מודדת בגדול: אופנה באקסטרה לארג'
אחרי 25 שנה שבמהלכן טיפחה יאכנע שיק לתפארת, החליטה בשמת בידרמן להביט לאקסטרה לארג' בעיניים ולצאת לשופינג. יחד עם חיננית, שהתלוותה למסע על תקן סטייליסטית צמודה, יצאו השתיים לבחון את ההיצע המוגש ברשתות האופנה למידות גדולות. הממצאים, איך לומר, היו שדופים יותר מאנורקטיות
צרפו לכך את המשקפיים שלי ואת רעמת הרפונזל שנאספת לכדי אבו עגילה, והרי לכם קלסיקה אמיתית. אין צל של ספק, אני לגמרי "במודה". לאט לאט זה חלחל. הסימן הראשון, נדמה לי, הגיע בכיתה י"א, כשחברתי מלאת הגזרה סיפרה לי על שני טופים "מהממים" שרכשה.
בתשובה לשאלתי היכן הצטיידה בהם, פלטה העסיסית ש"ממילא אין שם דברים במידה שלך". לא פלא, אם כן, שאל מסיבת הסיום בבית הספר הקיבוצי בו למדתי כבר הגעתי מוכנה יחסית. בסדר, שכנעתי את עצמי, אז לא אתהדר בשמלה קיצית מתנפנפת. בוודאי אמצא משהו סולידי יותר, שיחמיא לגזרה החמוקית שטיפחתי. כולה חגיגת סוף הלימודים בתיכון בעמק. בטח כולם יגיעו בכפכפים.
לאחר שיטוט סיזיפי בין החנויות, מצאתי לבסוף ברשת "ראש אינדיאני" עליה השלום, מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה בעלת מפתח מרובע, שחורה אף היא. כך, כלבושה ללוויה בינות שמלות פסטל מרהיבות, עליתי בגו שפוף לקבל את תעודת הסיום שלי.
לרגל חתונתה של בת דודתי האהובה, החלטתי שהגיע הזמן לשים לזה סוף. אין בכוונתי להיענש על מידות גופי הבריאות ומגיע לי לאכלס את ארוני בפריטים שימצאו חן בעיניי ולא יהוו פשרה. אם אינני מצליחה לבחור אותם בעצמי, איאלץ לתגבר את עצמי בעזרה.
גם אם לעזרה הזו קוראים חיננית, והיא מצוידת בארשת חמוצה מתמיד, שכן לצורך העניין אולצה להשכים בשעת בוקר מוקדמת מדי. יצאנו שתינו, אם כן, למסע שמטרתו לבדוק האם ניתן למצוא בגדים ראויים ושיקיים גם עבורי.
זה לא היה שופינג, זו הייתה משימה. למילה "שופינג" מתלווה תמיד תחושת שחרור - ההתחרעות הזאת על כרטיס האשראי טומנת בחובה איזו הבטחה להתחדשות. ובכן, לא במקרה שלי. כשאישה שמנה יוצאת לקנות בגדים, אין בזה לא שחרור ולא נעליים, יותר בכיוון של מפח נפש אל מול ההיצע העלוב. בחנויות
ה"רגילות", כלומר באלה שפרנסיהם הואילו בטובם להחזיק במלאי מצומצם של פריטים מעל מידה 42 (אבל לא מעל 46), הבגדים שמיועדים לשמנמנות לעולם ימוקמו במדף העליון ביותר. שנאמר, "כמה שיותר רחוק מהמיתוג הצעיר והמאגניב שרצינו שהרשת תהיה מזוהה איתו".
ובחנויות למידות גדולות-ובכן, הן מטפחות תחלואים משל עצמן, כפי שתגלו מיד. שאגותיה של מירי מסיקה השופעת מקדמות את פנינו בכניסה ל-ml. ברשתות ובחנויות מעצבים שמיועדות לנשים במידות גדולות, כפי שגיליתי מהר, יש נטייה ברורה מאוד למוזיקת דיוות-מדונה, קיילי מינוג, כריסטינה אגילרה ואפילו גלוריה אסטפן האייטיזית מככבות בפלייליסט המועדף על מנהלי החנויות.
