ראשי » סגנון » ניו אייג' » העבודה היא חיינו

העבודה היא כל חיינו: מפגשים מהסוג התומך עם ד"ר שושנה צימרמן

מה גורם לרבים מאיתנו לשמור טינה ולא לסלוח, למרות שרצינו ואף אמרנו: אוקיי, אני סולח/ת? ד"ר שוש צימרמן משוחחת עם מטופלת. מדור חדש

ד''ר שוש צימרמן | 8/10/2008 9:57

Derrick Tyson , cc-by

מפגישות רבות עם מאופשרי (כך אני מכנה את התלמידים שלי) אני לומדת שקשה להם לפעמים מאוד לזהות ולנסח את רצונם האמיתי. בתחום ה'אני כשלעצמי', כמו גם בתחומי המשפחה, העבודה והחברה – יש אנשים שזיהוי הרצון העצמי שלהם מגומגם, מהוסס, לא-בטוח. לפני הכרעות חשובות הם חווים התלבטות מתישה, פיצול, ויכוח פנימי קשה ומשתק.

בסמיכות זמן ליום הכיפורים על מאפייניו העיקריים - בקשת סליחה ונתינת מחילה, עולה גם השאלה מדוע קשה לי למחול ולשכוח, למרות רצוני המובהק לסלוח? בדרך כלל אנחנו נותנים את הדעת על מבקש הסליחה, אך מה בדבר יצירת הסליחה האמיתית וקשייה? היש כאן מקום לבדיקת הסיבות המביאות רבים מאיתנו לשמור טינה ולא לסלוח, למרות שרצינו ואף אמרנו: אוקיי, אני סולח/ת?

בחרתי להראות את החיבור החשוב בין שני הנושאים – הקושי לזהות את הרצון האמיתי והקושי לסלוח-באמת למרות הרצון-לסלוח, באמצעות תקציר המפגש עם ענת (שם בדוי כמובן), שאותה אני מלווה כבר שנה שנייה ברציפות בעבודתה הרוחנית המסורה. ענת, תמירה, חמודה ומאוד מיוחדת, הוסמכה לרפואה לפני שלוש שנים, רווקה בת 37, חיה לבדה בתל-אביב ו"מתקשה לפעמים לקום בבוקר מרוב תיסכול, בדידות וחוסר חשק לכלום".

ענת סיכמה את עיקרי המפגש הטיפולי בינינו, שלחה אלי את הסיכום, וגם הסכימה כעת לפרסום הדברים מתוך כוונה שיעזרו אולי במשהו למי שיקרא אותם.

מה באמת אני רוצה

ענת: מה אני רוצה לעצמי? מצד אחד קריירה, עבודה מעניינת, השפעה על צמתים עיקריים בחברה, חו"ל. ומצד שני משהו רגוע, שליו, זמן לעצמי. אני עובדת ורצה המון אבל אני בעצם אשת בית. רוצה להיות הרבה בבית ולעשות דברים לעצמי. שני הרצונות האלה חזקים, מבלבלים ומתישים אותי.

שוש: כנראה שישנם בתוכך שני וקטורים מנוגדים שמושכים לשני כיוונים מנוגדים באותה עוצמה, ולכן לא מאפשרים תנועה. וקטור אחד מיוצג על-ידי אמא, בתקופת הילדות המוקדמת. זו אנרגיה של התכווצות, שרוצה בעיקר התכנסות וחיק משפחה. הווקטור שני מיוצג על-ידי אבא, ששוהה המון מחוץ לבית ושרוצה לכבוש את העולם. ושני הווקטורים האלה, שתי האנרגיות האלה שהיית חשופה אליהן משחר ילדותך, משפיעים עליך כבר משנותייך הראשונות. מקטנותך למדת, גם עקב הריחוק הנפשי בין אמא לאבא, ששני הדברים מנוגדים ולא יכולים לחול ביחד. לכן את מרגישה שעל מנת להיות באנרגיית "אבא" את צריכה לנטרל את אנרגיית "אמא". ועל מנת להיות באנרגיית "אמא" את צריכה לנטרל את אנרגיית "אבא". זה הקונפליקט שנוצר. ומשום ששני הכוחות הפוכים ושניהם, שני ההורים, היו מרוחקים זה מזה כשהיית קטנה, נוצר פער, ונוצר קרע בתוכך. לו הם היו קרובים אחד לשני, אולי היית מסנכרנת את שתי האנרגיות האלה לאחת חדשה. אולי היית חווה את שני ההיבטים כשותפות פנימית, כתשלובת ממוזגת.

