ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

בית הבד: חנות טקסטיל אוניברסלית

בתוככי העיר העתיקה, באחת מסמטאותיו הפתלתולות של השוק הססגוני בירושלים, מסתתרת חנות הטקסטיל של בילאל אבו כלאף, המוכרת מזה למעלה מ-20 שנה אריגים משובחים ליהודים חרדים, לחתונות מוסלמיות, לבכירי הכנסייה הנוצרית, למעצבים ישראלים ולשגרירים מרחבי העולם

  בדרך הקצרה ממקום המפגש בו קבענו, במרכז השוק של העיר העתיקה בירושלים, ועד לחנותו שנמצאת באחת הסמטאות הסמוכות, לא הצליח בילאל אבו כלאף לעבור חמישה מטרים מבלי שמישהו יעצור אותו לשיחה, טפיחה על השכם, לחיצת יד או סתם חיבוק. סוחרים ערבים מהשוק, קליינטים יהודים חרדים ואפילו כומר נוצרי אחד עם שתי נזירות ששמחו לראות את האיש שמלביש אותם.

ואכן, החנות של בילאל, אליה התוודעתי במסגרת הפרויקט "לילות סתיו בעתיקה", היא שם דבר בעיר העתיקה ובירושלים בכלל. הבדים והאריגים הנדירים שנמכרים בחנותו היו יכולים להיות מטפורה נפלאה לקירוב לבבות, אלמלא המציאות הייתה מורכבת יותר.

אבו כלאף משווק בחנותו בגדי חתן וכלה חגיגיים לחתונות מוסלמיות, כותונות מפוספסות ייחודיות לפלגים שונים בעדה החרדית, אריגים מפוארים המיועדים לבכירי הכנסייה הנוצרית, חולצות ועניבות לשגרירים ממדינות רבות העולים מתל אביב לירושלים כדי לקנות אצלו ועוד ועוד.

למרות שגם עליו המציאות הפוליטית משפיעה מדי פעם-כך, לדוגמה, במלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובזמן האינתיפאדות הוא הרגיש, לדבריו, את ההאטה בזרם הקונים-בילאל מתעקש להשאיר את עצמו ואת חנותו מחוץ לסכסוך הישראלי?פלסטיני באופן מוחלט.

"את הפוליטיקה אנחנו משאירים לפוליטיקאים", הוא אומר. "אנחנו עוסקים במסחר, לא בחדשות ולא בעיתונים. אין אפילו טעם לשמוע ולקרוא. אכפת לנו רק מהקליינט, שיבוא, ייהנה, יהיה מרוצה ויספר הלאה לחברים שלו".

ונראה שהם מספרים. רשימת החברים והלקוחות הקבועים של אבו כלאף כוללת, מלבד בכירי העדות הדתיות שהוזכרו קודם, גם את שר המשפטים לשעבר, פרופ' דוד ליבאי, מעצבי האופנה יובל כספין וירון מינקובסקי, מחסן התלבושות של האופרה הישראלית ואפילו אהוד אולמרט נהג לקנות אצלו בדים בזמן כהונתו כראש עיריית ירושלים.

את כספין מצאתי במקרה בחנות, מתענג על הבדים ושומר עליה בשביל אבו כלאף, שהלך לאסוף אותי מהמקום שבו הצלחתי ללכת לאיבוד, אי שם בירושלים. כספין מכיר את אבו כלאף כבר 20 שנה ואפילו העלה בעבר תצוגת אופנה המורכבת רק מבגדים שנתפרו מבדים שקנה אצלו.

"זה היה ב-1991", הוא מספר. "חיפשתי נושא מעניין לתצוגה בלונדון ובחרתי בבדים שהבאתי ממנו. בילאל הוא היחיד שמחזיק את המשי הדמשקאי, סוג מובחר ויקר מאוד שיכול להגיע ל-600 דולר למטר. עושים אותו בעבודת יד, בלי מפעלים ובלי מכונות ואלה בדים פשוט יפהפים עם דוגמאות מהממות שממש אי אפשר להשיג בשום מקום אחר בארץ.

אני גר בנחלת בנימין, מעל כל חנויות הבדים של תל אביב,

אבל כשאני רוצה משהו באמת מיוחד אני בא לפה. חוץ מזה שבילאל הוא כבר חבר בלי קשר לכלום. הוא איש מקסים ומארח נפלא".

גם החנות עצמה מרתקת. רצפתה עשויה זכוכית, כך שמתחת לרגליך אתה יכול לראות את חורבות הכנסייה הביזנטית העתיקה, ומסביב, על כל קיר אפשרי תלויים בדים, כריות, ארנקים, ותיקים במגוון צבעים מסחרר. ההרגשה היא שנקלעת לתוך הפקה של "עלי באבא ו-40 השודדים".