במבט ראשוני פוסקת החיננית: "לוק של וייז'ות. שלוחה של בית אבות'משען'". כשאני מנסה לשדל אותה להתארגן עם המוכרות על מלבושים בשבילי, היא מגלגלת עיניים ומודיעה שהיא "לא משוחחת עם פשוטי העם". לכיווננו פוסע נסי, טיפוס צלופחי מעט,
זה לא ממש נעים לי. גם ככה כל הסיטואציה ממקמת אותי במצב פגיע למדי, כך שהדבר האחרון שאני זקוקה לו זה מבט גברי בוחן. ml, שבעבר נקראה בשם הפחות מכובס "מתאים לי", היא רשת אופנה המיועדת לנשים ממידה 40 ומעלה, במחירים שווים לכל נפש.
בנוסף למידות גדולות, מחזיקה החברה גם בליין לנשים בהיריון הקרוי "פור טו", ודווקא בו מצאתי שתי טוניקות מתקתקות-בצבעי שחור וסאלדין-שבזכות קומתי הנמוכה נלבשו כשמלות קיציות לכל דבר. מגוון הבדים והגזרות רחב וניכר מאמץ לכוון את המראה לגיל הלקוחה-בין אם היא מבוגרת או צעירה.
היאכנע הממוצעת תמצא כאן את מבוקשה בדמות קריסטלים שהודבקו על הבדים ותחרות למכביר. הצעירה, לעומת זאת, תיאלץ להתאמץ יותר על מנת למצוא פריטים שהולמים את גילה. אך כאמור, יש תקווה.
כשאני יוצאת מתא ההלבשה לאחר סשן מדידות אינטנסיבי, אני מגלה את חיננית, עולצת מתמיד, מחליפה רשמים עם המוכרות, כאילו לא עברה רק רבע שעה מאז חרצה שלא נאה לה לשוחח איתן. לאחר בירור קצר, מתברר לי שלא לחינם ירדה המתנשאת אל העם. האליטה והפרולטריון חברו יחדיו והגיעו למסקנה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני חייבת להסתפר באופן בהול ולעלות על עקבים.
בדרך ל"עונות", התחנה השנייה במסלול, אני מקבלת שיעור סטיילינג קצר מחיננית. לפי האוטוריטה, עליי להיצמד לגזרות נקיות ולצבעים אחידים, ולהימנע לחלוטין מהדפסים, שמשווים לוק מבוגר. "כמה שיותר קרוב לקלסיקה", קבעה .
עוד לפני שאנחנו נכנסים ל"עונות" אני מזהה, דרך הדלת השקופה, מכשול אקוטי: המוכרת היחידה שמסתובבת בפנים מתנאה בגזרה דקיקה. ביג מסטייק. יוג'. בואו נשים את הדברים על השולחן: בתור שמנה, אני מעדיפה שמישהי אשר יכולה להבין ללבי תשרת אותי בבואי לרכוש גרדרובה.
גם האישה הגאה ביותר, זו שמדי יום חוגגת מחדש את משמניה, מודעת לצו החברתי לפיו "רזה זה יפה", ולכן כשתיתקל בזבנית גרומה בהגיעה לקנות בגדים תחוש כלפיה ניכור. מוכרת רזה אף תתקשה יותר בהתאמת לבוש ללקוחה מלאה. הפער פשוט גדול מדי. כשמוסיפים לכך את העובדה, הבעייתית לכשעצמה, שלא קיימת אחידות במידות של חנויות הבגדים לנשים גדולות-מידה 3 ב-ml לא תהיה זהה למידה 3 ב"רובנס", למשל-תתקשה הזבנית הצנומה עוד יותר, לא באשמתה כמובן, לגשר על הפערים.
המבחר ב"עונות", שמציעים אופנה במחירים עממיים לנשים בגילאי 30 פלוס ובמידה 42 ומעלה, מצומצם למדי וכולל בעיקר טוניקות לרוב. מתוכן מדדתי שתיים: הראשונה, בדוגמת פייזלי, אומנם התהדרה בצבעי חום-טורקיז, שילוב צבעים הנכון ללפני שלוש שנים, אך חיננית סברה שעליי היא נראית "מרעננת".
הטוניקה השנייה, בצבע אדום יין ("הכי סבתא", העוותה פניה חיננית) הסתיימה באמרת משולשים סהרורית בסגנון טינקרבל וגרמה לי להיראות מגוחכת. למכנסיים, שנראו כאילו נשלפו מקולקציה משנות ה-90 והתנאו בתיפורים בולטים וקשירות מסורבלות-לא התקרבתי. שמלות לא ראיתי בכלל.
