נראית עשר: עדי נוימן
עשר שנים בדיוק אחרי שעזבה את ישראל לטובת קריירת דוגמנות בניו יורק ופריז, אצל עדי נוימן הכל סבבה: קמפיין בינלאומי ללוריאל, חופשות במקסיקו, בילויים על יאכטות בסן טרופה. רק התוכנית להפוך לאם קצת מתעכבת
חבל לא לנצל את המומנטום, והקמפיין של לוריאל, שאותו היא מגדירה כ"בין העבודות היותר גדולות שעשיתי, גם מבחינה פיננסית וגם מבחינת יחסי הציבור", עשוי להיות סיפתח לעדנה בבירה הצרפתית.
היא מרבה לטוס, וכבר אירע שבשבוע אחד שהתה יותר שעות באוויר מאשר על הקרקע. בעבר היה לה חלום שחזר על עצמו: המטוס נוחת נחיתת אונס באי, שהוא מעין גרסה של משחק פלייסטיישן, שבו היא צריכה לצאת מתחנת רכבת תחתית הרוסה, לאסוף כלי נשק ולהילחם על חייה.
החלום נגוז בדיוק כשהיא החלה להתיידד איתו. מאז היא נרדמת במושב נטולת חלומות, ומתעוררת ביעד. בשדה התעופה בניו יורק הברמן, שעובד שם בשבע השנים האחרונות, מכיר אותה ומכבד אותה במשקה על חשבון הבית.
היא לא חשבה שזה יוצא דופן, עד שבאחת הנסיעות, כשקבעה להיפגש שם עם חברותיה, בדרך למסיבת רווקות באמסטרדם, הן השתוממו מהפמיליאריות שלה עם הברמן. אחרי הכל בר בשדה התעופה לא אמור לתפקד כבר שכונתי.
האמת שגם במסעדה התל-אביבית שבה אנו נפגשות נוימן לא אמורה לקבל יחס של לקוחה קבועה, ולו רק משום שהיא בכלל גרה בניו יורק. אלא שגם שם היא מתקבלת כבת בית, לא משאירה פירור מהסנדביץ' קרואסון, ופוגשת מכרים: "אתה, מי בכלל נתן לך להחזיק מצלמה", היא מסתחבקת עם הצלם אופיר קדמי, עולם קטן - קדמי היה נשוי לחברתה סער, אבל הכול בסדר בשכונה, כולם חברים של כולם: "כולנו בסבבה, אנחנו אנשים בוגרים".
מתברר שנוימן הייתה גם נושא הצילום המקצועי הראשון של קדמי הצעיר. בזמנו הוא התלהב מהילדה החדשה, והפנה את תשומת לבו של הקדמי הבכיר (הדוד, רון קדמי, שגם צילם את נוימן עבור כתבה זו).
אגב, כשנתיים לאחר שצולמה לראשונה על ידיו, רון קדמי זיהה שינוי שחל בה: "הוא צילם אותי כשרק התחלתי, ובאחד הצילומים היינו יחד בוקר שלם, איפור שיער,
אז קדמי גילה את זה עליה, אבל אי אפשר לומר שהקדמים גילו אותה. נוימן היא מסוג הבחורות שלא מחכות שיגלו אותן. "גיליתי את עצמי", היא אומרת. "תמיד הייתי בגישת המודעות".
לא פשוט לדעת שאת יפה.
"בייחוד לא כשהסביבה טוענת אחרת. לפני שלושה שבועות פגשתי בחור שהכרתי כילדה, והוא אמר לי, שתדעי לך שאת סיפור הברווזון המכוער הכי אמיתי שאני מכיר, ואני, כאילו, מה אתה מנסה להגיד? אני לא חושבת שהייתי כזאת מכוערת, אבל כן, בקיבוץ הדביקו לי את הכינוי ברווזון שרוף".
למה שרוף?
"לא יודעת, אולי כי ברווזון גומי מתעוות כששורפים אותו. אבל כשהייתי הולכת לבר מצווה באולם
אירועים, אז הבנות שעבדו שם היו אומרות, וויי, את תהיי דוגמנית כשתהיי גדולה, ואני הייתי אומרת,
לא, לא.
