להיפרד פירושו למות: על חרדת נטישה מזווית רוחנית
הפחד שבן הזוג יעזוב אותנו הוא מהפחדים הנפוצים בקרב המין האנושי. מקורו באימה של הנשמה העוזבת את המקור האלוהי בדרכה אל הפלנטה המחוספסת שלנו. שוש צימרמן, יועצת רוחנית, מביאה סיפור מקרה
הפחד מפני פרידה מבן הזוג, כתוצאה מאסון או מנטישה ואף מעזיבה יזומה, הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בקרב המין האנושי. הואריאציות האינסופיות על נושא זה סיפקו ומספקות כר חקירה נרחב ואתגר גדול למלומדי כל התקופות והזרמים. בתורות בריאות הנפש, לזמניהן ולסוגיהן, תופש הפחד מפני הפרידה מקום מרכזי והספרות המקצועית המוקדשת לו היא רבת היקף. הייעוץ הרוחני, המתמקד בבריאות הנשמה, תורם פן נוסף ועוצמתי.
אימת הפרידה של הנשמה ממקורה, בדרכה אל הפלנטה, ואימת הפרידה שלה מן הרחם העוטף, כשהיא בגוף העובר הנדחף אל היוולדו על ידי התכווצויות שרירים קצביות חזקות, הן נקודות המוצא להבנת פחדי הפרידות בכלל ולהבנת פחד הפרידה במערכות יחסים בפרט. בדרך-כלל מאיר הטיפול בפחד הפרידה מקומות פצועים כמוסים במערך הנפשי-רוחני של האדם. מקומות אלה טעונים הרבה טיהור וריפוי ואלו מתקבלים פעמים רבות באמצעות חוויה המביאה תובנה, מחילה וסליחה.
בחרתי הפעם להביא התנסות טיפולית בתחום הפחד מפרידה, משום שנוכחתי לדעת בעבודתי עם מאופשרי (מטופלי), שכל מקרה מתחום זה שסופר להם, שפך אור על בעייתם, ותרם להבנת הפחד ולהתמודדות עמו.
דני (כך נקרא לו) הוא בחור בן שלושים המתגורר בעיר הגדולה, מאוד חכם ומאוד רגיש. סיכום הפגישה שלנו, המובא כאן בקיצור רב, מעיד על יכולת העבודה הנפשית-רוחנית הגבוהה שלו ועל מסירותו למען התפתחותו. הסכמתו לפרסום הדברים היתה מיידית ואני מודה לו על כך מאוד.
דני: אני רוצה לדבר היום על המצב העכשווי שבו החלטתי להיפרד מג', חברתי, ועל כך שהרעיון הזה מעלה בי פחד של אי-הישרדות, של מוות וכיליון. האם זה מפני שאני פוחד שלא אמצא מישהי אחרת, שאף אחת לא תרצה להיות איתי ולכן לא אוכל לשרוד בעולם, רגשית ופיזית?
שוש: בפגישות הקודמות סיפרת על אביך הנוכח-נפקד בבית ילדותך, מדוכא ונשלט, על אימך החרדתית והפולשנית ועל הפיקוח הצמוד שהטילה עליך עד שהתבגרת. נראה לך אולי שיש קשר בין הדברים?
דני: כן, אמי לא משה ממני לרגע עד שהלכתי לגן בגיל שש. אני חוזר וחווה מהילדות המוקדמת, ואפילו המאוחרת, מצב קבוע שבו אימא מפקחת 24 שעות ביממה על
שוש: ההתנסות הזו, שחזרה על עצמה יום יום, שעה שעה, עלולה היתה לגרום לילד שהיית, ושעדיין נוכח בתוכך, לכמה דברים:
א. חוסר אמון בעצמו ומחשבה מתמדת שהוא לא יוכל להסתדר בכוחות עצמו, ללא נוכחות נשית.
