זה לזו וזו לזה: שיחה בין גבר לאישה
לאיריס יוטבת נמאס מהשתלטנות הגברית על השפה העברית
באחד החגים ישבנו ידידי ואני ושני כלביו מתחת לעץ הפקאנים הענק במושב ושוחחנו על החיים. ידידי, איש פתוח שאוהב לעוף, לזרום ואף לבעור, תיבל את דבריו באמרות חכמות של רבנינו, כגון "חנוך לנער על פי דרכו", "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. ידידי אוהב אמרות אלה ומתחבר אליהן מאוד. הוא מוצא בהן מסרים רלוונטיים לחייו, לחזונו ולעבודתו.
אולם אני הבחנתי שכל הפסוקים והפירושים שסיפר ידידי נאמרו ונכתבו בלשון זכר, מפי גברים ולמען גברים. הבטן התכווצה לי. הרגשתי שמתעורר שם כעס. הנה עוד אחד שלא שם לב. הנה עוד גבר שאיננו שומע את דבריו שלו. הוא מספר ומצטט גברים אחרים שאינם שומעים את עצמם. ליתר דיוק - הם אינם שומעים את עצמם לא משום שאין להם אוזניים ושכל לשמוע, אלא משום שבתוקף היותם גברים, זכרים, מאוד נוח להם לא לשמוע. מן הבטן החל הכעס לעלות אל הגרון ובסופו של דבר, במעלה הגרון, אל הפה. סופו של דבר - תחילתו של דיבור.
אני מאוד אוהבת טקסטים עבריים עתיקים ובמיוחד את התנ"ך, אמרתי לידידי. עוד בילדותי אהבתי לקרוא בו. חזרתי ארצה משהות ארוכה בחו"ל במידה רבה בשל העברית הנהדרת.
נראה לי שמה שמחזיק את כולנו יחד, מעבר לצרות ולאלוהים הוא העובדה שיש לנו שפה בת אלפי שנים שאיש בעולם איננו דובר מלבדנו. שפה שכתובה באותיות עתיקות שמדברות כבר בעצמן. הדקדוק של הלשון העברית יצר לנו מסגרת, בנה לנו בית מיוחד, בית המקדש. ובבית המקדש מולך מלך אחד. ועל פי השפה, כך זה לפחות נשמע לאוזני, הוא זכר. האם לאוזניך הוא נשמע נקבה?
ידידי ניסה להשיב אך אני המשכתי בלהט. ודאי תטען, אמרתי, שמולכת בבית המקדש גם מלכה. שהכוונה היא לשניהם יחד, לישות אנדרוגינית כזו של אלוהים ואלוהימה. שכך השפה העברית בנויה. שאם אומרים הוא, מתכוונים גם אליה, במחשבה ובמעשה. האומנם? האם בהיסטוריה שלנו התקיים ובוצע הפסוק הנקבי: 'חנכי לנערה על פי דרכה'? ספר לי על נערות יהודיות שנתחנכו או נחנכו על פי דרכן! למיטב ידיעתי, רוב הנערות היהודיות חונכו על פי דרך היהדות שהטילה עליהן תפקידים ברורים ומוגדרים שאין בהם בחירה חופשית.
האם שמת לב לחוסר האיזון הבלתי הגיוני הטמון בעובדה שכאשר אנחנו מדברים בלשון זכר, הכוונה היא גם לנקבות, אבל כשאנחנו מדברים בלשון נקבה - איננו מתכוונים לזכרים? האם אתה יודע שבעברית התקנית אין אומרים 'זה לזו' או 'זה בזו' אפילו אם מדובר בזכר ונקבה? הצורה התקנית היא לעולם 'זה לזה' או 'זה בזה' ורק אם מדובר בשתי נקבות אומרים 'זו לזו' או 'זו בזו'. זוהי דומיננטיות של חצי אחד של האנושות שמובנית בתוך השפה! הטחתי את הדברים בפני ידידי.
