מופע שנות ה-30
בהצגה "הלילה ה-12" מחזיר מעצב התלבושות מוני מדניק את אופנת עידן הג'ז לתחייה. ויש לו מה לומר על הגעגועים לזמנים בהם לבגד הייתה משמעות, גם בחיים וגם על הבמה. ההופעה חייבת להימשך
למרות שהוא מעצב בעיקר לתיאטרון, מדניק הוא בשר מבשרו של "שנקר". ויש לו הסבר להפרדה בין התחומים: "ההתעסקות הטכנית אכן דומה, בשני המקרים אתה בעצם מתכנן ומייצר בגדים, אבל בעיצוב תלבושות לתיאטרון, לפחות בתיאוריה, אתה עושה משהו שיש לו הרבה יותר ספציפיות.
אתה משרת משהו מוגדר מאוד-דמות אחת, במחזה אחד, עם קונספט אחד, של במאי אחד. הבגד לא צריך להיות משהו שירצו ללבוש או לקנות ואין שיקול כלכלי או מסחרי, אלא רק אמנותי. וזאת בניגוד לעיצוב אופנה, תחום שבו צריך להתחשב בטרנדים, במגמות, בפלחי שוק וכדומה. כמעצב תלבושות, אתה חופשי לבחור את ההשפעות שלך, או לא להיות מושפע בכלל. כמעצב אופנה, אתה יכול למצוא את עצמך נאלץ ללכת אחרי קו של מישהו אחר שנעשה פופולרי בעולם - אפילו אם אישית אתה לא ממש אוהב את זה".
זה נכון, בעולם אידיאלי של עיצוב לתיאטרון. בפועל, זה לא עובד ככה.
"לפעמים, כשאתה מעצב תלבושות להצגה מודרנית, ההרגשה היא שהיו צריכים לקחת סטייליסט ולא מעצב. כל מה שמצפים ממך לעשות, בעצם, זה לבחור את הג'ינס הכי אופנתי ומתאים לשחקן. גם בעיצוב מודרני וריאליסטי אפשר לעשות בחירות קטנות שיעזרו לאפיין דמויות, אבל לפעמים הבמאי מתנגד לזה ואז אתה פשוט הולך לחנות ובוחר".
איך מושפעת העבודה שלך בתיאטרון מההשכלה שלך כמעצב אופנה?
"בכל מיני צורות. כשאני מעצב תלבושות לסצינה קבוצתית, אני משתמש בעקרונות של עיצוב קולקציה; אני מחפש קבוצתיות בצבעים, בגזרות, בחומרים-כך שהקבוצתיות של הסצינה תתקבל לא רק מהטקסט והמיזנסצינה (תנועת השחקנים על הבמה, י"א), אלא גם דרך התלבושות. הרעיון הבסיסי, לפיו הבגד מוסר אינפורמציה לצופה, ולא משנה אם זה על הבמה או ברחוב, הוא זהה בעיצוב תלבושות ובעיצוב אופנה. בנוסף, ב'שנקר' אני מלמד סמינר מחקר אקדמי שעוסק בהיבטים היסטוריים של אופנה. ההבנה של ההקשרים ההיסטוריים של כל בגד, מוסיפה לי כמעצב תלבושות".
מדניק, 42, מלמד ב"שנקר" מזה 11 שנה. היו תקופות שבהן עיצב גם לתיאטרון וגם אופנה, אבל בשנים האחרונות הוא השאיר את האופנה בתחום ההוראה. "ללמד עיצוב אופנה הרגיש לי יותר נכון", הוא אומר, "ההוראה מאפשרת עיסוק בדברים מהותיים: בתיאוריות, ברעיונות, ביצירתיות. לעבודה בשטח האופנה נכנסים גם שיקולים כלכליים שהופכים אותך לסוג של מפעל וזה פחות מעניין מבחינתי".
