נורמליות: הכלא הגדול בעולם
הנורמות החברתיות מעצבות את החלומות, השאיפות, הציפיות והקנאות שלנו – בעצם, כל מה שאנחנו. למעשה, אפילו מנזרי זן וקהילות אנרכיסטיות נשלטות על ידי נורמות. אפשר להשתחרר מההתניות הללו – אבל מי מוכן לשלם את המחיר?
מהרגע שמובטח קיומינו הפיזי - אחת השאיפות החזקות ביותר של כולנו היא לחופש. אבל למה בעצם אנחנו מתכוונים במושג חופש? נראה שהחופש המיוחל הוא בעיקר החופש ממגבלות ומחויבויות – מדברים ש"צריך" ו"אסור" לעשות. אנחנו מדמיינים לפעמים שנרגיש חופשיים על איזה אי אקזוטי ומבודד. אבל מה הן באמת המגבלות והמחויבויות שכובלות אותנו? מלבד חוקי המדינה, נראה שחיינו שזורים באין ספור מגבלות ומחויבויות בצורת נורמות חברתיות.
נורמאליות היא מושג מתמטי שמציין שאין סטייה משמעותית מהממוצע. הממוצעים בתחומים השונים הם הנורמות. זה יכול להיות ממוצע גובה, ממוצע הכנסה, או ההתנהגות המקובלת ביחס לעזרה לזקנה לעבור את הכביש, לרמות את מס הכנסה או לעשות מילואים.
להבדיל מהמתמטיקה - אצלנו תהליך המיצוע נעשה ברמה התת-מודעת. האופן שבו אנו חווים את תוצאות החישובים האלו הוא בשאיפות ובמעצורים - ב"צריך", "אסור", "נהוג", "לא נעים", "מה יגידו" וכו'. אלו הנחיות ומגבלות שמלוות אותנו לכל אורך היום.
הנורמות מפעילות אותנו כשאנחנו חושבים מה ללבוש, איפה לגור, מה ללמוד, מה לחשוב, מה לקרוא, מה לראות בטלוויזיה ועם מי להתחבר. הן מנחות אותנו כשאנחנו מדברים עם ילדינו, עם חברים או עם בן / בת הזוג שלנו. הן גורמות לנו לקום לעבודה, להצביע בבחירות ולרצות להתחתן. הנורמות מגדירות עבורנו מתי אנחנו מתקדמים (למשל עברנו לתפקיד ניהולי) או בנסיגה (עברנו לשטוף כלים). הן אומרות לנו מתי חיכינו יותר מידי ומתי אנחנו מבוגרים או צעירים מידי לעשות משהו.
הנורמות הן הסרגל בעזרתו אנחנו מודדים את מצבנו ואת עצמנו בכלל – תוך ידיעה שגם אחרים מודדים אותנו על פיהן. בעזרתן אנחנו מקטלגים אנשים, יופי, כדאיות, חוכמה, מה מגוחך, מה מביש וכו'. הנורמות מכתיבות לנו מתי לחוש מתוסכל (יש לי פחות מ"כולם") או בר-מזל (יש לי יותר מ"הרוב"). הן מעצבות את החלומות שלנו, את השאיפות, הציפיות והקנאות שלנו. אין לנו שום שאיפה שנוצרה בנו ללא התייחסות למה שקורה בעולם מסביבנו – למה ששווק לנו כ"רצוי" – אם ע"י החברה, המדיה, ההורים או ע"י דמות כלשהי לה רצינו להדמות. נורמות הן גבולות הגזרה שבתוכן אנו רוצים, אוהבים, מקווים, מגיבים ויוצרים. נורמות עובדות בשיטת המקל והגזר – מושכות אותנו למעלה אם אנחנו מתחתן ומושכות אותנו אחורה אם אנחנו מעברן.
בתקופות מסוימות בחיינו (בעיקר בהתבגרות) אנחנו מנסים להגדיר את עצמנו ע"י שאנחנו מנסים לחיות מחוץ לאותם קירות. אבל אפילו כשאנחנו מורדים בנורמות (למשל של ההורים) – אלו נורמות אחרות (למשל של בני גילנו) שמכתיבות לנו איך וכמה למרוד. לאחר תקופות "מרד" אלו אנו לפעמים מאמצים נורמות שונות במקצת. אבל שנהיה מבחוץ או מבפנים – אנחנו תמיד מתייחסים אל קירות הנורמה.