ב. מחשבה גורפת שמעשיו פגומים, שמשהו מאוד לא בסדר איתו אם הוא זקוק להשגחה ופיקוח צמודים כל הזמן. זה יוצר ערך עצמי מאוד נמוך וגם פחד של הילד מעצמו ממי שהוא.
ג. הרגשה שהצורך הבסיסי, הצורך באהבה ובאינטימיות, לא מתמלא, עקב קבלת דאגה (היסטרית) במקום אהבה, כתחליף-אהבה.
ד. תלות מוחלטת באם (באנרגיה הנשית הראשונה והמשפיעה ביותר) יחד עם פחד ממנה. היא השופטת את מעשיו אך היא גם המעניקה לו חיים ומכלכלת אותו. חייו, בקטנותו, תלויים ומוכתבים על ידה ללא אפשרות של שינוי.
ה. כעס ושנאה מופנמים ומודחקים כלפי האם. פחד לבטא אותם שמא יהיה נתק ולא יהיה יותר קשר עם האם. נתק-פרידה מהאם פירושם מוות, בעיני ילד בשנותיו הראשונות.
דני: אני מרגיש שזה מאוד נכון אבל יכול להיזכר בכל אלה רק במעומעם. כשעולה עכשיו אפשרות של פרידה מהחברה שלי (ולא משנה מי יוזם את הפרידה), זה קשה לי מאוד. אני חווה את הרצון להיפרד ממנה כרצון לשמור על האינדיווידואליות שלי, אבל מצד שני זו חוויה קשה, ממש ממש קשה, ולהיפרד פירושו, באופן די מוזר לי, שכאילו אני מכריע לכיוון המוות ולא לכיוון החיים.
שוש: התובנה הבסיסית בייעוץ רוחני אומרת שהילד שהיית כל הזמן חי ופועם בתוכך. סיטואציית הקונפליקט שלך בהווה מגבירה בתוכו את העימות הפנימי בין דחפים מנוגדים ומגבירה את אנרגיית ההפרדה שבתוככם. הוא מרגיש וגם אמור לפעול לפי הרגש המורה אותו לא להמשיך להיות שלוחה של אמו אלא לחוות את עצמו האמיתי ("חיים"). אך זה בלתי אפשרי ("מוות") משום שהאם לא מוכנה לשחרר את התלות שלו בה ולא מאפשרת לו את ההבנה שהוא יכול לחוות את עצמו בלעדיה ושהיא תהיה שם בשבילו בכל מקרה.
דני: אני איכשהו זוכר במעורפל את הפחד מהדחייה (ודווקא דחייה של הילד את האם). כילד ידעתי שאם אנסה לחוות את עצמי, לחוות את העולם דרך ההתנסות שלי ולא דרך הפילטר של אימא, אשמע על כל אינסוף מעשי הפגומים, אענש, ואז לא אשרוד (מוות).
שוש: ככה נוצר הפחד ממה שעלול להיווצר מהנתק מאימא, האנרגיה הנשית הראשונה והחשובה ביותר בעיצוב כל החיים.
דני: התחושה היתה לפעמים שעוד רגע אסגר לגמרי מפניה וכך לא אקבל יותר את מה שאני צריך וחייב לקבל. ומכאן ההתלבטות בהווה - לעזוב? לא לעזוב? אני רואה כעת למה ה"כן-פרידה / לא-פרידה" שלי בהווה, מעלה התלבטות של חיים ומוות בילד הפנימי, שהתעורר בעוצמה כזאת בתוכי.
