אמנויות לחימה: אין אסטרטגיה מנצחת
אומרים שאמנות לחימה אמורה ללמד אותך להיות מוכן לאתגרים. אבל זו תפיסת העולם של לוחם מהסוג הנחות - החיים הם קרב והאירועים הם יריבים שצריך לנצח. אביב טטרסקי מחפש את האיזון בין דריכות לשחרור
כשאאוקי הירויוקי הוביל את אימוני השוטוקאי-קראטה באוניברסיטת ווסדה, היה מותר לכל אחד מעשרות המתאמנים לתקוף אותו בכל עת שיחפוץ וללא הודעה מוקדמת. האגדה מספרת שאאוקי הצליח להתחמק כמעט מכל ההתקפות גם אם גבו היה מופנה אל התוקף. ההתקפות היחידות שעלו יפה היו בפעמים שהתחמקות היתה גורמת לפציעה של התוקף, בגלל התנגשות בקיר או במתאמן אחר. אני מוכן להאמין לסיפור הזה לא על מנת ליחס לאאוקי כוחות מיוחדים (למען האמת, ראיתי אותו מפיל אנשים בלי לגעת בהם) אלא משום שהוא מעורר בי מחשבות לגבי הניסיונות שלי להיות מוכן.
אני מנסה לדמיין את הסיטואציה בדוג'ו הקראטה (אולם האימון) של אאוקי. הכל רווי אדרנלין (וטסטוסטרון). גברים צעירים מתאמנים בכל כוחם ב"להרביץ" אחד לשני. כל אחד מהם חצי מעריץ את אאוקי וחצי משתוקק להיות זה שהאגרוף שלו יצליח לפגוע בו. אאוקי היה צריך להיות דרוך כולו ומוכן להתקפה שיכולה לבוא בכל רגע ומכל כיוון. גם אם דריכות כזו היא אפשרית, איזה מקום היא משאירה לוויתור על התחמקות על מנת שהתוקף לא ייפגע? מרוב מוכנות לסכל התקפה לא צפויה, כמה מקום נשאר למוכנות לסצנריו שבו על אאוקי לוותר על התחמקות על מנת שהתוקף לא ייפגע?
דוגמא אחרת. העמידה העיקרית בקיטאידו - עמידה רחבה כשהאגן שוקע נמוך – נקראת פודו, מילה שמשמעה "בלתי ניתן להזזה". זו אכן עמידה יציבה מאוד ולפעמים אני מראה לקבוצה איך גם אם אני משתדל בכל הכוח לדחוף מתאמן מתחיל ויותר קטן ממני, אני לא מצליח להזיז אותו. אני לא מצליח להזיז אותו כשאני דוחף אותו מקדימה. אבל הכי אני אוהב להראות איך אם אני מגיע מהצד אז בלי שום מאמץ אני גובר על עמידת הפודו הזו. עמידת הפודו מכוונת כל כולה לחזית ובכיוון הזה היא מאוד יעילה. בדיוק מאותה סיבה היא חלשה מאוד מהצד.
גם לרפואה סינית ולשיאצו ברור שמיקוד הצ'י למטרה מסויימת תמיד יהיה כרוך בחסרונו במקום אחר. הרבה פעמים זה בלתי נמנע וזה בסדר גמור: אחרי ארוחה, הצ'י מתרכז במערכת העיכול וזה לא זמן מתאים לפעילות אינטלקטואלית או פיזית. אבל כשהמערכת שלי לא סתם מתגייסת אלא אני הוא זה שמחליט לגייס אותה אני עלול לגלות שהתכוננתי לדבר הלא נכון, שכעת קורה משהו הפוך ממה שציפיתי ושההתכוננות שלי לא רק שלא עוזרת לי אלא היא אפילו בעוכרי.
כמה פעמים ביום אני מתכונן לקראת הצפוי לי? מתכונן לצורך להרשים, מתכונן להנאה המזומנת לי, מתכונן לשכנע. דברים כל הזמן קורים לי, בין אם צפיתי אותם ובין אם לא, ובלי לתכנן זאת יוצא לי להרשים, ליהנות, לשכנע ולהשפיע על מה שקורה. אז למה אני עדיין שבוי באמונה שאם משהו חשוב לי אני צריך לתכנן משהו לקראתו? אתמול תכננתי להעביר תכנים מסוימים באימון. כשהאימון התחיל, הרכב הקבוצה היה מאוד שונה מבדרך כלל והתכנית שלי לא נראתה לי מתאימה. נשארתי בלי תכנית. היה אימון נהדר. זה קורה
לכאורה, אמנות לחימה אמורה ללמד אותנו להתמודד עם אתגרים. להיות עזי נפש מספיק, ערניים מספיק ומיומנים מספיק בשביל "להיות מוכנים". ואכן אפשר ללמוד את הדברים הללו באמנות לחימה אבל כשאני רואה גישות שמסתפקות אך ורק בזה אני תמיד שואל "מוכנים למה?". קצת יותר עמוקה היא הגישה שמנסה להקנות מיומנויות לחימתיות על מנת שאלו יופיעו מעצמן בעת הצורך בלי בחירה מודעת של האני.
