כה אמר זרתוסטרא (המקורי)
לפני למעלה מ-3000 שנה קם בפרס נביא ענק, שהיה הראשון שדיבר על המלחמה בין הטוב לרע, על גן עדן וגיהנום, על תחיית המתים ועל יום הדין, על המשיח ועל חיי הנצח של הנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות יסוד ביהדות, בנצרות ובאיסלאם. תומר פרסיקו עושה כבוד לזרתוסטרא
אם יש אלוהים, ואם הוא כל יכול, כל יודע, וטוב – איך לעזאזל קורה שהעולם מלא ברוע וסבל? שאלה זו העסיקה נביאים ותיאולוגים מאז נהגה הרעיון כי בראש העולם עומד שליט אומניפוטנטי. פתרון מקורי ומתבקש הציע הדת הזורואסטרית, אחת הדתות הקדומות ביותר שנציגיה עדיין עמנו כיום. זרתוסטרא, הנביא והמייסד, הגיע למסקנה פשוטה: אם האל הטוב אחראי על כל הטוב, הרי שאם יש רוע חייב להיות גם אל רע האחראי עליו. כך נוצרה המערכת התיאולוגית הדואליסטית מאוד של הדת הזורואסטרית.
"דת זרתוסטרא היא הקדומה בדתות המתגלות [לנביא], וכפי הנראה היתה לה השפעה רבה יותר על המין האנושי, במישרין ובעקיפין, מאשר כל דת יחידה אחרת. [...] זרתוסטרא היה הראשון שלימד על שכר ועונש פרטיים, על גן עדן וגיהנום, על תחייתו העתידית של הגוף, על יום הדין, ועל חיי הנצח בגוף ולנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות מוכרות עבור חלק גדול מהאנושות משום שנשאלו על ידי היהדות, הנצרות והאיסלאם." (מתוך: Mary Boyce: Zoroastrians: Their Religious Beliefs and Practices)
הכל התחיל תחת אוהליהם של השבטים האריים (או אריאנים) שחיו בסביבות הקווקז. לקראת האלף השלישי לפנה"ס הם התפצלו, וחלקם נדדו לכיוון אירופה של היום (מיוון ועד סקנדינוויה). אלה שנשארו כנראה גם התפצלו לשתי קבוצות גדולות, שכנראה נשארו בקשר כי שפתותיהן היו דומות מאוד: קבוצה אחת דיברה באווסטה (avesta), וקבוצה שניה בצורה מוקדמת של סנקסריט. הם קראו לעצמם ארים, שמשמעותו בשפתותיהם "מכובד" או "אצילי".
הארים האמינו באלים שונים: Varuna האחראי על הסדר הקוסמי, Mithra אל הסערות והגשם, Mazda אל החוכמה והצדק, Indra הלוחם המהולל, ו- Agni, האש. היה להם גם שיקוי פלא הלוצינוגני שנקרא Soma בסנקסריט ו- Haoma באווסטה. ברם האלים האלה היו דומים לאלים היוונים בכך שלא היו כל יכולים ולא שלטו בכל היקום. הדרך לשמור על הסדר הטוב ביקום היתה עבודת קורבנות סדירה, והתמורה לכך היתה חומרית ביותר: גשם, מקנה, פוריות. דיבורים על חיים אחרי
סביב שנת 1200 קם להם נביא ענק. שמו היה זרתוסטרא (משמעות השם: "הגמל הזקן" או "זה אשר שולט על גמלים". ביוונית עיוותו את זה ל"זורואסטר"). הדת הזורואסטרית, כאמור, נחשבת לדת הקדומה ביותר שייסדה על ידי נביא (כלומר, לא כולל מני פגאניזם ואנימיזם, והינדואיזם). ההערכה הזאת לוקחת כמובן מאליו שאברהם אבינו הוא דמות מיתולוגית, ויותר מכך, שגם משה רבנו לא היה ולא נברא (כי אם משה היה יש תחרות צמודה).
מבין המייסדים של דתות העולם, על זרתוסטרא אנחנו יודעים הכי מעט. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטח מתי חי זרתוסטרא, ומימי קדם הספקולציות נעות בין 4000 ל-600 לפנה"ס. מרבית החוקרים, על פי ניתוח השפה של חיבוריו, ממקמים אותו כאמור סביב 1200 לפנה"ס, ועם הערכה זו נתקדם. גם הדת עצמה לא ברורה עד הסוף, ואף למאמיניה הנוכחיים, וזאת משום שתשעים אחוז (!) מכתבי הקודש שלה הושמדו, תחילה עם הכיבוש של פרס על ידי אלכסנדר מוקדון, ובעיקר מאוחר יותר עם השתלטות האיסלאם על אירן.