בהמשך הפגישה דני מגיע לתובנה ברורה, דרך כניסה חווייתית עמוקה אל סצנות מהילדות המוקדמת, שלאחר שבע שנותיו הראשונות, שנים של התנסות קשה החוזרת על עצמה ללא הרף וללא שינוי, הוא מגבש, כילד בן שבע, החלטה גורפת לגבי עצמו:
דני: אני מבין שאני חסר ערך, מחוק, לא שווה, לא ראוי, לא יודע מה אני עושה וכי כל מעשיי פגומים ואינם ראויים. בעקבות זאת אני חווה את עצמי מקבל החלטה מודעת (בתודעה של ילד) כי מוטב לי להחביא את האני האמיתי שלי (רצונות , מאוויים, חלומות) ולאמץ את גישת אמי אלי, כדי לא להיות חשוף לביקורת / ענישה / תוכחה / השפלה וביזיון מצד אמא שלי, שפעלה ממניעיה שלה, מתוך המחשבה שכך נכון להתנהל עם ילדים.
דרך מדיטציה איתרנו את אותו רגע שבו, בגיל שבע, דני החליט לבטל את עצמו ואת רצונותיו לחלוטין ולהתאים את עצמו למרותה של אמו.
דני: הסקתי כי האני האמיתי שלי, האני הנחווה אצלי כשלי, הוא ככל הנראה טעות, ורצוי לי לאמץ את תפיסת החיים של אמי: פחד מהחיים, אי-התנסות בכלום בכדי לא להיפגע פיזית ורגשית מהעולם. כל זה כדי לשרוד כילד.
אני מגיע (במדיטציה) לילד שהייתי בגיל שבע, בשבוע הראשון של ביה"ס היסודי . דני בן השבע מסתובב לו מסביב לבניין המרכזי של ביה"ס בזמן ההפסקה הגדולה בתחושה נוראית של בדידות ועצב, של אי יכולת ופחד להתחבר עם ילדים אחרים והוא מקיף את הבניין מספר פעמים ומנסה להתחמק ממגע עם אחרים. בשלב מסוים הוא מוריד את התיק ומתיישב על האבנים מאחורי הבניין, אוסף את ברכיו מניח את הסנטר הקטן עליהם וחושב בשקט מספר דקות.
ואז, בתחושה קשה של בדידות, הוא מחליט שמהיום, מרגע זה, הוא נועל את העצמי האמיתי שלו, את רצונותיו, את מי שהוא - עמוק בתוך תיבה, ומאמץ לו את זהות והתנהגות הסובבים אותו, ובעיקר אמו, על מנת לא להיות שונה ובכך לא להיות חשוף עשרים וארבע שעות ביממה להתקפים של פחד שמא ייעזב לנפשו בעולם.
שוש: תתקרב עכשיו כדני הבוגר לילד הזה, תציג את עצמך בפניו ("אני דני שאתה תגדל להיות") ותשאל אותו אם הוא זקוק לעזרה. תאמר לו שבאת לעזור לו ולך, שאתה מבין את כאבו ושאתה כאן בשבילו.
דני: בסדר. (הפסקה). אני חושב שהוא רוצה שאעזור לו.
שוש: יופי. אני רוצה שתשאל אותו אם הוא רוצה לשמוע סיפור.
דני: אוקיי, אני שואל. כן, נראה לי שכן.
שוש: זה הסיפור. תחזור אחריי ותספר לו אותו.
שוש: "היה הייתה פעם, על כוכב אחד, ממלכה כחולה שבה כל האנשים היו כחולים (ממוקדים בפיזי). לאנשים הכחולים היה כל מה שהצבע הכחול היה יכול לתת אך הם לא היו מאושרים. מה שהיה חסר להם יותר מכל היה הצבע הירוק, הצבע של הלב, צבע האהבה. פעם, מזמן, היה להם צבע ירוק אך עם הזמן הם כל-כך התמקדו בכחול, עד שהקשר עם הירוק אבד להם, נותק ונשכח. הם חשו בכך שדבר-מה חסר להם, אך לא יכלו לזהות מה הדבר והיו בשל כך די אומללים.
הרחק משם, על כוכב אחר, הייתה הממלכה הירוקה שבה חיו האנשים הירוקים בתדר הירוק של האהבה. הבורא, שראה את האומללות של הממלכה הכחולה, החליט לעזור להם ולשלוח לשם שליח ירוק שיביא להם את הצבע הירוק ויזכיר להם מהי אהבה.
