צריך שניים לטנגו: הקשר שבין אופנה למחול
לכבוד מופעי "הרמת מסך" שהחלו השבוע, יצאנו לבדוק את הקשר בין כוריאוגרפים ורקדנים לבין מעצבי אופנה שיוצרים תלבושות למחול. מי מעדיף תלבושות תיאטרליות ומי בוחר בפריטי קז'ואל? איך מתאימים בגד לגוף של רקדן? ואיך בכלל משלבים בין שני אגואים יצירתיים במיוחד? הנרקוד
התצוגה של מקווין לא הייתה נצרבת בדברי הימים של תעשיית האופנה לולא הייתה חדשנית ומאתגרת. בניגוד לעיצובים של אופנאים נודעים ללהקות מחול, אשר נוצרו כחלק מיצירה של כוריאוגרף (ראה מסגרת), מקווין היה הראשון שהציג אופנה לבישה על במה, במהלך ריקוד, כחלק מתצוגת אופנה. בכך הציב שאלות על היחסים בין גוף, תנועה, במה ואופנה.
תחושת הנוחות והגמישות של שמלות השיפון והסאטן הרחבות שעיצב נבעה מהשימוש החכם שעשה בגזרות אלכסוניות ובחומרים רכים ואלסטיים שמעניקים לגוף תחושה נוזלית, אך ספק אם ישרדו ריקוד ארוך נוטף זיעה.
היחסים בין לבוש למחול שזורים זה בזה כחלק מרכזי במופע הבימתי. הערב תיפתח במרכז "סוזן דלל" בתל אביב סדרת מופעי "הרמת מסך", בה יוצגו תשע יצירות של כוריאוגרפים עצמאיים בהצגת בכורה, ביניהם "פוסט מרתה" של ניב שיינפלד ואורן לאור; "הכול" של הלל קוגן ו"הים השחור" של מיה שטרן -שלושתם השתמשו בשירותיהם של מעצבי אופנה לתלבושות המופע.
בין המעצבים שלקחו חלק בפרויקטים של מחול בשנים האחרונות, ניתן למנות את לולו ליאם, אילנית שמיע, מירית ויינשטוק, אלה אייזנברג ממותג בגדי הגברים Maison Rouge, מור חמד ויוסי מלכה מהמותג moreVEyos, ואוולין טרדימן מהמותג "מקוה".
השימוש באופנאים לעיצוב תלבושות למר חול מפרה את שני הצדדים: הכוריאוגרפים מתהדרים במעצב עכשווי ומרענן, לרוב צעיר; והמעצבים מוזמנים לשיתוף פעולה יצירתי, משוחרר מתכתיבים מסחריים. מה גם שלא מזיק לרזומה עיצוב למחול, שבר רוב המקרים זוכה להילה אינטלקטואלית והדרת כבוד.
בעבודותיה של הכוריאוגרפית יסמין גודר, ללבוש תפקיד מרכזי. גודר היא כור ריאוגרפית עם רגישות גבוהה לאופנה, ונר דמה כי היא עוקבת אחר המגמות הבולטות והשפה העכשווית.
"ללבוש תפקיד מרכזי בעבודות, כמו למוזיקה, לתנועה ולבמה", היא מסבירה. "בחלק גדול מהמקרים הב ר חירה בבגד משפיעה על התכנים, תנועות הרקדנים והאופן שבו הקהל קורא אותם. אני חושבת על זה כבר בשלב מוקדם בתהליך העבודה".
לדוגמה , מביאה גודר את היצירה "אולם", שבמרכזה שמלת סאטן כתומה עם טקסטורה שקיבלה מדליה לידר, לשעבר מנהלת המתפרה של להקת "בת שבע", וממנה התפתחו העבודה ויתר התלבושות.
לאחר "אולם", החלה גודר לשתף פעולה עם מעצבי אופנה וסטייליסטים, שעזרו לה לגבש את שפתה הוויזואלית בכל יצירה; ב"פתאום ציפורים", הרכיבה המעצבת לולו ליאם קולקציה שחורה ודרמטית לארבע רקדניות; ב"שתיים שעשוע ורוד" עיצבה אילנית שמיע שתי מערכות לבוש לנשים; המעצב אלון רודה היה אחראי לתלבושות ב"קרם תות ואבק שריפה"; הסטייליסטית מעין גולדמן אחראית לתלבושות ולמסכת האריה המרהיבה ב"אני רעה אני" וענבל ליבליך יצרה תלבושות מרשימות לער בודה האחרונה והמהפנטת - "אחושילינג Singular Sensation".