אבל כמה דברים אנחנו כן יודעים: זרתוסטרא נולד למשפחת כהנים של הדת האווסטית הקדומה. על פי המסורת הזורואסטרית הוא זכה להתגלות של האל, שהשיקה את השליחות הנבואית שלו: בזמן פסטיבל האביב הוא הלך להביא מים מנהר קרוב, וכאשר חזר ראה לפניו לפתע את המלאך Vahu Mana ("כוונה טובה", "נפש טובה"), שהוביל אותו אל אהורה מאזדה, שלימד אותו את עקרונות דת האמת, וציווה עליו להיות נביאו. הוא היה אז בן שלושים, ובמשך עשר השנים הבאות הצליח "להחזיר בתשובה" רק אדם אחד: את דודו. כל האחרים ראו בו כופר. במצוקתו קרא אל אלוהיו:
"לברוח לאן? לאיזו ארץ אברח? הם מנדים אותי ממשפחתי ומשבטי! הקהילה שאני בה לא טובה עבורי, ולא מנהיגיה הרמאים. איך, אם כן, עלי לספק אותך, אדון חכם?"
(Yasna 46.1. היאסנה הם מזמורים באווסטה, כתב הקודש של הזורואסטרים.)
שמתם לב שנביאים תמיד רוצים לברוח? בכל אופן, לבסוף הצליח הנביא לעשות נפשות: בגיל 42 הוא העביר על דתו את המלך Vishtaspa, ומשם הדרך כבר היתה קלה יותר. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו שלושה בנים ושתי בנות. בגיל 77 מת, כנראה כאשר נרצח על ידי יריבים דתיים בזמן תפילה במקדש.
כאמור, העולם הזורואסטרי מחולק לשני כוחות הנאבקים ביניהם: הטוב והרע. למרות שמאזדה חכם וחזק יותר, ולבטח ינצח באחרית הימים, אהרימן הרשע לא קוטל קנים, והוא ימרר לנו את החיים עד ביאת המשיח. אבל איך הכל התחיל?
ובכן, בראשית היו קיימים גם אהורה מאזדה, הרוח הטובה והיודעת-כל, הקיימת כאור נצחי, וגם אהרימן, הרוח חסרת-השכל, המרושעת, הקיימת כחושך כמעט-נצחי. שניהם יצרו את היצורים שלהם: ראשית מאזדה יצר את ששת מלאכי-העל האלמותיים, ה- Amesha Spenta (שהם: נפש טובה, צדיקות, שליטה טובה, חסידות קדושה, שלמות, חיים נצחיים. יש עוד מלאכים ותתי-מלאכים רבים). מקבילים אליהם ששה שדים שיצר אהרימן.
אז יצר מאזדה את השמים ואת הארץ, המים והצמחים, השור (שמייצג את כל ממלכת החי) את גֶיוֹמָרְד (האדם הראשון) ואת הכוכבים. אהרימן יצר את השרצים והנחשים, הקרפדות והלטאות, הקוצים והעשבים הפראיים והרעילים. בקיצור, לכל דבר חיובי שיצר מאזדה יצר אהרימן מקבילה שלילית. כך נוצרו זוגות הניגודים שאנחנו מכירים: אור/חושך, אמת/שקר, בריאות/חולי, גשם/בצורת, טוהרה/טומאה, חיים/מוות, גן עדן/גיהנום.
מה שקרה כאן בעצם הוא שזרתוסטרא חילק את הפנתיאון הארי חלוקה דואליסטית לטובים ורעים, כאשר את תפקיד כוחות השחור ממלאים האלים שהיו אהובים על דוברי הסקסריט. אינדרה וחבריו הפכו להיות שטנים בעיני דוברי האווסטה, והשם daeva הפך להיות מוקצה. מול הדוות השליליים הציבו את האהורות (ahura, "אדון") החיוביים. בפנתיאון ההינדי זה הפוך בדיוק: הדוות הם אלים טובים, והאהורות, שנקראים בסנסקריט 'אזוּרות', הם שדים רעים. וכאמור, הגדול מכלום הוא אהורה מאזדה, אל החוכמה והחיים. הוא היוצר את כל הטוב.
בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – וחובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:
"הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע."