הוא חיפש שליח שיהיה מספיק אמיץ ונחוש לבצע את המשימה. ואכן מצא אותו, הכין אותו ושלח אותו לשם.
השליח הזה נולד בממלכה הכחולה, לאימא כחולה ולאבא כחול, בגוף ממש כחול. כשהוא נולד הוא ידע שבתוכו נמצא הצבע הירוק ושעליו להראות אותו לאנשים הכחולים. הוא ידע שהוא אמנם נמצא בגוף כחול אבל שהלב שלו ירוק לחלוטין.
אביו ואמו לא ידעו איך לקבל אותו ואיך לנהוג איתו כי הוא היה שונה מאוד מהם ומהסביבה. השוני הזה עורר בהם פחד. הפחד להשתנות ולהיזכר באהבה, בהשפעתו של הילד, ופחד ממה שתגיד הסביבה עליו ועליהם. והם החליטו לחנך אותו על-פי דרכם הכחולה, בנוקשות כה רבה, עד כדי כך שהילד הזה, השליח הזה, היה בודד מאוד וסבל סבל נורא, משום שהיה עליו, כל הזמן, להתכחש לעצמו ולירוק שלו, ולהתאים את עצמו לכחול של אימו ואביו. והוא החליט, יום אחד, שמוטב לו גם הוא לוותר על ירקותו ולהפוך לילד כחול, והוא עטף את ליבו הירוק בצבע הכחול עד שהתכסה לחלוטין, עד כדי כך שהוא בעצמו שכח לגמרי את הצבע הירוק שבתוכו". הילד איתך?
דני: הילד מקשיב ברוב קשב.
שוש: הייתי רוצה שתשאל את דני הקטן מה הוא היה מציע לאותו ילד-שליח לעשות, על מנת שיוכל גם לממש את משימתו ולשמור על הירוק שבו וגם לשרוד בסביבה הכחולה?
דני הילד באמצעות דני הבוגר : ישנה רק אפשרות אחת והיא להחביא את הצבע הירוק עמוק בפנים, אחרת הוא ימשיך לחוות כאב וסבל ובדידות.
שוש : אוקיי. גם אני חושבת שזה הפתרון, אבל הייתי רוצה גם להציע עוד דבר והוא שהילד-השליח הזה יזכיר לעצמו כל יום, השכם וערב, שהוא בעצם ירוק. ושהצבע הירוק עדיין בתוכו והוא לא שוכח אותו, עד שהוא יגדל ויהיה עצמאי ויוכל להפיץ את האור הירוק היכן שהוא יהיה.
דני הילד באמצעות דני הבוגר: כן, נכון. זה פתרון יותר טוב. רצוי שהוא יזכיר לעצמו את זה כל יום, כדי שלא ישכח.
שוש: דני, הייתי מציעה עכשיו שתגיד לדני הילד שהשליח הירוק זה הוא עצמו. ותאמר לו שהוא אכן עשה נכון שהחביא את הצבע הירוק מהסביבה אבל הוא החביא אותו גם מעצמו ובשל כך איבד קשר עם העצמי האמיתי שלו, ומכאן הסבל הפנימי והפחד הגדול וחוסר האמון בעצמו. כל שעליו לעשות הוא להזכיר לעצמו בוקר וערב כי למרות שהסביבה "כחולה", בתוכו עמוק הוא זוכר ויודע שהוא שליח "ירוק". ואתה, דני הבוגר, בבקשה תעזור לו, במדיטציה יומיומית של חיבוק והרעפת אהבה וחמלה ותמיכה. תעזור לו להיזכר ולגעת בירקותו הכמוסה בו, בוקר וערב. יחד תשמרו על קשר עם העצמי האמיתי שלכם.
דני: הוא מקבל את זה... אני אוהב אותו. אני סולח לו שהוא שכח את צבעו. אני חומל עליו כל-כך.
לאתר של שוש צימרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