הפתרון יכול אולי להתגלות באמצעות חזרה לילדות. כשאתה נמצא בילדות במלוא זכרונך-הווייתך, אתה יכול לחמול על עצמך ואת עצמך. לחמול פירושו לקבל את הכל כפי שהוא ולהכיל, להקיף ולחבוק, ברגש. בלי לשפוט או לבקר או לנתח. כדי לעשות את זה את אמורה להבין למה בחרת בהורים האלה, למה בחרת ששני וקטורים מנוגדים ורבי עוצמה אלה יחנכו אותך לחיים. היבט זה הוא הבונוס הגדול של המודעות הרוחנית. הרחק מעבר לפסיכולוגיה, האדם מוזמן לבדוק – למה בחרתי בהורים האלה.

אנו כאן בתחום העזרה לא רק לנפש אלא גם לרוח, לניצוץ הנשמה.

בדרך כלל התיקון, שניצוץ הנשמה מביא איתו לחייו המוגשמים בגוף, קשור בהתמרת אנרגיה מסוימת של הפרדה לאנרגיה של אחדות. למשל - ניצוץ הנשמה מביא איתו לשם תיקון היבט הפרדתי לא-מאוזן בתחום העבודה – האדם עובד יותר מדי או מעט מדי (להרגשתו הסובייקטיבית של האדם) לפרנסתו... העבודה לשם פרנסה היא בעצם מעין "סדנה" מתמשכת של חוויות והתנסויות לגיבוש תפישת 'אני והמציאות' זורמת ומאוזנת, וכדי לבסס, עמוק עמוק בפנים, גישה מאוחדת עם האנשים וכל מה שמסביבי. תוכנית הנשמה שואפת תמיד לחוויה, להתנסות ולבחירה באחדות מתוך השלמה ואיזון.

תכנית נשמתך עשויה אולי כך שתביני שאפשר לבחור גם בזה וגם בזה. הניצוץ שבך עדיין שבוי בקונצפציה של "או- או": או קריירה או התכנסות פנימית. כלומר, בתוך הניצוץ יש שתי קיצוניויות: התחברות עם העולם בצורה חיצונית דרך עבודה אינטנסיבית, וקיצוניות שנייה – נסיגה אל העולם של עצמך. נראה שזה מה שאמא עשתה. היא לא הייתה טיפוס חברתי במיוחד, היא היתה בבית. האחדות שלה עם העולם היתה עם אנשים שבאו לאבא; ההתחברות היתה דרכו. כלומר, אבא היה אדם חברתי ובעל צורך עז לפעול בחוץ, ואמא - עיקר הפעילות שלה היתה בבית. הבעיה כאן שיקפה ועדיין משקפת איזושהי הפרדה בתוך ניצוץ הנשמה שלך. הוא עורך תוכנית נשמה שקרויה "ענת" על מנת ללמוד שאפשר וראוי לחבר, לא להפריד. כרגע, במקום לבצע את החיבור, עדיין כוח אחד סותר את השני: פעם הנטייה שלך לכאן ופעם לכאן ושתיהן מריבות בתוכך...

ענת: זה מאוד מדויק...

שוש: ניכר בהילה שלך שהיה לך השבוע משהו חשוב בקניון תל אביבי מסוים...

ענת: כן, נכון... פגשתי אישה בשם נועה. היא מעצבת תכשיטים. היא עזבה מקצוע אקדמאי מכובד ומרשים, שהוריה מאוד דחפו אליו. היא אמרה לי שזאת הפעם הראשונה שהיא קיבלה החלטה חשובה בכוחות עצמה, וכך למדה מי היא באמת ולא מי היא חושבת שהיא צריכה להיות, לפי רצון ההורים שלה ונטיותיהם. היא אמרה על עצמה שחייה הפכו שמחים מאוד...