"אני מעורבת מאוד בעבודה עם מעצב התלבושות", מסבירה גודר. "תמיד מסקרן
ליאם מסכימה עם גודר ומספרת כי תהליך העבודה על בניית התלבושות לווה בצפייה בחזרות, עד שזוקקו התר לבושת הנכונות. "זה תהליך ארוך של ניסוי וטעייה, עד שמתגבשת לך דמות מול העיניים", היא אומרת.
מערכות הלבוש השחורות שהרכיבה ל"פתאום ציפורים", למשל , נוצרו ממשחקי שכבות של בדים: "לקחתי פריטי וינטג' ישנים, פירקתי אותם ותפרתי להם חלקים תחתונים עם קפלים גדולים. עיצוב החלקים העליונים היה עכר שווי מאוד והמתח שנוצר בין השניים הוא בעצם היצירה השלמה".
" מדובר בתהליך שבו אתה אמור לשמור על הזהות שלך, שבגינה נבחרת לעצב, אבל אתה צריך להטמיע כמעט לחלוטין את הזהות הזאת בעבודה של מישהו אחר", אומרת המעצבת אילנית שמיע, שיצרה את התלבושות למופע "שתיים שעשוע ורוד". "התלבושות הן מרכיב בעבודה וצריכות לשרת אותה. בסופו של דבר, הפידבק צריך להיות'איזה עבודת מחול טובה', ולא'איזה בגדים יפים'". העונה גם עיצבה שמיע חולצות עם הדפסים, שיצרה בעקבות העבודה "אחושילינג Sensation Singular".
הבחירה בתלבושות יומיומיות ולא תיאטרליות מלווה לאחרונה גם את עבודור תיו של הכוריאוגרף אוהד נהרין מלהקת "בת שבע". על חלק מהעיצובים אמונה בשנים האחרונות המעצבת אלה אייזנברג ממותג הגברים Maison Rouge.
אייזנברג אחר ראית על עיצוב התלבושות ליצירות Furu (יחד עם המעצבת מירית ויינשטוק), "סדר" (לאנסמבל הלהקה), " פרויקט 5" ועל העיצוב מחדש ליצירה "כמויות", שאת התלבושות המקוריות שלה עיצבה רקפת לוי. הבחירה באייזנברג לעצב מחדש את התלבושות מדגישה את שינוי הגישה לנושא שחל בלהקה. אם ללוי הייתה שפה תיאטרלית-אייזנברג היא ההפך הגמור. עיצוביה מתאפיינים בקווים נקיים, בצבעוניות רזה ובשפה מינימלית, שבאים לידי ביטוי גם בעיצוביה המסחריים למותג שלה.
"אופנה לא מעניינת כוריאוגרפים", קובעת אייזנברג. "הם מחפשים בגדים שמתחברים לתנועה, לשפה. אוהד מאוד מגובש ויודע מראש מה הוא אוהב. עם זאת, הוא משתדל שהבגד לא יתפוס מקום מרכזי על הבמה או יאפיל על תנועת הרקדן. הבגד הוא ליווי ואסור שהוא יגנוב את ההצגה".
מהו תהליך העבודה מול אוהד נהרין?
"בתוכנית'פרויקט 5' שהוצגה באביב האחרון, הוזמנתי לחזרות וניסיתי לפרשן את העבודה. אני תמיד מנסה למצוא את תפקידו של הרקדן במערכה ומשם אני ניגשת לעיצוב.
בעבודה- B/olero למוזיקה של מוריס ראוול, בביצועו של אמן הסינתיסייזר היפני איסאו טומיטה-נושא הבולרו לקח אותי להשפעות ספרדיות והתחלתי לחפש רפרנס של מטדורים ומלחמות שוורים. התוצאה הסופית היא שמלה שחורה קטנה ללא שרוולים עם מחשוף רחב, אבל זה היה תהליך יסודי ארוך".
התוצאה הסופית נראית כמו שמלה שחורה שניתן למצוא ב"זארה". עד כמה התלבושות תיאטרליות?
"אוהד מעוניין לתת לרקדנים מראה של אנשים אמיתיים. זה כבר לא מופעי בלט תיאטרליים ולא תחפושות. הדרישה שלו ממני הייתה לעצב תלבושות לאנשים רגילים".
הדיון האם על תלבושות למחול להיות תיאטרליות או לא, מתחלק באופן כמעט שווה בין יוצרים ומעצבי תלבושות. בעבודות שיעלו ב"הרמת מסך" החל מהערב, ניתן יהיה לפגוש גישות שונות, לכאן ולכאן.
