המלבישה של הקולנוע הישראלי
המטפחת של קאיפו כהן ב"הקיץ של אביה", חולצות הכפתורים של זהר ארגוב ב"זהר" וההלבשה התחתונה של רונית יודקביץ' ב"אדמה משוגעת". לכל האימאג'ים האלה, שכבר צרובים בתודעה הקולקטיבית, אחראית רונה דורון, המלבישה הבכירה של הקולנוע הישראלי. כבר 30 שנה היא מקוששת בגדים במחסנים מעופשים, עובדת בשכר מינימום, מגדלת ילד לבדה ונהנית מכל רגע
עושה בקולנוע. "אני מלבישה", היא ענתה לו. "אני לא מבין", הוא אמר, "הם לא יכולים להתלבש לבד?".
דורון, 52, אחראית ללא מעט מהדימויים שנצרבו בתודעה התרבותית שלנו במהלך השנים ואת טביעת האצבע שלה ניתן למצוא בעשרות סרטים. המטפחת שקשורה לראשה של קאיפו כהן ב"קיץ של אביה", בגדי החתונה הבוכרית המרהיבים ב"אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב" או החולצות המכופתרות של זהר ארגוב ב"זהר" לדוגמה.
בחיי היומיום אפשר למצוא את דורון, תושבת ת"א, על הסט או ברחבי הארץ בחיפושים דקדקניים אחרי מכנסי חאקי משנות ה-50, חליפה משנות ה-40 או שמלת סבנטיז אותנטית. חיפושים הנעים בין כל סניפי ויצ"ו בארץ, דרך ארונות ישנים בקיבוצים וכלה במחסני חנויות יד שנייה. 20 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
"זה סוג של אהבה ודרך חיים. מהצד את יכולה להגיד שזו הקרבה, אבל אני לא מרגישה את זה. אני בורכתי, אני מתפרנסת ממה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, אני לא מכירה הרבה אנשים שקמים בכל בוקר, בארבע לפנות בוקר, בחדווה כמוני. החיים שלי לא שגרתיים. כל יום אני חיה חלומות אחרים, זמנים אחרים".
דורון גדלה בירושלים לאב שבבעלותו חנות צעצועים ולאם עקרת בית. בצעירותה רצתה להיות ציירת ומיד כשסיימה את השירות הצבאי הלכה ללמוד ציור בעין הוד. "לא הייתי מסוגלת לשים מחיר על הציורים שלי. ואמרתי לעצמי טוב, אני צריכה להתפרנס ממשהו אז הלכתי לחפש עבודה.
חשבתי להתעסק בתפאורה, רציתי להיות ביצועיסטית, אני טובה עם הידיים. הלכתי לטלוויזיה, לרשות השידור. ניגשתי שם לאחד האנשים והוא אמר לי 'עזבי תפאורה, כל היום תסתובבי פה מלוכלכת ומרוחה בצבע, למה שלא תנסי את התלבושות'".
דורון השתכנעה, אבל עברה מהר מאוד אל המסך הגדול. "באותה תקופה עשו איזה סרט בירושלים, חיפשו מלבישה והתקשרו אליי. נראה לי שבשביל לחסוך על מלון, הם חיפשו מלבישה ירושלמית. וככה הגעתי אל הסרט הראשון שלי, 'מבצע שטריימל'".
איך נראה תהליך של עבודה על סרט?
"קודם כול אני קוראת את התסריט. זה השלב הכי חשוב. אני לא קוראת מהר, לוקחת את הזמן, מדמיינת את הדברים, רואה אותם. אחרי שסיימתי, מבחינתי הסרט כבר די גמור מבחינת חזון. אח"כ מתחילות פגישות עם הבמאי, אנחנו מוודאים שאנחנו באותו ראש. כל אחד תורם את שלו ונוצרת איזו תמונה סופית ברורה ואז מתחילים החיפושים".
מה כוללים החיפושים?
"כל האמצעים כשרים. לקנות זה הכי קל, לתפור קצת יותר קשה ולחפור בבוידעמים ובחנויות זה אמנם הכי פחות מהנה אבל הכי אפקטיבי. בתחילת השנה עשיתי את הסרט של חיים בוזגלו 'השיבה לחיים', אפוס מטורף וגדול. מכיוון שחליפות שנות ה-40 לא מעניינות אף אחד מחנויות יד שנייה, הם זורקים אותן לפח.
כדי להרים את הסרט הזה אני חושבת שלא השארתי ויצ"ו אחד בארץ מוזנח. הגעתי לכל הקיבוצים שאמרו שאולי נוכל למצוא אצלם דברים. עבדנו שבעה ימים בשבוע במשך ארבעת חודשי ההכנה. העוזר שלי היה אוסף אותי בבוקר והיינו נוסעים מקיבוץ לקיבוץ. את כל הבגדים שאני עובדת איתם אני שומרת אח"כ. גם הסרט
יוצא שאני המחסן של הקולנוע הישראלי, כי אף אחד אחר לא עושה את זה. בחו"ל את הולכת ויש מלא מחסנים טובים וגדולים, וחנויות יד שנייה עם אנשים שמבינים ויודעים להעריך. כאן אין. התחלתי לאסוף בגדים כדי להקל על עצמי.
