מה נשים רוצות באמת? להיות לבד
עובדה, בגיל ,60 איריס יוטבת, הכוהנת הגדולה של ההעצמה הנשית, חובקת ספר ראשון ונפרדת מבן זוג שלישי. בילי מוסקונה-לרמן שמעה ממנה מה הופך סקס לחוויה רוחנית, ולמה להפסיק לחלום זה כמו לבלוע ציאניד
איריס יוטבת סוגרת ,60 והיא עצמה מתקשה להאמין שהיא כבר בת .60 לפני שבוע עזבה את הבית בפעם השלישית. בעוד שבוע יעלה על המדפים ספרה הראשון, "סוד אישה ." יש בה מתיקות, יופי רך, יצירתיות ונחישות אינדיבידואליסטית. הגברת הזאת, הרכה והנשית - שאין מי שלא יזכיר אותה בנשימה אחת עם מיקה היפהפייה, הדמות שגילמה לצדו של אסי דיין בסרט "הוא הלך בשדות" כשהייתה בת 17 - הספיקה לעבור מאז חתיכת דרך.
יוטבת יזמה והקימה את "דרך האם" שעניינה לידות, הנקה והורות, ריכזה ומיסדה בארץ את לימודי המיניות הנשית (טנטרה), וכיום מעבירה פרקטיקות מיניות וגם רוחניות של זוגיות. כמי שילדה שלושה ילדים לשלושה גברים, כתבה ספר שכולו מוקדש לנשים, ומחליטה בגיל ,60 במוח צלול, לעזוב בפעם השלישית ואולי האחרונה מערכת יחסים זוגית עם גבר שנחשב מוצלח ומצליח, מעניין להבין ממנה מה נשים צריכות לעשות כדי לעזור לעצמן להתקדם קדימה, וגם להיות שמחות עם המסע הזה שכותרתו "חיים."
אז למה עזבה את הבית? על השאלה הזאת, שמצחיקה את שתינו, היא עונה בפשטות ובהיגיון, שגם אם הוא סוטה מחוקי הבורגנות המצויים, יש בו לטעמי חוכמה גדולה. "זאת פעם ראשונה בחיים שאני לבד", היא אומרת. "חייתי לאורך תקופות עם שלושה גברים, ילדתי ילדים, נפרדתי מהגברים, גמרתי לגדל ילדים ופעם ראשונה שאני לגמרי לגמרי לבד. כשאני מסתכלת על חיי לאורך השנים אני שמה לב שהצורך שלי להיות לבד הוא מאוד גדול, אז החלטתי למתוח אותו עד לקצה.
"זאת התנהגות שמלווה אותי מגיל ההתבגרות, וזה אומר ששעות רבות לא צריך מבחינתי להיות אף אדם בבית, ורק אז אני יכולה לפעול בחופשיות בלי שאנרגיה של 'מישהו' תצטרך ממני 'משהו .' מדובר בבחירות חופשיות וספונטניות שלא מתחשבות באחר, דברים פשוטים, כמו לשבת באותו רגע שבא לי מול הטלוויזיה, לאכול כי בא לי, לא להיות במצב מתקשר, לתפוס תנומת חתול באמצע היום, להיזרק או פתאום לקבל חשק עז לצבוע בסגול את הכורסה בדיוק באמצע הכתיבה שלי בלי שאצטרך לדווח לאף אחד או לשאול אף אחד.
"מבחינתי, היצירה היא הדבר המרכזי," מדגישה יוטבת. "אני בן אדם יוצר. משהו בתוכי מבעבע ורוצה להיאמר, להיכתב, והיצירה צריכה זמן שאנשים יכולים לקרוא לו שעמום, בהייה. יצירה צריכה זמן ריק ללא תחושת הגבלה. אם 'ההוא' שגר בבית יופיע ברבע לשש אני צריכה לפנות מעולמי הפנימי אליו, ואני רוצה לתת ולקבל תשומת לב. אבל אז צצות שאלות חדשות: האם נכון לבחור להיות לבד? האם נכון לי לקבל את כל הזמן שבעולם עבור עולמי הפנימי? האם ייצא לי מזה משהו? האם אקבר תחת פחד הבדידות, חוסר הביטחון של 'אף אחד לא יאהב אותי', 'אף אחד לא ייגע בי יותר,' או 'איפה יהיה לי המין הבא,'? כל השאלות האלה עומדות על הפרק ואני מגייסת בתוכי את האומץ לבדוק אותן".
יוטבת יודעת ליהנות מהזמן לבד, אבל מודעת למציאות שמחוץ לבועת הבהייה שלה. "ישנו השבוע שבו אני כותבת ויוצרת, אבל אז מגיע סוף השבוע, רוב העולם מסתדר בתאים המשפחתיים שלו, והשאלה היא אם אעז לחשוף את הפגיעות שלי כאישה לבד, ארים טלפון ואגיד את המילים: 'אני נורא לבד ואולי אבוא אליכם לארוחת ערב,'? או שאשאר בהצהרה של הגאווה. אם אצליח לטלפן, אני מאמינה שזאת תהיה הצלחה אדירה בשבילי.
"אני רוצה לבדוק את כל המקומות שפנטזתי שאצליח להגיע אליהם. להתגבר על בדידות, על גאווה, את כל אלה אני רוצה לחוות ועליהם לכתוב. לפני מאה שנה הבדיקה הזאת לא הייתה אופציה, נשים לא חיו עד גילים כאלה. עכשיו צריך לבדוק איך חיה אישה מבוגרת בעולם, תוך שהיא תומכת ועוזרת לנשיות צעירה ולא מקנאה. איך נשים יכולות לייצר להן בסיס טוב לזקנה."