אני רואה מסר ברור בכך שהשפה העברית טרם מצאה פתרון לחוסר האיזון הזה וטרם הצליחה לפרוץ את המסגרת המזיקה הזו. בשבילי זהו שיקוף של המצב הבלתי שוויוני של נשיות וגבריות בחברה שלנו. אתה לא חושב שאם דורות רבים של בנים ובנות מחונכים על פי דרך העברית הלא-שוויונית זה משפיע על יחסם זה לזה?, שאלתי.
ידידי הרהר מעט ואמר: ייתכן, אולם שימי לב לכך שכל העמים כמעט סובלים מחוסר איזון זה, גם אלה שבשפתם יש פחות הפרדה.
נכון, השבתי, העולם כולו סובל מחוסר איזון. שפתנו העתיקה הניחה תשתיות וחצבה יסודות לתרבויות ולדתות אחרות. מתרגמי התנ"ך ללשונות הגויים אינם מתקנים בתרגומם את חוסר האיזון אלא מנציחים אותו מתוקף היותו קדוש. אינני טוענת שאנחנו ה"אשמים" היחידים. אבל אני מאמינה שלשפה העברית יש כוח גדול מאד ושבעזרתה אפשר לתקן את הטעון תיקון למען האנושות כולה. בכלל, יש לי תחושה שבעקבות אופנת לימוד הקבלה, גם עברית לומדים יותר, כשפת סוד וקסמים.
אז על מה את כועסת? שאל ידידי.
אני כועסת על כך שרוב המורים שמלמדים תנ"ך או עברית, עתיקה כמודרנית, אינם מאירים ובוחנים את הסוגיה הזו, אלא ממשיכים ומנציחים את חוסר האיזון. אני מלאת פליאה לנוכח העובדה שאנשים מודעים ומובילים אינם מתייחסים לאתגר הזה ואינם מבחינים במשמעות שלו.
אני יודעת בתוך תוכי שכאשר ייווצר איזון בין נשיות ובין גבריות בחברה, יימצאו ויתגלו גם פתרונות לבעיות הקשות שלנו, שנובעות רובן ככולן ממאבקי דת, שליטה, מין וכסף.
אני יודעת שהאנושות כולה זקוקה לריפוי עמוק של מחלת חוסר השוויון בין המינים. ניסיוני אומר לי שכדאי לחפש דרך של ריפוי במסרי המחלה
אז מה את בעצם רוצה? שאל ידידי שהחל לאבד את סבלנותו. שכל הזמן נדבר אחרת? זה נורא מסובך. קודם כל צריך לעשות שלום בפנים ואז יהיה שלום בחוץ, לא?
אז הנה ההזדמנות שלנו, אמרתי, כל עוד הנשים שרויות בעמדה נחותה יחסית לזכר והוא שולט בהן, ימשיך לשלוט בחברה עקרון הכוחניות ויתבטא בכל שטחי החיים – ממלחמות בחוץ, באחרים, ועד למלחמות מבית פנימה.
נו, נאנח ידידי, שוב את מפנטזת על ימות המשיח, או אולי על ימות המשיחה?
בוא נסכם, אמרתי, שצעדים קטנים יכולים לחולל שינוי גדול - לזה אתה מסכים? נתחיל מהארת פינות חשוכות שמעלות אבק מזה עידנים. נדליק נר קטן חדש בבית המקדש ובאור נראה אותו ואותה: אל ואלה, מלך ומלכה, גבר ואשה, זכר ונקבה, שמו ושמה.
הכלבה הלבנה והכלב השחור הגיעו אלינו במרוצה, מכשכשים בזנבותיהם ולשונותיהם הלחות משתרבבות. הם השתרעו על הדשא וחיוכם אמר הכל.
איריס יוטבת היא מרצה, מורה ומטפלת בנושאי מודעות, נשיות, מיניות וריפוי קולי. לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