נמאס לי לחזור ולרדוף שוב אחרי אותה חולצה או מכנסי חאקי משנות ה-50. וככה, אם פעם הייתי עושה הכנות לסרטים חודשיים היום אני יכולה לצמצם את זה לחודש. בארה"ב אין מצב שמרימים סרט בחודש. אין פחות משלושה-ארבעה חודשים".
אז למה לא לעבור לחו"ל בעצם?
"כשהילד שלי היה בן שלוש נפרדתי מבעלי. באתי לקחת אותו מהגן והגננת שאלה אותי מה הפרויקט הבא ואמרתי לה 'אין יותר סרטים'. היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'אם תפסיקי לעשות סרטים תהיי מאושרת'?. עניתי שלא, אבל לפחות לבן שלי תהיה אמא. ואז היא אמרה לי משפט שהיה מאוד משמעותי לחיי 'לבן שלך עדיף אמא מאושרת ומרוצה לחמש דקות ביום מאשר אמא מתוסכלת ועצובה לשלוש שעות'. הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, וככה אגדל את הילד, והצלחתי. אבל אמרתי, או-קיי, אני אעשה קולנוע, אבל לא אעשה את זה בחו"ל, כי אני לא אתן לילד שלי לגדול שם. היום כשהוא גדול יש מצב, למרות שעדיין יש כל כך הרבה מה לעשות בארץ שלנו".
אבל אי אפשר להתעלם מההבדל במשכורות ובתנאים.
"אם הייתי עושה בחו"ל את כמות הסרטים שעשיתי פה הייתי מסודרת כלכלית, אני ודורותיי. אבל זה לא העניין. אם אני אוהבת את הסרט ואת התסריט אני אעשה את זה. זו אמנות וזה אידאולוגיה. ברור שסרט עתיר תקציב הוא סרט שקל לי יותר לעבוד עליו, אבל זה לא הפרמטר".
מפתה מאוד להצטרף לאמונה האוטופית של דורון, ולהתעלם ממה שאנחנו יודעים על האופן שבו מופקים סרטים בארץ. וגם דורון לא טומנת את ראשה בחול: "יש שחקנים שעבדו בחו"ל וראו איך עושים שם סרטים, ועכשיו רוצים לקבל את היחס הזה גם בארץ.
אבל באיזשהו שלב אתה מבין שזה בלתי אפשרי. עבדתי לפני שנתיים על הסט של "אל תתעסק עם הזוהן", שסצנה שלו צולמה בארץ. היו שם איזה 50 אנשי צוות, כל הארסנל של התעשייה. קרוואנים, הכול.
היום הזה לדעתי עלה מיליון דולר, אפשר בסכום הזה לעשות שני סרטים ישראליים. אז ודאי שסרט הוליוודי יכול לבוא ולזרוק מיליון דולר כדי לעשות סצנה אחת. מה גם שבסרטים האמריקניים הכול נורא מסודר יש איגוד נורא חזק".
ובארץ?
"בארץ יש גם איגוד, 'אקט', והם משתדלים לדאוג לתנאים, למרות שזאת מלחמה. כשהתחלתי לעבוד בקולנוע הישראלי לא היו שעות נוספות ויכול היה להיות מצב שאין פתאום אוכל, אחרי 13-12 שעות עבודה. היום כבר לא יכולים לעשות דברים כאלה. ובכל מקרה, אני אוהבת את העבודה שלי. אני לא רוצה לברוח כי התנאים מחורבנים. גם גידלתי ילד בכל התופת הזאת".
איך עושים את זה?
"את יוצאת בחמש בבוקר, הוא ישן, חוזרת בלילה, הוא ישן. אני זוכרת שכשהוא היה קטן זה היה התנאי שלי: אם אנחנו מצלמים מחוץ לעיר, הילד והמטפלת באים איתי ונמצאים איתי באיזה מלון שלא נהיה.
וכשאנחנו מצלמים, לא משנה איפה, רכב שנוסע לתל אביב, להביא חומר גלם או כל דבר אחר, יעבור בבית שלי, יאסוף את הילד ויביא לי אותו לסט, אחרי בית הספר. כי אני צריכה לראות את הילד הזה, לפחות פעמיים בשבוע באור יום. בהתחלה, חלק מהמפיקים אמרו 'מה היא רוצה, הנודניקית הזאת'. היה מפיק שאפילו אמר לי לפני כמה שנים, כשנולד לו ילד, 'היום אני מתנצל בפנייך, כי אני לא יכול לצאת מהבית ולעזוב את הילד שלי בבית ואת היית יוצאת לימים שלמים, להפקות מטורפות'.