(Yasna, 30.2-4)
בהמשך לכך, הערך העליון בחיי הזורואסטרי הוא לא אושר או שלווה, חופש או ידע, אלא הפצת הטוב והחוק הצודק. והפצת הטוב היא גם צמצום הרע.היקום עבור הזורואסטרים, אם כן, הוא שדה קרב תמידי של הטוב ברע, ואף על פי שהסוף הטוב מובטח, על האדם לבחור בצד שלו בכל רגע ורגע. על האדם לעשות טוב, לאחרים ולעצמו. לכן לסגפנות, להתנזרות ממין, ולצום אין כל מקום באמונה הזורואסטרית. הדרמה הקוסמית – והאנושית – מצומצמת לנקודה אחת ויחידה: בחירה. הבחירה כל כך חשובה עד שאין כל מקום לכפרה וחזרה בתשובה. חטא הוא חטא, ואי אפשר לתקנו, שכן הוא חיזק את כוחות הרוע והאריך את המלחמה. הגמול על הבחירה הטוב הוא חיים טובים, וגורל טוב באחרית הימים.
כמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני – מה אני אוכל, במה אני נוגע – ולא פנימי – מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטוהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.
הנה כמה דברים מטמאים על פי הדת הזורואסטרית (רשימה חלקית): אישה במחזור, אנשים לפני רחיצה, ספָּרים, נושאי גופות, אנשים שאינם זורואסטרים, אוכל הנעשה על ידי לא-זורואסטרים, דם (גם של עצמך, מחוץ לכליו), ציפורניים גזורות, שיער שלא על הראש, רוק שלא בפה (לכן צריך לדכא פיהוקים, עיטושים, ואנחות), שתן, צואה, זרע, אש השורפת אותך.
טקס הקרבת הקורבן היומי (Yasna) אורך שעתיים וחצי בבוקר וכולל אש קדושה, חלב, אפר ומזמורים. זהו נשק מרכזי במאבק כנגד כוחות השחור, ובלעדיו העולם יחדל מלהתקיים.
מפני שיסודות העולם (אדמה, אש ומים) מקודשים לזורואסטרים, אסור לתת למשהו טמא לגעת בהם במכוון. לפיכך אין לקבור, או לשרוף, או להטביע גופות. הפתרון הוא "מגדלי-דממה" שבצדם הפנימי תולים הזורואסטרים את מתיהם כדי שייצלו בשמש ויאכלו על ידי עופות דורסים (העצמות נזרקות לבור אחרי שהתייבשו). כמובן שבארה"ב אי אפשר לבנות דבר כזה, ובכלל, אוכלוסיית העופות הדורסים מצטמצמת והולכת, והדבר נעשה בעייתי ביותר. אבל זו לא בעיה גדולה מדי, כי גם אוכלוסיית הזורואסטרים מצטמצמת והולכת.
ומה יהיה בסוף? מסתבר שבקץ העתים יגיעו שלושה משיחים לגאול את העולם מהרוע, שלושתם תוצאה של עיבור-בתולין של אמם, שתרחץ באגם ובו זרעו של זרתוסטרא. אז יפוצו מעינותיו של זרתוסטרא ודת האמת תתפשט לקצוות העולם, ואחרי כן תהיה תחיית המתים. הרשעים יענשו, וישלחו לגיהנום, שם יעונו קשות. אבל אחרי שלושה ימים כולם יטוהרו ויהפכו לצדיקים. אז כולם יהללו את מאזדה, ויהפכו לבני-אלמוות.
הבעיה היא שבינתיים אהרימן יגייס צבא אדיר למלחמה סופית אפוקליפטית. הטבח יהיה כה גדול שנהרות הדם יגיעו לבטנם של הסוסים, אבל הטובים ינצחו. מיד אחרי זה העולם כולו יעלה באש, ואהרימן וצבאו ישרפו ויושמדו. הכל יעלם ויקום חדש יתהווה, שם מאזדה יהולל בפי כל, הוא עצמו ימלוך לנצח וכולם יהיו מאושרים.
שימו לב כמה אלמנטים בנראטיב הזה מוכרים לנו מהיהדות והנצרות: בואו של המשיח, לידת בתולין, תחיית המתים, גיהנום כפורגטוריום, שלושה ימים ואחרי כן תחייה, מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמן והעולם.
האמונות משותפות לזורואסטרים וליהודים (ולנוצרים, ומעט גם למוסלמים) הם כדלהלן:
אלוהים ושטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים ואלמוות עתידי, משפט פרטני בקץ הימים ביאת המשיח ומלחמת "גוג-ומגוג". האם ייתכן שהדת הזורואסטרית השפיעה על היהדות? האם ייתכן שלא? אם ניזכר שבמקרא כלל לא מדובר על חיים אינדבידואלים אחרי המוות (לבד מפסוק בודד בספר דניאל המאוחר), כלל לא מדובר על גיהנום כמקום של סבל, ובקושי מדובר על השטן ככוח שעומד מול האל, הרי שנוכל להניח שהיתה השפעה רבה של הזורואסטרים על היהודים הקדמונים.