אחר כך, על סלט ב"ארומה", חיננית הצהירה שהיא מאוכזבת: "סגנון מאוד פריפריאלי, צבעים דהויים, שום דבר לא בולט או צעיר. מחלקת אודטה מורחבת. נקסט". אנחנו חותכות ל"אלמביקה", שם מכה בא פינו, מיד בכניסה, ריח של עור מעובד. ההרגשה ביתית, נינוחה. תמונות ממוסגרות של סופרות ישראליות הלובשות את בגדי המותג תלויות על קירות החנות.
הגר וירדן מקבלות את פנינו בחיוך רחב וללא שהות ניגשות לקולבים ומתייעצות ביניהן מה יכול להתאים לי. הקולבים עמוסים לעייפה בפריטים בצבעי שחור ואפור. כשאני תוהה בקול רם בפני חיננית האם מדובר בקונספירציית הסתרה וטשטוש, היא משיבה "תרגיעי, אלו הצבעים שהגרה משתמשת בהם תמיד".
בתא ההלבשה ממתינות לי שלוש מערכות לבוש. הראשונה כוללת סרפן עצום ממדים הנלבש מעל לחולצת טי ומכנסי טייטס בדוגמת פסים. כשאני מביטה במראה אני מופתעת לגלות את דמותה של דינה, פסיכולוגית נעוריי.
הכול שם: הכיסים התפורים על הבד, הצבעים הכהים, מראה השכבות, הכבדות שבבגד. לכבוד הצילום אני נועלת עקבי רוקי הורסים, אף הם מבית "אלמביקה", וירדן והגר החמודות מנסות לאלף את שיערי הסורר. הן לא נוחלות הצלחה מרובה.
מערכת הלבוש השנייה נראית קצת יותר מעודדת: מעל גופייה אפורה אני לובשת חולצה שחורה א?סימטרית, אליה מצוותים מכנסי בלון בדוגמת פסים. גם עכשיו ניבטת פסיכולוגית בראי, אך הפעם היא מעט יותר צעירה והרבה יותר שיקית. גם חיננית מחבבת מאוד את הלוק: "הגזרות יפניות, א-סימטריות, יוז'י יממוטו סטייל. מאוד ניינטיז, אבל עובד".
הלוק השלישי מורכב משמלה שחורה ארוכה, צמודה באזור החזה ומשוחררת מתחתיו. יפה? לא אכחיש. מיוחד? מאוד. צעיר? הצחקתם. המחירים בבוטיק גבוהים, אפילו מאוד. לזכותם של הבגדים ייאמר שלא צריך להתאמץ בשביל להידחס אליהם ומאוד נעים ללבוש אותם.
רותי, בעלת המותג "רובנס", לא מרוצה. אמרו לה שנגיע לפני שעות. אורות הפלורוסנט המסמאים שמכים בנו בכניסה מהווים ניגוד חריף לשאר החנויות בהן ביקרנו היום. ברוב המקומות שמציעים אופנה במידות גדולות התאורה רכה יותר, האור חם, מזמין, מטשטש.
למרות המרחב הקטן אין תחושת צפיפות בחנות. הבגדים מסודרים כחיילים-מי תלוי על הקולבים ומי מקופל בקפידה על המדפים. רותי, אישה לא קטנה בפני עצמה, פורשת בפנינו בקול שקט את הקונספט של הבוטיק: "את הבגדים אני בוחרת בעצמי, רובם מיובאים מחו"ל. אני משתדלת לא להביא סטים, כך שהשילוב בין הפריטים הוא בסגנון'מיקס אנד מאץ''.
קהל היעד של החנות הוא נשים בנות 35 פלוס, כך שרוב הבגדים מותאמים לגילאים הללו". לשאלתי , למה דווקא לקבוצת הגיל הזו, היא מפתיעה אותי ועונה ש"לצעירות יהיה יותר קשה לעמוד במחירים בחנות, הן באות לפה לקנות פריטי בייסיק ואת השאר משלימות ממקומות אחרים".