אבל אמנות לחימה במיטבה היא לא כזו שמתמודדת בהצלחה עם אתגרים אלא כזו שיוצרת אצל היריב את הציפייה שמשהו מסויים עומד להתרחש, גורמת לו לרכז את האנרגיה שלו להתמודד עם האתגר הזה ואז, בלי מאמץ, עושה משהו אחר. כשרואים את זה קורה, אי אפשר לפספס איך התודעה של אותו "יריב" נתקעת על משהו בעתיד (עתיד שיגיע תוך שנייה, אבל בכל זאת עתיד) ואז, מתוך ההפתעה שמשהו אחר קורה, התודעה מפילה את עצמה בלי שמישהו אחר צריך לעשות משהו. מורה הזן, טקואן סוהו כתב על כך מסה יפהפייה בשם "התודעה הלא כבולה".
הסוגיה הזו רלבנטית גם למי שאינו עוסק באמנות לחימה. הרי החיים - בלי שום כוונה רעה - דואגים להפתיע אותנו שוב ושוב. בניגוד לסיטואציה שתיארתי למעלה, בחיים רוב הפעמים ההתגייסות שלנו היא באחריותנו בלבד, אף אחד לא מנסה לרמות אותנו שנצפה להתרחשות כזו או אחרת. התגייסות כזו מכשילה אותי כשבפועל קורה דבר אחר ממה שהתכוננתי אליו. לפעמים זה קורה באופן מעודן ואני אפילו לא שם לב לדברים שלא נכללו מראש בתרחיש שלי. אבל להתגייסות לקראת אתגרי החיים יש אולי מחיר הרבה יותר מהותי מכישלונות כאלו ואחרים. אולי מאחורי ההתגייסות הזו עומדת תפיסת עולם – מודעת יותר או פחות, קיצונית יותר או פחות - של אמן לחימה מהסוג הנחות: החיים הם מלחמה ואירועי החיים הם יריבים שאנחנו צריכים לנצח. אם מזהים שזו הגישה הבסיסית מאחורי הרצון "להיות מוכן" אזי הצורך להרפות נהיה בוער.
הניסיון להיות מוכן הוא דוגמא אחת לניסיונות לשלוט במתרחש. העניין הוא שהאני לא יכול לגרום לעצמו להרפות, זה הרי דבר והיפוכו. אימון קיטאידו יכול להיות מעבדה שבה האני מקבל את כל הסיבות בעולם להרפות, לעזוב, לא להתגייס. אימון קיטאידו מספק אינספור "אכזבות" כאלו ומכל אחת מהן אפשר ללמוד על המחיר של "התודעה הכבולה". אמצעי אחר שהאימון משתמש בו על מנת ללמד אותי לפעול בלי התגייסות הוא העייפות שלי. כשאני מספיק עייף אני כבר לא יכול להתגייס לביצוע התנועה שאני הולך לעשות. אם אני מוכן להתמסר, אני אעשה אותה גם כשאין לי כוח ואני לחלוטין לא מגויס.
לא כל כך קשה להתעייף: דקות ספורות של קפיצות או כמה מאות צוקי (תנועות אגרוף) ואני שם. מורה טוב יצליח לתת השראה כך שהתלמיד העייף ימשיך ללכת אחריו גם כשלכאורה אין לו בשביל מה. כשזה נעשה באופן נכון ואחראי אז השילוב בין עייפות להשראה יוצר את הקסם שבו התגייסות הופכת להתמסרות. אז אני יכול לגלות איך דווקא ההסכמה שלי להיות פגיע משאירה אותי בתקשורת עם כל מה שקורה.
קבוצת הקיטאידו בירושלים מזמינה אנשים חדשים להצטרף לאימונים. פרטים נוספיםאצל אביב
לבלוג של אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