אנחנו יכולים להתעלם מנורמה אליה איננו מודעים (כמו למשל רחיצת ידיים ביציאה מהשירותים, עצירה ברמזור אדום או אמירת שלום). אבל אם אנחנו מודעים לנורמה, אם היא נצרבה בתודעתנו – אז אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה. אנחנו יכולים שלא לנהוג על פיה, אבל אז נחוש תחושה של מרידה או התרסה וגם זה סוג של התייחסות. דרך אחת להתעלם מנורמה היא לשכוח אותה. אבל זה לא תמיד קל – בעיקר אם מנסים. דרך אחרת היא שיפסיק להיות לך איכפת. אבל זה בכלל מסובך – כי האכפתיות אינה מהנורמה בנפרד אלא מהחברה
נורמה יכולה להיות מונהגת אפילו בתת-קבוצה של שני אנשים. בכל מקום בו יש יותר מאדם מאחד – נוצרות ציפיות הדדיות ומוסכמות התנהגותיות שמהר מתקבעות. אפילו כשאנחנו לבד – השיקולים שלנו תמיד מורכבים גם מקיומם של אנשים אחרים, מהדעות שעשויות להיות להם על מה שאנחנו עשויים לעשות, לומר או לחשוב. כל מרד בו משתתף יותר מאדם אחד הוא מרד נורמטיבי – ולכן לעולם לא יוכל להביא "חופש" מנורמות.
האם בכלל אנחנו יכולים לרצות משהו מחוץ לנורמות? מחוץ לנורמאליות? הנורמות בונות מסביבנו כלא המגביל את מחשבותינו, תנועותינו ותחושותינו. הנורמאליות היא הכלא הגדול בעולם. והמצחיק הוא שהכלא הזה בכלל לא בעולם – רק בתוך ראשנו. אנחנו אלו שנותנים לנורמות את הכוח לכלוא אותנו. העולם מלא באנשים בעלי תכונות שונות – אבל המשותף לכולם הוא שהם משועבדים למושג הנורמאליות כפי שהם תופסים אותו.
בכל מצב בו קיים "צריך" שאינו תגובה לצורך פיזיולוגי (כמו להשתין או למות) – מתקיים כלא הנורמאליות. אפילו במנזרי זן או בקהילות אנרכיסטיות או ניהיליסטיות שלכאורה מנסות להשיל מעצמן את כל מוסכמות החברה - גם שם יש כללי התנהגות, גם שם יש אסור ומותר. נראה שהם לא באמת נהיו חופשיים אלא רק עברו לגור בכלא אחר, או צבעו מחדש את קירות התא שלהם. אולי אפילו ציירו חלון המשקיף לים.
אבל האם ניתן לברוח מהכלא הזה? האם מישהו באמת רוצה לברוח ממנו? כל נטייה מולדת שלנו עברה דרך מכבש הנורמות לפני שהתעצבה לתכונת אופי. כל הרגל שלנו הוא בחלקו תוצר של הנורמות בתוכן גדלנו. כלומר שכל הרגל או תכונת אופי הם עוד לבנה בקירות הכלא שלנו. אבל אם נפטר מכל הלבנים לא יישאר מאיתנו דבר, לא יישאר מי שיהיה חופשי – כי מי אני בלי ההרגלים והתכונות שלי? אז מה אנחנו רוצים כשאנחנו מדברים על חופש? להיפתר רק מחלק מהלבנים? רק מהתכונות ה"רעות"? אבל איזו תכונה היא טובה ואיזה רעה? מאחורי כל תכונה "טובה" מסתתרת נורמה שהגדירה אותה ככזו – האם נורמה מוסתרת זו גם היא "טובה"? כמה עמוק כדאי לחפור?