כל אנשי הקולנוע בשבילי זה סוג של משפחה גדולה והם עוברים איתך את כל הדברים. את קמה בחמש בבוקר, אוכלת איתם ארוחת בוקר, אח"כ ארוחת צהריים, ישנה איתם בבית מלון, צריכה לחיות איתם, להסתדר איתם. זה כמו לינה משותפת בקיבוץ".
דורון זכתה בחמישה פרסי אופיר על עיצוב התלבושות בסרטים "מרקו פולו", "עץ הדומים תפוס", "סוף העולם שמאלה", "שלוש אמהות" ובאחרונה גם על "איים אבודים", בטקס שבו הייתה מועמדת שלוש פעמים באותה קטגוריה. דורון, גם אם לא תסכים להודות בזה, מכורה לעבודתה. כשאביה נפטר ביום הראשון לצילומי "שלוש אמהות", היא חזרה אל הסט יום אחרי השבעה. "מזל שהייתי באמצע סרט. זה עזר לי למרות שהיה לי לא קל. זה היה סט של נשים ואולי בגלל זה היה יותר קל. לא שאני מזלזלת בגברים, אבל המורכבות הנשית היא יותר מעניינת בעיניי".
למרות זאת, דורון לא מתקשה להתנהל בין גברי התעשייה, רובם במאים ומפיקים. וגם לא להתעמת איתם, על אף שלפעמים הקרב אבוד מראש. "עבדתי על סט של סרט שמתרחש בשנות ה-50", היא מדגימה, "והבחור של הארט הניח עיתונים שמודפסים בצבע.
עכשיו, בשנות ה-50 לא הדפיסו בצבע. הערתי לו, אבל ככה זה נשאר. או שביקשו ממנו להקים דוכן עיתונות, אז הוא לקח עיתונים והפך אותם כדי שלא יראו את השם. בחו"ל אין דבר כזה, הולכים לבית דפוס ומדפיסים במיוחד עיתונים שייראו כמו בתקופה".
יש לך רגעי שבירה?
"רגע שבירה זה כשבא מפיק ואומר 'תשמעי, עשיתי חישוב לא נכון, נגמר לי הכסף ואין לי איך לשלם לך'. זה קרה לא פעם ולא פעמיים. ואז אני יכולה או לתבוע אותו או להגיד לו 'טוב, כשיהיה לך כסף אולי תשלם לי'".
ואת עובדת איתם שוב?
"כן. למה? כי המפיק הוא סוג של עט שכותב צ'ק. אני לא עובדת מול מפיק, אני עובדת מול במאי, מול
תסריטאי, מול שחקן. אני כזאת, כנראה. אני לא אבכה לבמאי שאין לי איך לעשות את זה או את זה ושאין לי מאיפה להביא את זה. בשבילי לעשות סרטים זו אמנות. כשאתה עוסק באמנות אתה לא חושב רק על תגמול כספי מיידי".
אבל מראש פנית לעיצוב תלבושות כי אמרת שאת לא יכולה להתפרנס מציור, זאת הפרנסה שלך.
"נכון. אני נורא מאמינה שאם המפיק בא ואומר שנגמר לו הכסף, זה באמת מה שקרה לו. אז מה, אני ארקוד לו על הפצעים, אני אתבע אותו? אין לי זמן למלחמות שלא קשורות לאמנות שלי. הזמן נורא קצר. אני מרגישה שהרעב שלי רק גדל מיום ליום".
אדמה משוגעת:בראתי סצנה
מצד שני, אמא של דרור הייתה מעורערת בנפשה ולא רציתי להראות את זה בבגדים שיהיו ברורים מדי. להלביש אותה בבגדים מרושלים ומוזנחים שיגידו 'היא משוגעת'. רציתי שזה ינבע מתוך הסיפור, מהסיטואציה. למשל, בסצנה שבה מגיעים זוג המתנדבים, דרור רצה שהיא תלבש חלוק, או כותונת מהוהה.
אמרתי לו 'בוא ניתן לה לפתוח את הדלת בחזייה ותחתונים, היא הרי לא מבינה מה לא בסדר בזה'. הצופה לא יודע אם היא נועזת, או משוגעת. דרור התאהב בזה ושכתב את הסצנה. נולדה פה סצנה בזכות הבגד".
לילסדה: מעט בגדים, המון עבודה
ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף' למשל זכתה המלבישה באוסקר למרות שהיו בכל הסרט רק שני סטים של בגדים, כי זה דורש הרבה יותר דיוק וחשיבה. בסרט החלטנו להתעסק במשפחות צבעים. לכל דמות הייתה משפחת צבעים וטקסטורה שמתאימה לה ולאופי שלה.
