 |
/images/archive/gallery/839/946.jpg איריס יוטבת
 |
|
|
|
|
| בן זוגי ואני ישנים בחדרים נפרדים ונפגשים למעשה האהבה מתוך בחירה. איריס יוטבת חושבת שלכל אישה מגיע לא רק חדר משלה אלא גם מיטה משלה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
איריס יוטבת
24/10/2007 14:51 |
איריס יוטבת
24/10/2007 14:51 |
|
|
|
|
|
|
|
הסופרת הצ'יליאנית מרסלה סראנו כותבת ברומן המצוין שלה "אנחנו שאוהבות כל כך": "מריה הפנתה תפילה אחת לגברת וולף. הו, וירג'יניה, היכן שלא תהיי, בגן עדן או בגיהינום, או באוקיינוס הקרח, אם שם החלטת להישאר, הקשיבי לתפילת התודה שלי! רבים הדברים שאנו חבות לך, אך יותר מכל: חדר משלנו".
הסופרת וירג'יניה וולף היתה הראשונה שטבעה את המונח חדר משלך, שהפך למותג נשי אסרטיבי - לכל אישה מגיע חדר משלה. זכיתי להכיר את שמחה יום טוב ז"ל, גבר מדהים שהיה אדריכל פמיניסטי, והוא הסביר לי פעם: "לכל אישה צריך שיהיה חדר משלה. אבל יותר מזה. לחדר צריך להיות מפתח, הנמצא בידיה בלבד. יש לה זכות להיכנס לחדרה ללא הסבר, תירוץ או רגשות אשם, לנעול את הדלת, להיות בו ככל שתרצה ללא הפרעה. וכאשר תחליט האישה לצאת, הגבר המחכה ומצפה לה יקבל אותה כמו מתנה שאיננה מובנת מאליה".
מה מסתתר מאחורי רעיון החדר משלך? מן הסתם תסכימי איתי שבדרך כלל נוכחותך בבית ובמשפחה היא מובנת מאליה והזמן שאת מקדישה לניהול משק הבית ולטיפול בצרכי כולם הוא בלתי נראה לעין. על עשרות העבודות השקופות הנעשות על ידייך באופן יומיומי אינך מקבלת כל תמורה, תודה או כבוד מיוחד. גם אם תנוחי בסלון ותקראי ספר, ירגישו בני הבית שהם יכולים להטריד אותך בכל עניין, ושאת מיד תתגייסי. האין זאת? אם תפרשי לחדר השינה המשותף שלכם, כדי לקחת פסק זמן לעצמך, גם לשם בן זוגך יוכל להיכנס מתי שיחפוץ - הרי החדר גם שלו. חדר השינה המשותף שלכם איננו מבטא את האישיות הנשית
שלך. הוא מבטא - בריהוט, בצבעים, באביזרים, באווירה, באנרגיה - את היחד של שניכם.
בגיל ההתבגרות יתכן שהיה לך חדר משלך, ואפילו עם מפתח. את קישטת אותו, ביטאת בו את אישיותך המיוחדת, עשית ניסיונות עם עצמך, בדקת את גבולותייך, ויכולת לנשום עמוק, לנוח, להרגיש בבית עם עצמך. אז זה היה לגיטימי לנעול את דלתך, ואסור היה להפריע. ברגע שהקמת משפחה, נעלמה פרטיותך לחלוטין. הכול משותף: חדר שינה, אמבטיה, שירותים. האם גם את, כמו רבות מאיתנו, מתענגת במיוחד על השעות המעטות שבהן את נשארת לבד בבית - בלי בעל, בלי ילדים – ואת יכולה לדבר אל עצמך בקול רם, לרקוד, לבהות ולחשוב רק על עצמך?
אני מאמינה שכל אישה (וכל אדם לצורך זה) זקוקה למרחב ולזמן פרטי משלה, שבו היא יכולה להיות עם עצמה לבד, לעשות מה שבא לה בלי להתחשב ברצון השונה של האחרים, לזרום עם הזמן שמקבל קצב שונה, להרהר, להיזכר, לפנטז. אני מאמינה שאם לא ניקח זמן-מרחב כזה לעצמנו מדי פעם, נטבע במצולות החיים הלוחצים והמהירים, ניסחף ברצוננו להשביע את רצון כולם ובריאותנו הגופנית והנפשית תיפגע. נשלם על כך מחיר יקר. מתי לקחת לעצמך רגע כזה בזמן האחרון?
