותחווי את עצמך פצועת-גאווה, או חוששת שלא תקבלי את הטוב שבטוב. וכך גם בחברה ובעבודה.
עדן: כל זה נשמע לי ממש נכון. באמת יש לי כעת עבודה שאני יכולה באמצעותה ליצור קשרים ולהתקדם ולראות תחומים וללמוד דברים, ואני רק שומעת ומשכנעת את עצמי שזה לא זה, ולא מספיק, ואני כבר ב'מוד' של לעזוב. לעשות את המינימום שאני צריכה ולחשוב לאן אני עוברת. אני לא מצליחה להתמסר לעבודה אחת. אני רוצה שזה יהיה הכל או לא-כלום. אני לא מוכנה לעבוד קשה, אני רוצה תעסוקה מושלמת, מיוחדת, כאן ועכשיו. ושוב, בקשר לעבודה שלי, אני בדילמה: האם אין לי כוח להשקיע ולראות לאן אני יכולה להתקדם בגלל שזה לא המקום הנכון, או שככה אני ארגיש כלפי כל עבודה, ושאני לא מסוגלת להתמסר לשום עבודה ושהכול נראה לי זמני ואז בעצם גם אם אעבור לעבודה אחרת ארגיש אותו דבר, ואם אכן כך הוא באמת הדבר, אעשה טעות אם אעזוב את העבודה הזו ואת ההזדמנויות שהיא יכולה ליצור עבורי.
שוש: פתאום עולה תמונה שלך מגיל שלוש או ארבע. האבא ההישגי-להחריד שלך מגיע הביתה, מניף אותך גבוה-גבוה ואומר לך 'איזו ילדה מדהימה, מיוחדת'. אני מבינה מן התמונה הזו שהייחודיות שלך נתפסת אצלך, כבר בגיל הזה, כמשהו אקוטי. חשבת שבגלל שאת ייחודית אביך מכניס אותך למקום של אהבה ושאם לא תהיי ייחודית זה לא יהיה. (עדן: כמה שזה נכון! וגם אימא כל הזמן מספרת לאבא ולכולם כמה מוכשרת ומיוחדת שאני...) את רואה - אם את לא ייחודית, יש לך חשש גדול. זו הבנה שגויה של ילדה קטנה שחיה את מציאות חייה. וזה גם מושפע מן האנרגיה של הנזירה, שפעם פגשת בחלום, שהיא מאוד ייחודית בעיני עצמה, "נשואה למשיח", ואולי גם השפעה של קיומים מקבילים. למשל, הקיום של הדוגמנית הניו-יורקית שראינו, שכל הישרדותה הייתה מושתתת על ייחודיותה הגופנית (ולכן גם – החיצונית). תגידי, עדן, מהר, בלי לחשוב הרבה - מה עושה לך ההבנה שאת לא מיוחדת בעולם?
עדן: שבלי זה אני לא רוצה לחיות.
שוש: זוהי ההבנה השגויה של עדן-הילדה: אם אני לא ייחודית – אין לי אהבה – ואם אין לי אהבה אין לי רצון לחיות.
עדן: זה בדיוק זה. זאת כנראה הילדה שבי שכל הזמן רוצה להיות מיוחדת... איך לא ראיתי את זה? אם לא אהיה ייחודית גם אני וגם הוריי יהיו מאוכזבים. והם לא ייתנו לי אהבה. זה מתבטא בכול דבר: אני באמת לא אצא עם מישהו לא שווה. אני לא אסתפק בעבודה סתם לפרנסה. הכול חייב להיות מאוד מיוחד, כי כול הדברים האלה אמורים לעשות אותי מיוחדת. הנישואים המיוחדים עם מישהו מאוד מיוחד, העבודה המיוחדת, הבגדים המיוחדים – הכול אמור לעזור לי להיות מי שאני חייבת ורוצה להיות. אם לא אהיה ייחודית לא אעריך את עצמי, וגם ההורים לא יעריכו אותי וגם החברה.
שוש: כן, יש לך פחד, מוסתר ומוסווה היטב, מפני כך שלא תהיי ייחודית. את חוששת לא להיות מוצלחת במיוחד, חוששת שלא תתבלטי, שתהיי פשוט אחת מכולם. לכאן מתנקזים הנושאים שדיברנו עליהם בפגישות האחרונות שלנו – אימת ההתכוננות לבחינות והחשש מציונים בינוניים, ההימנעות מיחסים עם גברים והחשש מזוגיות שלא תהיה מושלמת, הדיכאון, הקיפאון, הטרחה האינסופית למול המראה בבוקר, העובדה שכביכול אינך מוצאת עבודה מספקת ומתאימה, ההימצאות בעמדת ההמתנה לדברים הגדולים, חוסר המעש והציפייה לכך שיגיע ה'משהו' שהוא הכי נכון, החשש הגדול לבחור ולהחליט - כי כל החלטה ובחירה הן "הרות גורל" ומוכרחות להיות מושלמות, הפרפקציוניזם.