גילה אלמגור הולבשה בבדים פרחוניים, מיקי קם בצבעי אדמה חמים ואריה מוסקונה, שגילם את בעלה, הולבש בלוק יותר סבנטיזי בצבעים חרדליים - כלומר, מתכתב עם אשתו, אבל על הצד השני של הסקאלה, שזו גם מערכת היחסים ביניהם. זאת הייתה עבודה מטורפת שכללה המון הסתובביות למרות שמדובר במעט פריטים".
סוף העולם שמאלה: מה שצבע יכול לעשות
עץ הדומים תפוס: הניואנסים הקטנים קובעים
"זו חוויה לעבוד עם גילה אלמגור, כי היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומעבירה לך את זה. איתה אין מקום לטעויות, אתה חייב להיות הכי מדויק והכי נכון. אי אפשר לעבוד כאן עם בדים לא נכונים, האמת ההיסטורית מאוד חשובה. תפרתי המון לסרט הזה.
לא היה שחקן ראשי בסרט וכל הקבוצה, כ-30 חבר'ה, לובשים פחות או יותר אותו דבר ואת צריכה לייחד אותם. אז אמנם כולם לובשים חאקי, אבל הוספתי ניואנסים קטנטנים. לדוגמה, לדמות של שרה ב', השאפה של החבורה, הוספתי חגורות, חולצה עם כיווצים, שתהיה יותר צמודה ומחמיאה לגוף. גם חולצה רקומה פשוטה יכולה להגיע באינספור וריאציות: נשית, גברית, מסורתית יותר. שיחקתי עם זה".
אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב: הרפתקה בבוידעם
"הסרט הזה צולם לפני הבום הגדול של העלייה הרוסית לארץ והיה מאוד קשה למצוא בגדים. הלכתי בשכונת שפירא, בשכונת הבוכרים, או בכל מקום אחר שבו הם מתגוררים ופשוט עברתי מדלת לדלת ואמרתי 'שלום, אני עושה סרט על הבוכרים בשנות ה-20, יש לכם משהו שיתאים לנו?'.
חלק טרקו את הדלת וחלק עלו לבוידעם. יצא לי לגעת בבגדים בני 150 שנה. אנשים נתנו לי להשתמש בבגדים של סביהם. לפני זה ישבתי ולמדתי מושגים בשפה שלהם, כדי שהם ידעו שאני יודעת על מה אני מדברת. זה כבש אותם, שידעתי בדיוק מה לבקש ואיך קוראים לזה. זה היה לצלול לתוך העולם שלהם ולעזור להם לעזור לי".
זהר: עשיתי אותו אמיתי
"בסוף ההקרנה של הסרט ניגש אליי הבמאי ואמר לי 'אמא של זהר רוצה להגיד לך משהו', ואז הוא הביא איתו אישה קטנה תימנייה מקומטת כזאת. היא אמרה לי שלוש מילים 'עשית אותו חי'. הרגשתי שאני קופאת. אני מתארת לעצמי שאמא שיושבת בקולנוע ורואה סרט לא קל על הבן שלה, שרואה שמחיים את הבן שלה, זה קשה.
לפני הסרט ישבתי עם התמונות המעטות שהיו לי, הוא לא היה בן אדם שהצטלם הרבה. קניתי את כל הדיסקים שלו וניסיתי להרכיב שחזור של דברים אחד לאחד. אנשים מסתכלים ואומרים 'זה נראה אמתי'. גם שאול מזרחי עושה שם תפקיד מדהים. כל הפיזיות שלו נראית זהר ארגוב".
בר 51: לא פורנוגרפי, אמנותי
"כשקיבלתי את התסריט, באתי למפיק ואמרתי לו 'אני לא עושה סרטים פורנוגרפיים'. הוא אמר לי 'על מה את מדברת? זה לא פורנוגרפי, זה עמוס גוטמן. תעשי טובה, תיפגשי איתו'.
נפגשנו והוקסמתי ממנו. הוא היה קולנוען אמתי שדיבר בשפה קולנועית. הוא אמר לי ללכת על כל מה שבא לי לראש, לא לרחם עליו, לא לרחם על השחקנים ולא לרחם על הקהל ובאמת עשינו שם משהו מאוד אמנותי, אסתטי ומוקפד. יצרנו עולם חדש, הלבשתי אותם בחוטיני ובגרבוני רשת, ממש השתוללנו.
היה לי מאוד עצוב כשהוא נפטר. אחרי שהסרט יצא הוא נקטל ועכשיו הוא כבר מת ולא יכול לעשות סרטים יותר. לא היה אצלו פריים אחד שלא היה מוקפד ברמת הארט, התלבושות, התאורה, אבל זה היה עמוס".
נא להמתין לטעינת התגובות