בעיני, אחת הטעויות הגדולות של תכנון בית היא שימת דגש על מרחב גדול של סלון אירוח, וצמצום המרחב האישי של כל אחד במשפחה. אני רואה בתים כה רבים שאזור האירוח שלהם תופס מחצית משטח הבית, וחדרי ה"שינה" זעירים ממש. האם הזמן הפרטי, כולל השינה, אינו חשוב? האם מה שחשוב זה מה שהאורחים רואים?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מיטה משלי
|
|
|
 |
|
|
|
נחזור אלייך. רוב הנשים ששוחחתי איתן על הנושא לאורך השנים הסכימו לרעיון שרצוי שיהיה להן חדר משלהן, פרטי, שבו הן יכולות להיות וגם לישון לבד לעתים, מבלי שהדבר נחשב לבגידה ברעיון הנישואין ולסכנת גירושין חס וחלילה.
אומרת מרסלה סראנו מפי אחת מגיבורות ספרה: "מיטה משלי היא שאיפה מינימאלית! לפחות שמונה שעות ביום הגוף שלי במגע איתה, זה הדבר שאיתו אני באה במגע יותר מכל דבר אחר. איך לא אוכל לומר לפחות - המקום הזה, המלבן התמים הזה, הוא שלי? מיטה אינה יכולה להיות של שני אנשים. אפשר לחלוק בה לפעמים, רצוי בחורף. אך הכבוד המינימאלי שיכול להיות לאדם הוא שיהיה בעליה של מיטתו. שלא לדבר על מיטה שחולקים בה לאחר ריב...".
ואני אוסיף - חדר משלך הוא שאיפה מינימלית.
לדעתי, כאשר יש לאישה חדר שלה, נעלמים מועקות ולחצים רבים של התקשורת הזוגית.
ראי, כאשר אנו מתאהבים, הנשמות והגופים משתוקקים להתאחד. ואז זה קורה - ואנחנו ביחד. כל הזמן. זה מה שרוצים בהתחלה, נכון? ואז בוחרים לחיות בבית משותף, ועל פי המקובל בחברה נכנסים לישון מאותו הרגע ביחד באותו חדר לכל החיים. אם מישהו מבני הזוג מרגיש שהוא רוצה קצת זמן לעצמו - זה נחשב לא בסדר, פגיעה בזוגיות, אגואיסטיות. שני הגופים נמצאים שעות רבות מאוד ביחד - שינה משותפת במיטה די צרה בדרך כלל (משום שהחדר זעיר כמו שאמרנו), אולי אף שמיכה משותפת. די מהר הנשמות מתחילות לחוש מחנק. נשמה היא יצור חופשי. היא זקוקה למרחב להפליג, לעוף, לשוט למקומות רחוקים, להתרחב. איך אפשר לעשות זאת כאשר מישהו נושם כה קרוב אליך, מתנועע ואפילו נוחר? וכאשר הנשמה חשה מחנק, היא פועלת מבפנים החוצה - את (או הוא) עלולים לחוש צורך להתרחק, לשתוק, להסתגר, לצעוק, לברוח, לנסוע, להיות לבד. התנהגות כזו מאוד משפיעה על אווירת הזוגיות, יוצרת תגובות נגד, ודי מהר הזוג צריך ללכת לטיפול.
במקרים רבים של עבודה עם זוגות מצאנו יחד שהפתרון הרדיקלי והמבהיל בתחילה של שני חדרי שינה החזיר במהרה את השלווה והאהבה לגינת הזוגיות. יתכן שאת, הקוראת, אומרת - לא! אצלנו זה לא כך, אני אוהבת לישון עם בן זוגי בחיבוק, זה עושה לי טוב לכל היום, זה נותן לי כוח ובטחון, ומתאים לי להמשיך כך. מצוין. במקרה כזה בדקי עם עצמך האם רעיון 'החדר משלך' כמקום שבו את לוקחת פסק זמן לעצמך קוסם לך, ומצאי פתרון לוואריאציה המתאימה לך ביותר.