הכוריאוגרף הלל קוגן, שיעלה ב"הרמת מסך" את מופע היחיד "הכול", ילבש חולצה, מכנסיים ועניבה לבנים שעיצבה עבורו אוולין טרדימן ויתהדר בחפתי זהב נוצצים. בניגוד לנהרין, הגישה של קוגן לתלבושות היא תיאטרלית, כיוון שלטענתו הקהל מחפש את הססגוניות והתיאטרליות של החלל האמנותי.
"אנשים אוהבים לראות שואו", הוא אומר, "כמו שאנשים הולכים לקולנוע כדי לראות על המסך דינמיקה בין אנשים וצבעוניות, הם מגיעים למופע מחול כדי לעבור חוויה אחרת. כשאתה בוחר, נניח, תלבושות שעשויות כולן מעור, יש פה אמירה ומאחוריה עומד הקשר לתוכן או לקו האמנותי, הכוריאוגרפי. כשכוריאוגרף הולך עם המעצב שלו לחנות יד שנייה לחפש בגדים, מה הקשר בין זה ליצירה? בעיניי זו חוסר התמודדות, חוסר השקעת מחשבה בעבודה".
אין עוררין שלתלבושות מקום מרכזי בכל יצירה. אבל מדוע אתה מתנגד ליצירות בבגדי קז'ואל?
"אני לא מתעסק במצבים פסיכולוגיים או במערכות יחסים, אלא בתכנים שקשורים לפרפורמנס. התלבושת היא כמו תחפושת, ואני מאוד מחפש את הייחודיות ולא את היומיומיות. זה גם עוזר לתנועה להיות יותר מעניינת".
דברים דומים אומרת המעצבת מיקי אבני, שעיצבה בעבר את התלבושות המרהיבות לעבודתה של שרון אייל "ברתולינה" ב"בת שבע", לעבודות של סדנאות "בת שבע" ולעבודה "הים השחור" של מיה שטרן, שתוצג במסגרת "הרמת מסך".
"הקהל בא לראות שואו ללא טקסט, לכן התלבושות תורמות למופע. זה ניסיון ליצור חוויה אחידה. בעבודות של אוהד נהרין, למשל, יש נטייה לעיצוב בסיסי סטייל 'אמריקן אפרל'. זה מה שמתאים לו ולחזון שלו לגבי'בת שבע', אבל יש כאלה שהתלבושות חשובות להם".
למופע "ברתולינה" אבני הרכיבה ל-20 רקדנים (ובהמשךל?20 נוספים) בגדי גוף הדוקים, שעליהם הודפסו בדפוס משי צבעוני מוטיבים מעולם הטבע והרפואה. "התהליך החל עוד לפני החזרות", משחזרת אבני. "שרון אייל ואני שוחחנו על האווירה שתהיה ובמשך שבעה חודשים הגעתי לכל חזרה. למדתי להכיר את הרקדנים, התקרבתי אליהם ויצרתי לכל אחד מהם בגד שהתחבר לאישיות שלו, למבנה הגוף".
מהיציע זה נראה כאילו הם להקה הומוגנית.
"הרעיון היה ליצור קבוצה הומוגנית, אבל גם תתי קבוצות ויחידים. אם תתקרב, תראה שלכל רקדן תלבושות שונה. כל אחד הוא יחיד, עם גזרה וחומרים שונים-כולם על בסיס לייקרה, אבל משולבים בקטיפה ובהדפסים".
חלק חשוב בעבודה על תלבושות למחול הוא שימוש בחומרים גמישים וחזקים, שישרדו מאמץ וזיעה מרובה, וגם יישמרו לאורך תקופה ארוכה. "על בגד להיות גמיש מאוד", מסבירה ליאם, "כזה שאפשר לקפוץ בו. הוא צריך להיות כביס ולספוג זיעה".
כתוצאה מכך, רוב הבגדים המיוצרים למחול עשויים בדים סינתטיים ולא כותנות סופגות זיעה, שיכולות להתפורר לאחר מספר כביסות רב. המשחק, אם כך הוא בגזרות, חלקן רפויות באזורים כמו המפשעה או בתי השחי, כך שמתאפשרת תנועה.
"תמיד נרתעתי מבגד גמיש", אומרת גודר, "הן ככוריאוגרפית והן כרקדנית. עצבן אותי שחשבו על גמישות או על איך הבגד ייראה יפה על במה. אני דווקא נמשכת לבגדים נוקשים, שלא נענים לתנועה. כרקדנית, יש ריגוש בגירוי המסוים של הבגד על הגוף. זה כמו עבודה שכל פעם נחווית מחדש".
אייזנברג מוסיפה כי בעיצוב למחול ישנו פרמטר נוסף שעל מעצב אופנה לקחת בחשבון.