אבל איך? היכן ספגו היהודים השפעות זרות שכאלה? התשובה פשוטה להפליא: תחת הכיבוש הפרסי, ובפרס. המלך כורש, משיח ה', היה ככל הנראה זורואסטרי, והצהרת כורש היתה חלק מהמהפכה הדתית הסובלנית שלו. פרק מ"ה של ספר ישעיהו נפתח כך:
כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים: לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.
שימו לב ששני הפסוקים האחרונים (ו'-ז') מדברים על ההבדל הגדול בין דתו של משה לדתו של זרתוסטרא: הטוב והרע באים שניהם מהאל היחיד. אולם הפרק מתחיל בקריאתו של הנביא אל כורש, כדי להבהיר לו שה' הוא הוא המזכה אותו בניצחונותיו ובכוחו. לא מן הנמנע שקריאתו של ישעיהו למונותאיזם צרוף באה כפולמוס לדתו הדואליסטית של כורש, והוא כאומר לו: לא, כי אל אחד יש בשמים, יוצר אור ובורא חושך! ואתה, כורש, משיחו, ולא שליחו של אהורה כזה או אחר.
המדובר כאן בכורש השני, השליט הראשון של הממלכה הפרסית, שעלה לשלטון ב-559 ומת בשנת 530 לפנה"ס. ב- 538 הוא הציג את "הצהרת כורש" הידועה, שנתנה ליהודים רשות לעלות לארצם ולבנות את מקדשם. ניתן להניח שבזמן שישבו תחת שלטונו ספגו היהודים עקרונות רבים של הדת הזורואסטרית (אם כי כמובן היו דברים שהתעקשו עליהם, בראש ובראשונה האמונה באל אחד), ושאת הרעיונות המעניינים הללו גם הביאו איתם חזרה ארצה.
שימו לב לתמונה משמאל. מדובר בתבליט קיר מארמונו של דרייוש (549-486), שעלה לשלטון אחרי כורש. התבליט הזה מציג את סמלה של הדת הזורואסטרית, שהוא סמלו של אהורה מאזדה, ותחתיו שני יצורים מכונפים, שאינם אלא כרובים. "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" כתוב בבראשית ג' כ"ד, ואכן הכרובים הם מעין חיות מיתולוגיות כאלה, בעלות ראש אדם, גוף של שור, וכנפי נשר, שנועדו לשמירה על מקומות ואוצרות. כפי שאתם רואים, הם גם מעוטרים בזקן בבלי, ואכן מקורן של חיות מיתולוגיות אלה בבבל, שם הכירו אותם היהודים שהיו בגלות (שימו לב שעירוב של החיות האלו נמצא גם בחזון יחזקאל). שם הם נקראו "קריבּוּ".
מעניין לציין ששני הכרובים כאן פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש היו כידוע שני כרובים שפנו אחד אל השני וכנפייהם נוגעות. נחמד לחשוב שזה מסמל את המונותיאיזם היהודי, המאחד, אל מול הדואליזם הזורואסטרי, המפצל. שימו לב גם שמשה מדבר אל ה' דרך, או מעל, הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) – בדיוק כמו שאהורה מאזדה יושב בתבליט הזה מעל לכרובים.
*
היום הדת הזורואסטרית היא על סף כליה. יש כמאתיים אלף מאמינים ברחבי העולם. הקהילות הגדולות חיות באירן (תחת דיכוי), ובהודו (בשגשוג חומרי רב). זו דת שלא השכילה להשתנות עם הזמן, ורעיונותיה ומנהגיה נראים כיום מיושנים ומנותקים מהמציאות. נראה שעל אף השפעתו הרבה על ההיסטוריה של העולם, זכרו של זרתוסטרא עצמו גווע והולך, ואלמלא פרידריך ניטשה נתן לו חיבוק דב בקראו לנביאו שלו על שמו (ואין לזרתוסטרא של ניטשה שום קשר לזה המקורי) לא היינו זוכרים כלל את שמו של הנביא הקדום, אולי הנביא הראשון.
[הציטוטים מכתבי זרתוסטרא מתורגמים מהתרגומים לאנגלית בספר The Zoroastrian Faith: Tradition and Modern Research של S. A. Nigosian. גרסה מלאה של המאמר אפשר למצוא בבלוג של תומר]
נא להמתין לטעינת התגובות