בספר "סוד אישה" מובאות גם ההמלצות שלה לנשים, שעלולות להיראות מוזרות. למשל, חדרי שינה נפרדים - רעיון מצוין במהותו גם אם ממש לא מקובל, כי הרי אין דבר פרטי יותר משינה, ואין אדם שפוי, גבר או אישה, שלא היה שמח לבלות לפחות חלק מהלילות לבדו. אבל איכשהו, איריס אומרת, ברגע שאת מציעה הצעה כזאת לגברים הם ממש נבהלים. הם, מבחינתם, כשאת שואלת אותם, רוצים לישון כל לילה "כפיות."
יוטבת יונקת את הבסיס להצעות הלא שגרתיות שלה ממה שהיא קוראת "תרבות האלה הקדומה." "אני לגמרי אתיאיסטית. בשבילי התרבות הזאת היא אוסף של דימויים, תמונות עמוקות שחקוקות בתת המודע הקולקטיבי, ויש שם סוג של גן עדן מנקודת המבט הנשית. גן העדן הזה מתבטא קודם כול במיניות הנשית, שזאת מיניות מקודשת ולא רק במובן
המיניות שלך זה דבר מענג וכיפי, חופשי לחלוטין, את יכולה לקחת אותה לבית מקדש שכולו אקסטזה ולבחור את הגברים שתזמיני לבקר שם. המיניות שלך מעניקה לגברים את ההיבט הרוחני של המין: גבר שרוצה לעלות מדרגה נפגש בתקופה ההיא לזיווג מיני עם הכוהנת של האלה. בזמנים ההם לא הייתה אלימות מינית או כפייה מינית, כל ההתבוננות על המין היתה שונה. והיה גם שוויון, הייתה אלה והיה אל, והאלה הייתה יכולה לממש את עצמה לאו דווקא דרך אימהות. היה לה ערך וכבוד ומעמד שווה לזה של הגבר, התפקידים התחלפו ביניהם לפי הצורך וזה היה מקור להשראה לשני המינים."
איך יכול להיות שהאישה שנבחרה לפני שנים לגלם את הארכיטיפ של הצברית ב"הוא הלך בשדות" תביא לתרבות הישראלית כל כך הרבה רעיונות זרים? מאיפה היא באה, איך יצאה כל כך יוצאת דופן? כשאיריס הגיעה אליי שאלתי אותה אם היא רוצה משהו לאכול. "הרגע חזרתי מבית הוריי, אכלתי שם," היא אמרה. פתחתי עיניים. לא כל יום אישה בת 60 אומרת בטבעיות 'כרגע אכלתי אצל אבא ואמא.'
"אמא שלי הגיעה מהולנד ואבא שלי מהונגריה, פלמ"חניקים, בני 80 וקצת, שוחים, צועדים בשדרה, נוהגים. לקח להם זמן להבין אותי, אבל הם מעולם לא בזו לי. לא תמיד היה להם קל, לפעמים היו ביקורתיים, בעיקר על הדרך המוזרה, המאוד מרדנית ויוצאת הדופן שלי. ויחד עם זה הם עברו את התהליך יחד איתי.
"כשהקמתי את 'דרך אם,' תוך שאני מיניקה שני תינוקות, אמא שלי התנדבה להיות מזכירת המכון. בנינו את המקום הכי מהפכני וחלוצי שאפשר: הלכנו על נושא של לידה טבעית ועקרון הרצף כאשר באותה תקופה כל הנשים ילדו בקריה באולמות גדולים עם וילונות, חוקן כפוי וגילוח חובה. נלחמנו אז בדברים שהיום לא נשמעים נורמליים, עשינו כאן עבודה יסודית שעליה נבנה כל עולם הלידה המודרנית, התשתית של ההורות שקיימת היום. היום לא תראי הורה בלי מנשאים שעליהם תלוי התינוק. זאת תוצאה של עקרון הרצף. "אנשים אז ראו בנו משוגעות, ומולי היו הוריי, הדור החלוצי שבנה את המדינה. היא הייתה חובשת שבהיריון איתי התרוצצה באוהלים, והוא היה לוחם שגרר את אריק שרון הפצוע משדה הקרב. הם אנשים מאוד פסימיסטים ואני אדם מאוד אופטימי.
"כשהייתי בת ,50 שזה גיל שרואים בו פתאום את החיים מאוד בבהירות, אמרתי להם: 'תראו, אפשר להיכנע למציאות המרה ואפשר לחזק את התום. לא תמימות, תום. אני יודעת שאם אני אוותר על התום שלי אני מתה בעודי בחיים. אם אהיה צינית ומרירה יותר טוב לי כדור ציאניד בפה. דרך ההתעקשות על התום חילצתי את עצמי מהמקומות הכי קשים. ואני לא תמימה, אני יודעת לאיפה החיים יכולים להידרדר. אנשים אומרים לי, 'כמה את אמיצה לעזוב עכשיו את הזוגיות,' ואני אומרת להם, 'זה לא פחות אומץ להישאר בה ולהילחם עליה כמוכם'. אני מתחילה עכשיו את השלב השלישי של חיי, אישה לבד. ואני אומרת לעצמי, לכי על זה, תנסי, תעזי, תחיי איך שאת חולמת, כי מה זה שווה אחרת ."?
נא להמתין לטעינת התגובות