נראה שאם חופרים עוד ועוד - אז לקראת סוף החפירה, קומה אחת מעל ליצר ההישרדות הבסיסי, מגיעים לכך שהעניין הגדול שלנו בנורמות נובע בעיקר משתי תכונות מרכזיות. תכונות המצויות גם בחיות חברתיות המפותחות פחות מהאדם. האחת היא הצורך בהתאמה חברתית - מי שלא מבין את הקודים של השבט ולא נוהג לפיהם – מגורש מהשבט ולא יכול לשרוד ולהתרבות. התכונה השנייה היא הצורך לקדם את עצמי ביחס לאחר. במקור כדי לנצח בתחרות על האוכל והזיווג – אבל באופן כללי יותר זה נכון לכל סוג של קנאה. אם מישהו חושב שהוא "מעל" לקנאה – שינסה להיזכר למשל בהרגשה כשעוקפים אותו בתור. לטוב ולרע - אנחנו תמיד משווים את עצמנו לסביבה – למה שיש לאחרים ולאיך שהם מתנהגים.
אין נקודת תצפית נטולת נורמות ממנה ניתן לענות על השאלה איזה נורמה היא "טובה" ואיזה "רעה" – בגלל שבלי נורמות אין משמעות ל"טוב". כל מושג הוא נורמה. באופן בסיסי יותר – אם רוצים לבחון את מקור כל הנורמות – אז עלינו לשאול האם לרצות לשרוד זה טוב? זו שאלה אבסורדית וחסרת משמעות. אבל בסופו של דבר המשמעות של להיות חופשי מכל נורמה היא להשתחרר ממקור כל הנורמות, כלומר מדחף ההישרדות.
אבל מה זה בעצם אומר? כדי להיות חופשיים באמת עלינו לא רק להפסיק לפחד למות – אלא גם לאבד את כל ההתניות הנובעות מפחד זה – לאבד את כל שאיפותינו, לאבד כל התייחסות לקיום ישות אחרת כלשהי בעולם מלבדנו, לאבד כל ערך מוסרי בו החזקנו. בסופו של דבר גם לאבד כל רצון. אבדן כל רצון משמעו אובדן המקור לרצונות – שהוא האגו. זה הוא מצב בו (כנראה) נקבל הכול כפי שהוא, בו נחוש שהכול מושלם כפי שהוא – מסבל אהובינו עד הרס האוקיאנוסים והאטמוספרה, מאונס קטינות ועד אושוויץ. אדישות מוחלטת מול אובדן כל מה שהיה חשוב ויקר לנו. אבל האם מישהו באמת רוצה חופש שכזה? האם מישהו מוכן לשלם את המחיר של אובדן הכל תמורת חופש כזה?
התשובה לכך היא כמובן שלא. אין אדם מונע אגו שיכול באמת לרצות במות האגו – זוהי שאיפה התאבדותית. אנשים שואפים ל"הארה" כי זה משווק כמשהו "טוב" (הכי טוב!). אבל, כמו כל רצון לשיפור "עצמי", זהו רצון אגואי לחלוטין – ורצון אגואי לא יכול להרוג את האגו. ה"חופש" הזה אינו דבר "טוב" – הוא יציאה מהמימד בו קיים הטוב ו/או הרע. אין מישהו שהוא מישהו שיכול באמת לרצות את זה. לרצות את זה משמעו לא להבין מה זה. ומה זה ה"זה" הזה? זה ריק רגשי, זה כלום – "המדבר של הממשי".
הבודהיסטים מספרים של"חופש" זה מתלווה חמלה ואהבה גדולה. אולי. אבל לוגית קשה ליישב ביחד קבלת הכל כמושלם עם הרצון לשנות משהו – כמו למשל הרצון לעזור למישהו, או רצון בכלל. ואולי למושגים חמלה ואהבה מהמצב ה"זה" יש משמעות אחרת מזו שאנחנו מבינים מהמצב ה"נורמאלי".
הבודהה מצוטט שאמר: "I have attained nothing from enlightenment" – שאפשר לתרגם כ:"לא השגתי דבר מההארה" או גם כ:" השגתי כלום מההארה". אז מי רוצה לוותר על הכל בשביל כלום? לא כולם ביחד :)
נא להמתין לטעינת התגובות