העבודה האחרונה של מדניק והבולטת ביותר עד כה, היא עיצוב התלבושות להצגה "הלילה ה-12" מאת וויליאם שייקספיר, בתיאטרון "גשר". את ההצגה ביים רפי ניב. הרקע: מעין עיירת קיט אירופית, בשלהי הקיץ בשנות ה-30 של המאה ה-20. כיאה לעידן הג'ז, ההצגה מתובלת במוזיקה של אירווינג ברלין. העבודה של מדניק מהווה נדבך חשוב בקונספציה של הבמאי למחזה.
"עשינו מחקר ארוך על התקופה", הוא מספר, "והיא הבסיס לכל התלבושות: חליפות עם מכנסיים צרים וז'קטים מצמר רך ופשתן שנותנים, מצד אחד, את תחושת העושר והרשמיות של אנשי המעמד הגבוה ומצד שני, את אווירת הרוך והחופש, כי מדובר הרי בקומדיה מוזיקלית. הבדים קצת מתקמטים, קלילים, כדי ליצור תחושה מעט בוהמיינית. לזה הוספנו אלמנטים שמייחדים את הדמויות ומאפיינים
לדוכס המאוהב, למשל, נתתי את אותה חליפה אופיינית לתקופה, אבל עם נגיעות יותר נוקשות מאלה של הדמויות האחרות. לזה הוספתי מעין חגורות עור על החזה, שאינן קשורות לתקופה מבחינה היסטורית, אבל ממחישות את הסגירות שלו. לדמות אחרת נתתי אפיונים של כוכבנית הוליוודית מהתקופה, סטייל ג'ין הרלו, עם משקפי השמש, השמלה הצמודה והבלונד פלטינה".
ניכר בהצגה שהבמאי ומדניק אוהבים מאוד את שנות ה-30. "אני מאוד אוהב את התקופה, אומר מדניק, יש בה משהו שחסר לי כיום. עכשיו כולם מחפשים את הקליל, הקז'ואל, 'זרקתי על עצמי משהו בלי להתאמץ' - וזה חבל לי קצת. אני אוהב תקופות בהן אנשים התלבשו מתוך הנאה והקפידו יותר, בחרו איזו אמירה תהיה לבגד. בשנות ה-30 אפשר היה להפריד בין חלקים שונים של היום ובין אירועים שונים, לפי מה שאנשים לבשו. זה נכון לגבי המעמד הגבוה שבו עסקנו בהצגה, שלא הושפע מהמשבר הכלכלי ושידר איזה תחושה של 'שופוני' - ססגוניות ואפילו טווסיות מסוימת".
זו הצגה ראשונה שלך בתיאטרון גדול. לא חששת מההקפדה המפורסמת של "גשר" על כל פרט?
"להפך, זה היה מרגש. הרגשתי שלכל מה שאני עושה יש חשיבות, שאני עובד עם אנשים שזה ממש חשוב להם. לא תמיד זה המצב". במשפט האחרון נוגע מדניק בטענה שכיחה בקרב מעצבי תלבושות: פעמים רבות, בשל הצורך להריץ הצגה המון פעמים כדי שתהיה רווחית, בשל קיצוצי תקציב, או סתם בשל פרטאצ'יות-כמה חודשים אחרי הפרמיירה, התלבושות נראות פשוט זוועה - ולתיאטרון לא אכפת.
לדברי מדניק, זו גם שאלה של מודעות: "לצערי, בארץ אין מודעות לאופנה בכלל ולבגד בפרט, כאל משהו שהוא חלק מתרבות והיסטוריה של עם ושל חברה. ישראל היא קיבוץ גלויות מרתק בהקשר של בגדים, ובכל זאת, אין מוזיאון לתולדות האופנה. זה מקיש על כל היחס לנושא, גם של התיאטרון. לפעמים אני חש שלשמור על טקסט או העמדה, חשוב יותר מאשר לשמור על דברים טכניים כמו תלבושות או תפאורה - וחבל. הייתי רוצה שייתנו כאן יותר כבוד והערכה לאמנות ולהיסטוריה שבאות לידי ביטוי בבגדים. גם בתיאטרון וגם באופנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