אני מבקשת ממנה שתראה לי דברים שעשויים להתאים לי, אך רותי מעדיפה לנקוט בגישה הפסיבית. היא טוענת שאינה מכירה את הטעם שלי ומציעה ש"אדפדף" בעצמי עד שאמצא משהו שמוצא חן בעיניי. השמלה הוורודה שובה אותי מיד, אך אבוי, היא קטנה עליי.
"היא מבליטה לך את כל ה'שולות'", פוצעת החיננית. "אין לי אותה במידה גדולה יותר", מתנצלת רותי. אני מודדת מכנסי חצאית בצבע אפור, גופייה שחורה ועליה מעין ז'קט מפונפן בגוני אפור. חיננית שקטה מהרגיל. מאוחר יותר היא תגדיר את המראה כ"סבתא שמתאמצת להיראות מגניבה".
ואז הגיעו הסטים. צבע אחד, קומפלט. הראשון כלל חצאית אדומה, גופייה בהירה ועליונית, גם היא באדום. חיננית לא פצתה פה. סגול היה הצבע הדומיננטי בסט השני: מכנסי שבע שמיניות שעל ליליפוטית שכמותי נראו כמכנסיים באורך מלא, אותה גופייה בהירה ומעל הכול ספק שאל ספק סריג עשוי בד צמרירי. עם צלליות העיניים החציליות נדמיתי לקוקסינל שלבוש בבגדי סבתו המנוחה.
כשיצאנו מהחנות, חיננית כבר לא יכלה לסכור את פיה. "אני מזועזעת", קצפה . "קבלת פנים כמו בלוויה, אווירת ספרייה, הבדים מבגרים, השילובים מוגזמים ומתאמצים, מיחזור נוסחאות. אין שום קלאס. אלוהים אדירים, איזה בוטיק שמכבד את עצמו תולה את הבגדים על קולבי פלסטיק?!".
היא לא נרגעה, החיננית, גם כשהגענו לתחנתנו הבאה, סניף של "אשה אשה". חדורת רוח קרב ושטופת זעם, היא החלה לעיין בבגדים. אמרתי לעיין? התכוונתי לכתוש. חמורת סבר, בשפתיים חשוקות, היא הדפה קולב אחר קולב תוך מלמול "וייז'ה", " צ'יפי", "יוז'", " מחרוד" ו"קטסטרוף".
ואכן , מבט חטוף על הקולקציה מגלה נצנצים, גזרות אוהל, קריסטלים וצבעים צעקניים. מירי, אישה יפה בסביבות גילה?50, מתפנה מעיסוקיה. "איך אפשר לעזור לכם?", היא שואלת במבטא מרוקאי צרפתי הורס. חיננית מחווה תנועה של "אני מסירה אחריות מכל מה שהולך פה" ומתפרקדת בכורסת הרטרו המוגזמת.
מירי שולפת מבין הקולבים מעיל כהה וארוך במיוחד. אני מביטה בחיננית במבט שואל והיא אומרת: "תנסי". באמת מה הייתי עושה בלעדייך. "אני נראית כמו קרואלה דה ויל", אני מייבבת, ובאמת, להשלמת הלוק התיאטרלי מורה לי החיננית לאסוף את שיערי לקוקו גבוה ולעטות על פניי ארשת חמורה.
מובן שאני מיד פורצת בצחוק מתגלגל. מבעד לגיהוקי הצחוק והעייפות מהמסע הארוך והמייגע הזה, אני מבינה היכן טמונה הבעיה: בכל המקומות בהם ביקרתי היום, החליטו מראש בשבילי לאיזו נישה - אודטה, פסיכולוגית או דיווה גדולה מהחיים-עליי להשתחל.
בשום חנות לא הרגשתי חדווה, בשום בוטיק או רשת לא הרגשתי שאני יכולה להתפרע עם הבגדים וליצור מראה ייחודי, להרכיב לוק שיאפיין אותי ויהיה רק שלי. אך מירי לא יודעת את נפשה: "את כל כך יפה. זה יושב עלייך פצצה, סוף הדרך. חסרה רק חצאית מיני ואת יכולה לצאת לבלות". ארבע עיניים נלטשות בה באימה ומשתרר שקט מקפיא. לבסוף חיננית שוברת את הכפור: "חצאית מיני?", היא מסננת כלפיה, "מישהי פה חיה באילוז'? ".
נא להמתין לטעינת התגובות