עדן: ורק הזמן עובר. הזמן חולף ואני מרגישה תקועה. אני דורכת במקום והזמן חולף. אבל כעת, בבת אחת, מתבהר לי כעת החסר האמיתי שאין לו תחתית. אימא ואבא מהללים ומשבחים את ייחודיותי ואני מרגישה שרק כשאני מצטיינת הם מנשקים אותי... מעריכים אותי... אוהבים אותי... זאת אהבה על תנאי ואין לי אלא לציית לתנאי...
שוש: חשוב שתביני שכל זה, כל מה שאמרנו כאן, מתוזמן לפי תוכנית-החיים שלך, שאת עצמך גיבשת לפני היוולדך בגוף!
עדן: אז למה עשיתי את התוכנית הזאת?
שוש: אולי כדי ללמוד משהו חשוב לגבי השאלה – מהי הייחודיות האמיתית שלי? ואולי גם כדי ללמוד כיצד את אמורה לחוות את הייחודיות שלך: האם הדגש הוא על ה"מבפנים" או על ה"מבחוץ", כלומר, לאור מה שאת מקבלת מאחרים?
עדן: לא, אני יודעת - האחרים ש"בחוץ" לא אמורים לעצב את הייחודיות שלי אלא אולי רק לשמוח בה. אני בלבד אחראית לממש את מיוחדות-עצמי ובכך לספק את עצמי, גם ללא מחיאות כפיים.
שוש: זה העניין! הייחודיות אמורה להיות מושגת לא על-ידי ריצוי של מישהו, ולא על-ידי חתן מיוחס, ולא על-ידי משרה מסוימת ולא על-ידי סטטוס חברתי שבא לך מכוח היותך בת-של או
אשתו-של. ייחודיות אמיתית אמורה להתעצב מבפנים. אולי תבחרי לאתגר את עצמך מכאן ואילך במימוש ייחודיותך הבאה מבפנים?
עדן: איך אפשר לעשות את זה? מה הוא קצה החוט?
שוש: אני לא יודעת מה נכון לך ספציפית, אבל שמתי לב שרוב האנשים חווים את הייחודיות שלהם באמצעות נתינה. אולי תרצי ללמוד לקבל אהבה וכמובן גם לתת אהבה, ללא חשבון? נראה לי שזהו הביטוי לייחודיות האמיתית של בן-אנוש! זו הדרך להיות את/ה באמת. לחמול ולתת. ויש אלף פנים לנתינה.
עדן: כן, אני מבינה. זה ברור ומרגיש לי אמיתי ועקרוני כל כך. שמתי לב שכשאני במיטבי אני לא צריכה להיות בפוזה לאף אחד ובא לי להעניק! כעת ברור לי שבאתי לתקן את ההבנה השגויה שהייחודיות נבנית על מה שקורה מבחוץ, על פי ההתקבלות שלי על-ידי אחרים. תוכנית חיי מבוססת על זה. ועד שאבין ואפנים את זה, כל משרה, כל חבר, כל השתייכות לאיזושהי קבוצה, הכל ייראה 'סתם' גם אם כביכול זה ייחודי. כי זה לא הייחודי באמת. אלא הייחודיות היא מבפנים. ומהי? אני מרגישה כעת בבירור שזוהי היכולת שלי לקבל ולתת אהבה בלי תנאים, לתת ולהעניק באמצעות מימוש הפוטנציאלים הייחודיים לי.
שוש: תודה שאת מנסחת לנו את זה כל כך יפה! המטלות שלך לשבוע הבא הן: א. למצוא מקומות לנתינה, לא כולל משפחה, ולתת הרבה. ב. להירשם לשני אתרי היכרות באינטרנט ולהיפתח לרעיון שגם אם תידחי (וכביכול – "תושפלי" ממרום מיוחדותך) זה לא יהיה סוף העולם, ושיש לך המון מה להציע. מוכנה לזה?
עדן: לא... כן... אנסה. תודה לך.
אכן, הקיפוד הקטן בחורף, בהצטופפותו בקרב בני משפחתו, מבקש חום ומרחב פרטי לשם צמיחה, אך מקבל לעתים - לטובתו העליונה, המתוכננת מראש - דקירות הפולשות לתחומו ללא רחם. דקירות אבא ואימא עלולות כידוע להביא אותנו בבגרותנו למצבים קשים, עקב תפישות ילדות משובשות. עדן ממשיכה ומתמודדת עדיין, גם מרחוק, עם הורים-קיפודים, שהוטמעו מבחינתה בחברה היומיומית הסובבת אותה. הוריה החדירו אליה את שאיפותיהם האנוכיות לייחודיות, לגביהם ולגבי צאצאיהם. זוהי אנרגיה של הפרדה היוצרת שיבושים שונים בחייה של עדן, והחלטתה לשפוך אור על הדקירות האלה, ובכך ליצור אחדות זורמת בפנימיותה, מביאה לכך שהדקירות מתחילות להיפתח על מנת להשתחרר. וזהו השיעור שלה, התיקון שבאה לחוות בחיים אלה. קושי וכאב, ובהמשך התגברות הכמיהה לאור ולמזור והתמדה ב"עבודה" – ומסע החיים נעשה קל יותר ונעים בהרבה, רצוף, יותר ויותר, אהבה ושמחה.
*
לאתר של ד"ר שוש צימרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