שוש: נראה שתוזמנה לך פגישה מלמדת חשובה! באמת, החיבור בין כוח אמא לכוח אבא מתבצע בכך שאתה משקלל את כל מה שאתה נוטה אליו בכל הרמות, לרבות ההשפעות והרצונות של ההורים, ואתה מגלה את עצמך באמצעות גילוי הרצון של עצמך. ניצוץ הנשמה בראשית דרכו כאן, בילדות, לא יודע בדרך-כלל להכיל את עצמו ולדעת מיהו. הוא עובד אז עדיין על השלב הבסיסי של הגופנפש, ולכן הוא נוטה לספוח את אנרגיית רצון ההורים ומתרגל לכך. כאשר ההורים הם כאריזמטיים וחודרניים ההרגל הופך לטבע, והבעיה מחריפה כשהם נוגדים זה את זו... הפתרון, לפי נועה, טמון בהליכה לפי צו הלב. אולי זה תמרור התיקון שלך לשבוע זה!

במקרה שלך את אומרת שאינך רוצה לעשות מה שאבא היה רוצה שתעשי ("לכבוש את העולם"), או מה שאמא רוצה ("להיות רעייה ואם, כמו כולן"). את אמורה, כדי לזהות את עצמך בעצמך, להיפרד מ'כוח אבא' ולהיפרד מ'כוח אמא', להודות להם על שאיפשרו לך להתנתב אל הכורח להחליט ולבחור בעצמך, ולסלוח להם על חודרנותם ושגיאותיהם איתך בתקופת הילדות שלך. החמלה והסליחה, הבאות בעקבות ההבנה הרוחנית וקבלת הדברים, תעזורנה לך להרפות ולשחרר את אחיזת הטבעתם בך!

ענת: כבר עבדתי על זה הרבה... אבל אני עדיין כועסת וטרם סלחתי ממש... למה, בעצם?

שוש: קשה לך לסלוח משום שמגיל ההתבגרות התרגלת לכעוס כדי להדוף את שליטת ההורים בך. גם היום כשאת כועסת את בעמדת כוח (מדומה!). כשאת כועסת, מדוכאת, אומללה, עצבנית – את גם מפזרת אנרגיה שלילית סביבך ומענישה בהפגנת אומללותך את ההורים... אבל, כמובן, את גם מענישה את עצמך. האנרגיה הזו פוגעת קודם-כל בך! כשתסלחי – תשתחררי ממשחק השולט והנשלט.

ענת: זה נכון! לא ראיתי את זה עד עכשיו! אני לא סולחת להם כדי להעניש אותם וכדי לשלוט בהם באמצעות האומללות שלי, שניזונה מהכעס הקדום עליהם. הכעס אינו מתמוסס כי לגוף ההפרדה שלי יש אינטרס לעודד אותו... באומללות שלי אני ממשיכה ומטפחת את גוף ההפרדה ואת הפחד שבתוכי, ואני פועלת בזה נגד גוף האחדות והאהבה... אני רוצה ובוחרת לסלוח להם אבל משהו בתוכי לא מוכן לוותר על השליטה בהם. אני בעצם מציבה את עצמי מעליהם – כשאיני סולחת באמת. אני כנראה מסרבת לסלוח כי זה פשוט נותן לי כוח (מדומה!) עליהם.

ד''ר שוש צימרמן

שוש: את גם מתכחשת לתובנה הבסיסית של המודעות הרוחנית – שכל מה שקורה נכון לרגע שבו הוא קורה, גם כאשר מורגש הרצון לשפר או לשנות. בחירתך בהוריך לא באה להכביד עליך ללא כל סיבה, אלא כדי לעזור לך לבצע את התיקון שלך - להבין ולהפנים שהדבר הכי חשוב זה השלמות הפנימית והבחירה העצמאית. כדי להגשים את זה את אמורה לגלות מי את ומה גורם לך שמחה. חשוב שתראי שאת עשויה מהמון חוטים שהם את, ושמכל החוטים הללו, נוצרת "אחדות הניגודים". את מוזמנת לראות אם מתאים לך לומר: "אני הנני כל החוטים שבי, אבל אני בוחרת לפעול באופן שכל החוטים ישתפו פעולה, ולא יתנגדו לפעולה, אחד מול השני. אני בוחרת להבין, לקבל, לחיות מתוך איזון והרמוניה, ולכן בוחרת לחמול ולמחול, לסלוח ולחסל - פעם אחת ולתמיד!".

על המחברת

ד"ר שושנה צימרמן היא מרצה באקדמיה ומנחת סדנאות וחוגים בנושאי העידן החדש, מודעות ומחשבת ישראל. עוסקת גם במתן ייעוץ רוחני אישי ובהנחיית אנשים פרטיים במסלול התקדמותם הרוחנית.

לאתר של שוש צימרמן