ובגיל 14 עזבתי את הקיבוץ, וכשהגענו לכפר סבא נכנסתי לכיתה חדשה. נעמדתי בדלת ביום
הראשון, דקה לפני הצלצול, כולם כבר תפסו מקומות, ופתאום אני רואה איזה בן מזיז מישהו הצדה ואומר לי, 'היי ילדה, הכיסא לידי פנוי', ואיך שהוא אמר את זה, אני רואה ילד בצד השני, שעובר לשולחן ריק ואומר, 'גם לידי יש כיסא פנוי'".
נוימן הצעירה הבינה ששני כיסאות פנויים שרק מחכים שתתיישב עליהם מבשרים את בואו של עידן
חדש, עידן הברבור. בגיל 14 היא ראתה מודעה לתחרות נערת השנה של "מעריב לנוער", ושנה לאחר מכן שלחה מכתב שבו הסבירה שהתחרות תתקיים חודש לפני שימלאו לה 15, ושהיא מקווה שתוכל ליטול בה חלק אף שהיא מיועדת לבנות 15 ומעלה. היא נענתה בחיוב.
11 שנה אחרי נוימן היא אחת הדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם. היא מעולם לא הגיעה לפסגות של שירז טל או מיכאלה ברקו בתקופתן, אך מצד שני, מגיל 16 היא עובדת בחו"ל ומתפרנסת מדוגמנות, ומוכרת היטב בתעשייה.
הוריה של נוימן, שניהם רופאים, התגרשו בהיותה בת ארבע. לאחר הגירושים היא נסעה עם אמה ואחיה אדם לארצות הברית, לרגל ההתמחות של אמה. בגיל שמונה הם חזרו לארץ, והתמקמו בקיבוץ ניר עם שבנגב, שם למדה בבית הספר למחוננים במכללת שער הנגב. אביה נישא שנית לרופאה, וממנו יש לה שני אחים, ואילו אמה נישאה בשנית למרפא אלטרנטיבי, וממנה יש לה אחות.
במקום לדלג בין שתי המשפחות, נוימן חתכה בגיל 16 לניו יורק והחלה לדגמן. בהמשך העתיקה את מגוריה לפריז, וכעבור כמה שנים שבה לניו יורק. היום, בגיל ,26 היא ממשיכה לסחוט את לימון היופי שלה. יופי שבמקרה שלה, הוא גם החמצה.
אביה, למשל, משוכנע, לטענתה, שאם היא לא הייתה נראית כמו שהיא נראית, כבר מזמן הייתה רופאה בבית חולים כלשהו. והוא כנראה צודק: מדובר בבחורה חריפה, שתחומי ההתעניינות שלה אינם מסתכמים בלהיות יפה. היא, לעומת זאת, סבורה ש"להתעלם מהזכות הזאת, מהכרטיס הפתוח לטייל ולהסתובב בעולם ועוד להרוויח על זה כסף, יהיה ממש מטופש".
לפי סגנון החיים שנוימן מדווחת עליו, כנראה שהיא עשתה את ההחלטה הנכונה. הבילויים שלה נעים בין סנואובורד בוורמונט לחתונה של חברים בסן טרופה. "החתונה הייתה של חברים יהודים מניו יורק", היא מספרת.
"כל היום היינו ביאכטות. תכננו להסתובב, אבל בסוף נשארנו במעגן כל ארבעת הימים. משם הפלגתי עם חברים לעשות קצת איים, קורסיקה, סרדיניה, ואחר כך טסתי לצילומים בפדובה באיטליה, שהיא עיר מהממת, שיש בה הרבה כנסיות. זה קטע שלי, אני הולכת לכל מיני מקומות באירופה ונכנסת לכנסיות. השיא שלי היה פעם בבולוניה, 16 כנסיות ביום אחד!".
כמו שזה נראה כרגע, נוימן לא מתכוונת לממש את איומה לעזוב את מקצוע הדוגמנות בגיל 27 ולהביא ילד, כפי שהצהירה באחד הראיונות עמה. "עם התכנון של הילדים יש טיפה עיכוב. אין לי חבר. לגבי עזיבת הדוגמנות, כבר לפני שלוש וחצי שנים פתחתי עם אח שלי חברה לבגדי תינוקות, שהוא מנהל ומריץ".
ומה תפקידך בכוח?