"גוף של רקדנית שונה מגוף של דוגמנית או לקוחה", היא מסבירה. "מבנה השרירים שונה. לרקדניות, בעיקר במחול מודרני, יש הרבה שרירים בירכיים ובתחת, וצריך לקחת את זה בחשבון. צריך להסתיר, או לפחות לא להבליט את זה. הנוחות של הרקדן בבגד היא החשובה ביותר".
"כרקדן, מאוד חשובה לי נוחות הבגד", מסכם אנדרסון בראס, לשעבר רקדן "בת שבע", שמקים בימים אלו את אנסמבל הרקדנים החדש "מריה קונג" (יחד עם פורשי "בת שבע" טליה לנדא, יערה מוזס וליאו לרוס). " חשוב לי שהבגד יהיה מחובר אליי ואל הגוף שלי. אם אני מופיע בבגדים שלא נוחים לי, זה מרגיש לי לא נכון, לא אני".
ואם הכוריאוגרף החליט שתלבש בגד לא נוח?
"הכוריאוגרף לא נמצא על הבמה, אלא הרקדן. עבודת מחול זה שיתוף פעולה בין כמה גורמים, ותלבושת היא חלק ממנה ".
החיבור בין כוריאוגרפים למעצבי אופנה קיים כבר שנים רבות. לרוב היו אלה מעצבי אופנה בעלי שפה תיאטרלית ואוונגרדית, שעזרו לכוריאוגרפים להביא אל הבמה את רעיונותיהם.
בדצמבר 2005 התקיימה במוזיאון לאמנות עכשווית ומודרנית Mart שבעיר רוברטו שבאיטליה, התערוכה Garde-Avant, שהציגה תלבושות ריקוד או כאלו שעוצבו ברוח זו על ידי אמנים ומעצבי אופנה. החיבורים רבים: איסי מיאקה עיצב תלבושות למופעים של הכוריאוגרף וויליאם פורסיית; ריי קוואקובו עיצבה לרקדן מרס קנינגהם; כריסטיאן לקרואה עיצב לכוריאוגרפית ביאנקה לי ולבלט של האופרה הצרפתית; ואיב סאן לורן עיצב לרולנד פטי.
לאחרונה עיצבה ויויאן ווסטווד לבלט המלכותי הבריטי. אולם בהיסטוריית העיצוב שמור מקום לשני זוגות של כוריאוגרפים ומעצבים שעבדו בצמוד במשך שנים רבות: ז'אן פול גוטייה והכוריאוגרפית רז'ין שופינו, ומעצב האופנה המנוח ג' יאני ורסאצ'ה, שעיצב לתריסר עבודות של מוריס בז'אר.
פשוט עשינו מה שאהבנו", סיפרה שופינו. "התמקדנו בשמחה ובחירות", הוסיף גוטייה. אחת העבודות המרשימות שיצר גוטייה הייתה ליצירה Le Defile משנת -1985 מקטורן גדול המחובר לחצאית טוטו לבנה, שזוג רגליים משוכלות עשויות בד מחוברות אליה.
ניתן למצוא בעבודה ביטויים לפריטים אלמותיים שיצר גוטייה מאוחר יותר, כמו חזיית הקונוסים שמופיעה במחול בגרסה פרוותית אדומה, וזכתה מאוחר יותר לככב בגרסה פרובוקטיבית בסיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית" של מדונה.
נעלי הריקוד של "רפטו" ירדו מהבמה אל הרחוב
בעת ביקור בבואנוס איירס לפני פחות משנתיים, מצאתי עצמי בלב חנות לנעלי טנגו בשכונת אונסה היהודית, במדידה אינסופית של נעלי טנגו. כשהמוכרת התעניינה אם אני רקדן, עניתי בספרדית שבורה: "לא, מודה". כלומר , אני כאן בשביל האופנה.
אין ספק שיש קסם מיוחד בנעלי ריקוד. תשאלו את שרלוט גינסבורג ואת בריז'יט בארדו, שהתמכרו למותג נעלי הריקוד הצרפתי Reppeto, שנוסד בשנת 1947 על ידי רוז רפטו, אמו של הרקדן והכוריאוגרף הנודע רולנד פטי.
הסיבה להצלחתם הנוכחית היא היכולת של קבר רניטי המותג ליצור דגמים קלסיים ונוחים (היות שהם עוצבו לרקדנים מקצועיים) עם טאץ' אופנתי ועכשווי, היוצרים יחד שפה מרעננת ושונה מהמר צאי הקיים בתעשיית האופנה.
מחירים: 850-1,080 שקל .
להשיג בבוטיקים "עלמה", בעלי מלאכה 9, ו "בנקר", דיזנגוף -210 תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