 בשלב זה, אחרי הקפה והכנאפה, אבו כלאף לוקח אותנו לעליית הגג, שם הוא מחזיק את הבדים הבאמת מיוחדים. כספין מתעלף מעונג. "תראה איזה דברים יש פה", הוא אומר בעודו אוחז באריג בד צבעוני שאבו כלאף הביא איתו בשובו מאחת מנסיעותיו הרבות להודו.
"זה בד שארוג בנול ידני", אומר אבו כלאף. "אתה יכול לראות את החוטים מאחור. וזה לעומת בד שעשוי במפעל. תראה את ההבדל. רואים שאת הבד הזה מחשבים ומכונות עשו ובשני מרגישים נשמה של בן אדם".

" אתה מבין? ", מגחך כספין, "הוא מביא את זה מהודו, קונים את זה אצלו פה ואז ב'וילה מרוק' (חנות לריהוט אתני בתל אביב, י"א) מוכרים את זה בפי שמונה ומתנהגים כאילו המציאו משהו".

יש באמת הבדל בין מה שאתה יכול לעשות כמעצב עם בד כזה לבין מה שאתה יכול ליצור מבד שהוא לא עבודת יד?
"כן ולא. אם זה חיקוי רע ממפעל גרוע, אז ברור שהבד פשוט באיכות פחות טובה. אבל אם יש לך חיקוי טוב, אז לא בהכרח יש הבדל. ההבדל הוא מבחינת הלובש. כשאתה מרגיש שאתה לובש משהו מיוחד אתה מתנהג בהתאם. זה כמו לנהוג ב'רולס רויס'".

אבו כלאף, 47, יליד ירושלים, מוכר בדים בעיר העתיקה מזה 28 שנה. אל החנות הנו?כחית שלו נכנס לפני חמש שנים. הוא דור שלישי לעסקי הטקסטיל אותם למד מאביו שלמד אותם מאביו שלו. בגיל 18 הוא נכנס לעסק המשפחתי והתחיל לייבא סחורה ייחודית מירדן, ממרוקו, מסוריה ומהודו.

"הייתי נוסע עם אבא שלי לקנות בדים,? הוא נזכר בחיוך, "למדתי ממנו איך לבדוק אותם, מה לחפש, איך לראות אם הבד איכותי או לא, איך להסתכל על צבעים ועל טקסטורות. איך להתנהג עם קליינטים וסוחרים.

הוא הכיר את כל התרבויות ואת כל האופנות וידע מראש מה ילך יותר ומה פחות, ולפי זה קנה ואפילו ביקש שילובים שהיה ממציא בעצמו. פה את הצבע הזה והזה, פה מבריק, פה מט וכך הלאה. אני זוכר שבחגי פסחא של הנוצרים ממש אי אפשר היה לזוז בחנות מרוב שהיה צפוף בקליינטים".

הטעמים באמת משתנים? אתה מרגיש את האופנות באות והולכות?
"יש דברים שלא משתנים, הצבעים הקלסיים של המשי הדמשקאי לדוגמה-לבן לגברים ואדום לנשים לחינה-הם תמיד מבוקשים. והבדים עם הסמלים הנוצריים או עם הציורים מ'אלף לילה ולילה' מבוקשים אצל נוצרים ומוסלמים כל הזמן. אבל כן יש שינוי: עכשיו, נניח, קונים יותר בשביל לתפור כריות וכיסוי לרהיטים. אנשים כבר לא רוצים סלון שיהיה רשמי ויקר, מעדיפים לשים כמה כריות ויוצא להם יותר יפה ויותר זול".

"אחרי מלחמת ששת הימים", מוסיף כספין, "היה חיבור מדהים של הישראלים עם האופנה ועם הבדים הפלסטיניים והערביים בכלל, כנראה כי זה התאים לכל אווירת הסי ?קסטיז. היום, לדאבוני, יש סוג של רתיעה מזה, גם בקרב סטודנטים צעירים לאופנה שאני פוגש".

מסיבות פוליטיות או כי אנחנו רוצים להיות אירופאים?
"אני מקווה שלא מסיבות פוליטיות ואני מקווה גם שנבין כבר שלעולם לא נהיה אירופאים ושאנחנו באמת מזרח תיכונים. הרי מבחינת אופנה, אין טעם למכור קרח לאסקימוסים. אנחנו יכולים להציע לאירופה ולאמריקה את הדברים המיוחדים שלנו. זה גם מה שמעניין אותם בנו. ובילאל הוא בדיוק נקודת המפגש שמייצגת את הייחוד הזה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...