"בגלל הדוגמנות לוח הזמנים שלי נורא משתנה, ואני לא יכולה לקחת על עצמי פרויקטים שרק אני עובדת עליהם. ניסינו את זה, ומה שקרה זה שעבדתי על משהו ואז פתאום קיבלתי צילומים, והייתי צריכה לטוס לשלושה ימים בדיוק כשצריך היה ללכת לאיזו תערוכת מכירות. אז התפקיד שלי בחברה הוא יותר ארגוני, מזכירותי. אני באה למשרד ועושה כל מה שצריך, בין אם זה לתייק ובין אם לארוז הזמנות, להתקשר לאסוף כרטיסי אשראי מחנויות, לענות לטלפונים".
החברה מצליחה כלכלית?
"בעזרת השם, לאט לאט. אנחנו רק בני שלוש וחצי, וזה בדיוק השלב שהחברה גדלה. עכשיו התחלנו למכור קצת מחוץ לארצות הברית. טיפה ביפן, טיפה באנגליה, טיפה באמסטרדם. עוד לא הוצאתי שקל מהחברה. גם אח שלי מוציא משכורת רק כדי להתקיים. בינתיים הרווחים מושקעים חזרה בחברה".
התקופה הנוכחית היא הפעם הראשונה בחייה שבה נוימן גרה לגמרי לבד. "גרתי בהתחלה עם חברות,
אחר כך עם שותף, אחר כך שוב עם חברות, הייתה תקופה שגרתי באופן לא חוקי במעונות הסטודנטים, ובהמשך גרתי חמש שנים עם אח שלי, ואז עם החבר לשעבר שלי, אנדרו סמית".
עם סמית, דוגמן אוסטרלי, ניהלה נוימן מערכת יחסים במשך שנתיים. לפני שהכירה אותו הצהירה שדוגמנים לא מעניינים אותה, ובמילותיה: "דוגמנים הם לא גברים נורמלים". היום, לאחר הפרידה, היא נשמעת קצת אחרת.
"גם אנדרו לא יצא עם דוגמנית לפני, וגם הוא חשב שהוא בחיים לא ייצא עם דוגמנית. הוא היה מאוד שונה מהדוגמנים שהתרגלתי לפגוש בצילומים. הוא התעניין בספרים, סרטים, תערוכות. אבל כן, נבר סיי נבר, זה הלקח. עכשיו נשארתי בדירה שגרנו בה יחד. אנחנו עוד בקשר. אתמול הוא התקשר לאחל לי מזל טוב ביום איחור, כי ביום ההולדת אי אפשר היה לתפוס אותי.
"הפרידה הייתה שברון לב לשני הצדדים, זה אף פעם לא נעים. נורא קשה, בייחוד אחרי שאתה חי עם מישהו וכל הדברים מתערבבים. נפרדנו לפני חצי שנה, ובחמשת החודשים הראשונים הייתי באפטר שוק.
אני בדרך כלל בחורה נורא פתוחה, אבל אחרי הפרידה לא יכולתי אפילו להתחבק עם ידידים. אפילו עם ידיד קרוב, שאני ממש אוהבת, אם הוא היה בא ומחבק אותי חיבוק ארוך מדי, לא היה לי נוח. אבל לקראת הקיץ התחלתי להשתחרר מזה, לעשות שוב יוגה, ולהסתובב שוב עם חברים בעולם".
ואת פנויה שוב לאהבה?
"כן, אני חושבת".
ישראלים באים בחשבון?
"יצאתי לפני כן עם ישראלים. החבר הקודם היה חצי ישראלי חצי אנגלי שגדל באנגליה".
והיה כמובן הנכד של רוטשילד, שנתן לה שמלה ב23- אלף ליש"ט, אבל זה היה מזמן, לפני שש שנים, ומאז השתנו תנאי הקבלה: "כל החברים הישראלים שלי תפרנים. סתם".
היא מפרנסת את עצמה מגיל צעיר. "את הדברים הרגילים שהורים משלמים הם תמיד שילמו, אפילו עכשיו, כשהייתי בחופשה עם אבא שלי, הוא שילם על הכול. ההורים הפסיקו לכלכל אותי מתוך בחירה שלי".
העצמאות שסיגלת לעצמך קשורה לגירושים של הורייך?
"יכול להיות שהעצמאות שהובילה לזה שלא אקח שקל מההורים הגיעה מזה שלמדתי להסתמך יותר על עצמי. כילד אתה לא מבין שמה שאתה חושב זה, וויי, אני לא יכול לסמוך על המערכת הביתית הזאת, אבל משהו בך כן צועק את זה".