חדרי הפרטי השתנה לאורך חיי. לפעמים הוא היה מלא יותר בתמונות, בדים צבעוניים, פסלים ואמירות חיוביות. לעיתים היה ריק ולבן יותר. ברוב ימי חיי השתדלתי לשמור על זכותי לחדר משלי, גם כאשר חדר השינה היה משותף. כיום בן זוגי ואני ישנים בחדרים נפרדים, ונפגשים למעשה האהבה מתוך בחירה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זוכרת את החדר שלך כשהיית נערה?
|
|
|
|
|
|
|
נסי להיזכר איך נראה חדרך לפני שנים, בגיל ההתבגרות, כשהיית תלמידה? מה היה חשוב לך שיהיה בו? פנטזי ותני לדמיונך לעוף - לו הכל היה אפשרי כעת, איך היה חדרך הפרטי נראה היום? מה יאפשר לך להרגיש אמיתית וקרובה לעצמך?
בחדר הפרטי שלך את יכולה לתת ביטוי לילדה, לנערה, לאשת הפרא, למכשפת החכמה שאת. זהו חדר ייצוגי כלפי עצמך ואליו את מזמינה רק אורחים מאוד רצויים שאוהבים ומקבלים אותך כמו שאת. זהו חדר שמותר להשאיר אותו מבולגן, אם זה מה שמתאים לך באותו הזמן. זהו חדר שאת יכולה לשנות אותו לפי גחמות של רגע, בלי לבקש רשות מאף אחד. זהו החדר שבו את חולמת את עצמך מחדש בכל לילה, רוקמת את תכניותייך האותנטיות, מבטאת את רגשותייך הכמוסים, מחביאה את סודותייך.
תומאס מור מספר בספרו הנפלא "לעומק הנשמה" (כל ספריו מומלצים בחום!) על יונג אשר בנה לעצמו מגדל כמקום מקלט: "בסופו של דבר, הפך המגדל לחלל מקודש, למקום לעבודת הנשמה שלו, שם יכול היה לצייר על הקירות, לכתוב את חלומותיו, לחשוב את מחשבותיו, ליהנות מזיכרונותיו, ולתעד את חזונותיו... מגדלו של יונג היה מקדש אישי לחייו הרוחניים. כל אחד מאיתנו יכול ללכת בעקבותיו ולהקדיש חדר, או אפילו פינה בלבד, לעבודת הנשמה... מגדלו של יונג עזר לו ליצור חלל מסוים בו יכול היה לחוש בצורה מוחשית את זמן חייו הנמתח אל העבר ובאופן נבואי אל העתיד. מגדלו היה עבודה מוחשית של דמיון, שהעניקה לו דרך יציאה מהתרבות המודרנית... זוהי טכנולוגיה יעילה של הנשמה". (לעומק הנשמה, עמ 188)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיעור אישי
|
|
|
|
|
|
|
בהנחה שהכול אפשרי - בראי לך כעת את חדרך הפרטי. תוך כדי היצירה - בכתיבה, ציור, דמיון - שימי לב לקולות העולים בתוכך. התנגדויות, אמירות של מישהו אחר, זיכרונות ילדות, רגשות שונים כמו שמחה, פחד, אשמה. כתבי את הכול ביומנך. בני את החדר שלך במשך שבוע – כל יום הוסיפי משהו, ותרי על משהו, עד שתרגישי שהוא מושלם.
במקרה שהדבר אפשרי - תרגמי את חזונך למעשה בביתך. יתכן שיידרשו שיחות הבהרה עם בן זוגך וילדייך - הקדישי לכך זמן. במקרה שכעת אין אפשרות לסידור כזה בביתך, הקטיני את החדר לגודל של פינה, חצי מרפסת, ואפילו קיר אחד, ושימי במקום זה את החפצים המבטאים את תחושת הפרטיות שלך. תוכלי להסתיר את המקום בווילון שיופשל רק כרצונך. יתכן שתמצאי לנכון לסדר מקום כזה בגינת ביתך, במחסן, מתחת לעץ. נדמה לי שכשאת רוצה מאד משהו - הוא מתקיים, הלוא כן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
איריס יוטבת היא מרצה, מורה ומטפלת בנושאי מודעות, נשיות, מיניות וריפוי קולי. המאמר לקוח מתוך ספר חדש שייצא לאור בקרוב. לאתר של איריס יוטבת
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