הלכת פעם לפסיכולוג?
"כן, זה מאוד מהנה. כילדים שלחו אותנו לפסיכולוג כשההורים התגרשו, ואחרי שנבחרתי לנערת השנה אמא שלי שלחה אותי לפסיכולוגית בכפר סבא, כדי שלא יעלה לי לראש, ודאגה לתשלום. אחר כך, בניו יורק, כבר אני שילמתי".
קורה שאת הולכת ברחוב בניו יורק ומזהים אותך?
"רק ישראלים, וזה מאוד נחמד, רגע של געגוע לארץ. אוי, ישראל, אני אוהבת אתכם, ואתם אוהבים אותי. ציפור פורחת לה בתוך הלב. בגיל 16, כשיצאתי מהארץ, חלק מהמטרה הייתה להגיע למקום שבו אנהל חיים כמו בת גילי, במקום שבו אף אחד לא יודע מי אני, ושאני סתם עוד תלמידה.
הדוגמנות אף פעם לא הייתה משהו שמגדיר אותי. יש המון דוגמניות שאני פוגשת שהן בחורות מאוד אינטליגנטיות, שהמוח שלהן הוא כמו שריר שלא השתמשו בו אף פעם, ואותי זה מעצבן. אני אומרת שאין שום סיבה לא ליהנות משני העולמות, גם להיות יפה וגם להשתמש בראש.
אנדי, האקס שלי, היה בצילומים בספרד והתקשר אלי בשוק ממשהו שאמרה אחת הדוגמניות. היא ראתה עץ קלמנטינות, שחלקן כתומות וחלקן ירוקות, אז היא אמרה: 'זה כל כך מדהים מה שיכולים לעשות בימינו, תראו איך התפוזים והלימונים גדלים על אותו עץ'. הוא ביקש סליחה ואמר שהוא צריך ללכת לשירותים, כדי להתקשר אלי".
ומה החוויה הכי מזעזעת שהייתה לך כדוגמנית?
"הצטלמתי עם עוד דוגמנית מאסטוניה במאוריציוס, והצלם היה ילדותי בצורה קיצונית. אני והדוויג,
הדוגמנית השנייה, הסתדרנו מצוין. היא הגיעה מטיפוס על הקילימנג'רו, חורנית של טיולים. אבל אז הצלם התחיל לשחק אתנו משחקים, לזרוק דברים אחד על השני, עקיצות של ילד בן 12, וזה הגיע לרמה כזאת שעמדנו ליד הבריכה, והוא נעמד מאחורי הדוויג ומשך לה את התחתונים למטה.
אמרנו: נלמד אותו לקח, ואז הכול יהיה בסדר. מילאנו שני דליים במים עם קרח, והלכנו למרפסת של החדר שלו. בכל חדר הייתה מעין חצר אחורית עם מלא עציצים שהייתה בה מקלחת. התחבאנו מאחורי הסבך, ולפני ארוחת הערב, כשהוא התקלח, שפכנו עליו את המים הקפואים. הוא צרח, ואמרנו, טוב, סבבה, הוא הבין שלא מתעסקים אתנו, אבל טעינו.
התברר שפתחנו פתח לשלושה ימים של הצקות ילדותיות ברמה של לפתוח לך את החזייה, להתיישב עלייך בזמן שאת מנמנמת בצד, לפתוח את הדלת בחדר ההלבשה, וזה הצטבר והעיק כל כך שלא ידענו מה לעשות".
כבודן של החוויות מאתרי הצילומים במקומן מונח, אבל עבור נוימן התחנה הסופית היא ישראל. החברים שלה אומרים לה שהיא כרזת ציונות מהלכת, ועם זאת, כבר 10 שנים היא לא גרה כאן.
אז נכון שרוב החברים שלה בניו יורק הם ישראלים, אבל "כרגע הקריירה שלי נמצאת שם. השלב של לחזור לארץ, שאני רואה כהכרחי, יגיע כשארצה להקים משפחה. אני רוצה לגדל את הילדים שלי באווירה שבה גדלתי, לא בארצות הברית. מנטלית אני עוד רחוקה מאמהות, אבל פיזית אני כבר מרגישה את הצורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
